|
|
|
 |
דרמה |
 |
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
| |
| בימוי: ג`יימס נאפייר רוברטסון |
| שחקנים: טליה ריידר, דיאן קרוגר |
הופעה ראשונה: 2023
ארץ מקור: ארה"ב , ניו זילנד
משך הופעה: שעה ו-50 דקות
|
|
|
|
סרטו של ג'יימס נאפייר רוברטסון, המבוסס על סיפור אמיתי. ג'וי וומק (טליה ריידר), בלרינה בת 15, עוזבת את ביתה שבטקסס למען מגורים במוסקבה, זאת לאחר שעשתה היסטוריה והתקבלה ללמוד באקדמיה הרוסית לבלט - הבולשוי. חלומה הוא להיות הפרימה-בלרינה האמריקאית הראשונה שמסיימת לימודים באקדמיה לבלט הטובה והנחשבת בעולם. עם מאמנת קשוחה, טטיאנה וולקובה (דיאן קרוגר) ודרישות פיזיות ונפשיות יוצאות דופן, גו'י נאלצת לאבד מהמשקל שלה, להתאמן במשך רוב שעות היום ואף להתחתן עם גבר רוסי במטרה להשיג ויזה למגורים ברוסיה. המחירים הכבדים גם גובים ממנה נתק מבני משפחתה, הזועמים על נישואיה ומודאגים מההתמסרות האובססיבית שלה להגשמת חלומה. כאשר היא מסיימת את הלימודים חלום ילדותה הופך לסיוט והיא ננטשת על ידי בעלה והאקדמיה. גו'י יוצאת למאבק חוצה עולמות להחזיר לעצמה את חירותה וזהותה.
ביקורות
***
הסרט מבוסס כאמור על סיפורה האמיתי של ג'וי וומאק, האמריקנית הראשונה, ובעצם היחידה, שהצליחה להפוך לרקדנית מן המניין בבולשוי בלט. כפי שמתואר בסרט, ההישג הזה לא הגיע לה בקלות. כבר מההתחלה היא סובלת מלעג ומאנטגוניזם מצד הרקדניות הרוסיות וכן ממדריכות הבלט. המדריכה הראשית טטיאנה נהנית להתעלל בג'וי, וזו חורקת שיניים, מבצעת את התרגילים המוטלים עליה שוב ושוב, סובלת מפציעות ברגליה ועושה הכול כדי לא להישבר.
טליה ריידר היא שחקנית במה ומסך מיומנת. היא רק בת 22, אבל מאחוריה לא מעט עבודות תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה מאז עקרה בביתה שבעיר בפאלו לניו-יורק סיטי כבר בגיל 12, כדי להגשים את חלומה לרקוד ולשיר בברודוויי. משחקה כאן רגיש ושביר לפרקים, וחזק ועוצמתי ברגעים בה עליה להוכיח שניחנה בחוט שדרה פיזי ומנטלי עצימים. גם בהתמודדות מול האקדמיה שמנסה לשבור אותה בכל דרך אפשרית. וגם בהתנהלות מול הוריה שמפצירים בה שוב ושוב לוותר על חלומותיה ולשוב הביתה.
דיאן קרוגר, על תקן המורה לבלט הקשוחה האולטימטיבית, משחקת אותה נכון, עם כל המניירות הנדרשות, מה שהופך את הופעתה (עד שלב מסוים), לצפויה וקלישאית למדי. אבל איכשהו, למרות סצנות ריקודי הבלט המעוצבות והמרשימות, הסרט נשאר סכמטי, צפוי ונוסחתי למדי. יש בו התכתבות מסוימת עם "ברבור שחור", של דארן ארונופסקי, וזה לא נאמר לזכותו. כסקיצה ליחסי רוסיה עם המערב, בפזילה בולטת לימי המלחמה הקרה, "ג'ויקה" אולי עובד טוב, אלא שהוא לא מצליח להפוך למסמך קולנועי מורכב קצת יותר. (נחום מוכיח, אתר הבמה)
|
|