מחול לילדים

בשבועות האחרונים מסתובבת הכוריאוגרפית דינה תלם עם חיוך של היי שלא נגמר. המופע "מחבואים שלוש ארבע" של קבוצת המחול לילדים שלה זכה להצלחה אדירה בפסטיבל הבינלאומי להצגות ילדים בקרואטיה בחודש יולי, ועשר שנים של עמל, דם יזע ודמעות, זכו סוף-סוף לגושפנקא מן הקהל והביקורות באירופה.

תלם היא כוריאוגרפית ויוצרת שלמדה בין השאר בבית הספר למחול "בת-דור", הוסמכה כמורה לבלט קלאסי על ידי האקדמיה למחול בלונדון ורקדה בלהקות "ענבל" ו"שלום". בשנת 2000 ייסדה את "קבוצת המחול לילדים דינה תלם" - להקת המחול היחידה בארץ שקהל היעד שלה הוא ילדים - ומאז מועלים מופעי הלהקה בכל רחבי הארץ, וכובשים את לבבות הדרדקים והוריהם עם רעיונות דינמיים ויצירתיים, וויזואליה קסומה וססגונית, דמויות מושקעות, והמון הבנה ואהבה לרוח הילדית באשר היא.

בחודש הקרוב צפויה הלהקה להשתתף בשני פסטיבלים ישראליים למופעי ילדים – "קסם של אגדה" בסוזן דלל בתל-אביב, ו"חגיגת אמנויות סוף הקיץ" בתיאטרון ירושלים. 

 איך הגעת בעצם לרעיון של מחול לילדים?

"בדרך כלל כשאנשים מתחילים להתעסק עם אמנות שקשורה לילדים זה בגלל שיש להם ילדים משלהם שמחברים אותם לעולם הזה. אצלי זה לא קרה ככה. אני באה מעולם של מחול למבוגרים, אבל הרצון לעשות מחול לילדים נובע מהחיפוש הפנימי שלי אחרי הילדה שבתוכי. יש משהו מאוד ראשוני, מאוד אינטואיטיבי ואוניברסלי בשפה של ילדים וזו בדיוק השפה שאני משתמשת בה ביצירות שלי.

"גם העובדה שלימדתי הרבה שנים בבית ספר למחול וההתעסקות עם רקדנים צעירים גרמה לי לתהות למה בעצם כל עבודות המחול לילדים שעושים מבוססות על סיפורי אגדה ששייכים לעולמות אחרים ולזמנים אחרים. אין לי שום דבר נגד זה, אבל חשבתי שכמו שעבודות מחול למבוגרים שואבות את ההשראה שלהן מעולם המבוגרים ככה צריך להיות גם במחול לילדים – להשתמש בחומרים אמיתיים שהילדים חווים בחיי היומיום שלהם.

"ככה עשינו את המופע "מחבואים שלוש-ארבע" שמתעסק בחוויות ילדות של מריבות, פיוסים, שיתוף פעולה, הומור ותחרותיות, וגם את ה"היער הנעלם", שהוא יותר סיפורי אמנם, אבל עדיין עוסק בהאנשה של דברים שקשורים לחיים. מה שמעניין הוא שכשנוגעים בדברים אמיתיים – כל הילדים הם בעצם אותו דבר. ראיתי את זה גם בפסטיבל בקרואטיה וגם בפסטיבל שהופענו בו בסיאול בחודש ינואר. ראיתי שם דבר מדהים - ילדים קוריאניים במקדשים משחקים "דג מלוח". מה זה? זה בדיוק העניין – אלה אותן אנרגיות ואותה דינמיקה, ואלה בדיוק החומרים שאני מחפשת ושאיתם אני רוצה לעבוד".

"כשהמורות אומרות שקט אנחנו מתבאסות"

לא פשוט להושיב ילדים לצפות במופע מחול שלם מתחילתו ועד סופו. הם לא משתעממים, קופצים, צועקים?

"כן, זה לא פשוט בכלל. מחול זו לא שפה יומיומית והיא לא קלה לעיכול לילדים. מהבחינה הזו הרבה יותר קל לעשות תיאטרון שמיועד לילדים. בעבודות שלי אני מאוד מודעת לזה והמטרה שלי היא לחבר את הילדים לעולם המחול, להפוך אותם לצרכני מחול בלי שהם ירגישו, בעיקר על ידי אמצעים אודיו-ויזואליים כמו דינמיקה של קול, של צליל, צבע, פרספקטיבות וגדלים משתנים. אלה לא גימיקים אלא דברים שאני אוהבת בעצמי ודברים שאני רוצה להגיד, וזה מאפיין את כל העבודות שלי.

"קהל היעד שלנו הם ילדים מגיל 4 עד 12, ואלה קהלים מאוד שונים כי בכל גיל מבינים דברים אחרים. הקטנים יכולים לפחד מהחושך, לדוגמה. הם גם מאוד מתרשמים מהקטעים הויזואליים. הגדולים יותר כבר מבינים את האינטריגות. ילדים הם מאוד ערניים ומאוד ישירים בתגובות שלהם והאמת היא שאני והרקדניות ממש מחכות לזה, לצעקות שלהם, לצחוק, לרעש, להתרגשות, לשאלות – זה אומר שהקהל מעורב ולא אדיש או משועמם. כשהמורות אומרות שקט, אנחנו ממש מתבאסות".

בתשע שנים העליתם שני מופעים בלבד. למה כל כך מעט? מה תהליך העבודה שדורש מופע כזה?

"אני חושבת שיש שני דברים חשובים בעניין של תיאטרון מחול לילדים: אהבה והשקעה. הרבה פעמים את רואה מופעים כאלה שנראים פלקטיים לגמרי, כי היוצרים לא מבינים שצריך גם להרגיש את עולם הילדים וליהנות ממנו אבל גם להשקיע בפרטים הכי קטנים ולפעמים אלה תהליכים מאוד ארוכים שדורשים הרבה סבלנות.  
"אני תמיד נדהמת כשאנשים אומרים לי שהם מעלים עבודה תוך שלושה חודשים. אצלי זה תהליך נורא ארוך, אבל מלא התרגשות וכיף. אני חוקרת, עושה, משנה, בודקת. יכול להיות שזה נובע מהלימודים האקדמאיים שלי – באוניברסיטה למדתי תולדות האמנות ואצל ד"ר רונית לנד למדתי את תולדות המחול – או אולי מהבית שלי שעסק באמנות, אבי היה אקרובט וספורטאי ואמי ציירת ואמנית בובות. בתהליך העבודה על מופע אני גם יוצרת חלק מהתפאורה והאביזרים, ההשקעה שלי טוטלית. גם הרקדניות שאני עובדת איתן צריכות להיות מאוד יצירתיות, אינטליגנטיות, סבלניות והעיקר – לאהוב באמת וליהנות ממה שאנחנו עושות. אחרת זה לא עובד".

שאיפה לחשיפה בינלאומית

אין כאן גם עניין של בעיה תקציבית?

"חד-משמעית כן. אני והרקדניות שלי, ששותפות לגמרי לתהליך היצירה ואנחנו נהנות יחד מפירותיו, חדורות אמונה ואהבה לעבודה שלנו והמניע שלנו ממש לא מסחרי, אבל אנחנו בהחלט רוצות גם להתפרנס ממנו. ההישרדות הכלכלית היא נטל כבד, זה החלק הפחות משמח בעבודה שלי. אנשים חושבים שבגלל שאני שייכת לעמותת הכוריאוגרפים, זה אומר שאני נתמכת ומקבלת תקציבים, אבל זה ממש לא המצב.
"משום שאני גם המפיקה של הקבוצה, העול הכלכלי הוא בלתי נסבל וכבר לא נשארו בנקים שמוכנים להלוות לי כספים. קשה לנו לנהל לוח חזרות כי הרקדניות מתפרנסות מדברים אחרים ואני צריכה להתחשב בלוח העבודה של המסעדות שהן ממלצרות בהן, או מה שלא יהיה, ובטוח שלולא כל זה תהליך העבודה היה הרבה יותר קצר מאשר שלוש-ארבע שנים לכל יצירה.

"אין ספק שבישראל הכול הולך נורא קשה, גם בתחום התרבות והאמנות. כשאני רואה אמנים בתחילת דרכם בארץ, לבי נכמר. זה סיוט גם מבחינה נפשית, אין להם מושג מה מחכה להם. זה נשמע קלישאה, אבל בחו"ל זה באמת עובד אחרת. ראיתי עכשיו בפסטיבל בקרואטיה – קודם כל כמה תשומת לב חיובית נשפכה עלינו, ומייד קיבלנו הזמנה לפסטיבל מופעי ילדים בזגרב ב-2010, מעריכים שם כישרון ויש לזה ביטוי בתמיכה כלכלית. אני מאוד מעריכה את הגופים שעזרו לנו בנסיעות לחו"ל – מועצת התרבות של מפעל הפיס וקשתו"ם, וגם עיריית נתניה ומנהל התרבות של משרד המדע התרבות והספורט, זה לא מובן מאליו בכלל בעיניי, אבל זו הייתה עזרה חד פעמית, ומלחמת ההישרדות נמשכת.

"העניין הוא שאנחנו שגרירים מצוינים של המדינה בתחום המחול לילדים. יש בחו"ל המון מסגרות שמתאימות לנו ומאוד הייתי רוצה לקבל יותר מקום בארץ במסגרות כמו `חשיפה בינלאומית`. רבע שעה של חשיפה יכולה לחולל פלאים, לפתוח בפנינו דלתות ולעשות טוב לכל הנוגעים בדבר".
  
המופע "מחבואים, שלוש ארבע" יעלה ביום שני, 17 באוגוסט 2009 בשעות 16:30, 18:30 במרכז סוזן דלל במסגרת פסטיבל "קסם של אגדה".

לרכישת כרטיסים