"מה שנותנים לי ללמד אני מלמד"
"חבר שלי שאל אותי `איאד, יש פה ממשלה ימנית, משבר כלכלי , שפעת החזירים – מה נעשה?` אמרתי לו אני מתרחק מכל זה וכותב. הכתיבה מבחינתי זה חלק מהריפוי העצמי". את הדברים האלה אומר איאד ברג`ותי, שמחזה שכתב, "הרצל אמר", יעלה החל מהיום במסגרת פסטיבל מסרחיד להצגות יחיד בערבית בעכו.
בניגוד למשתמע מן הדברים הללו - ריפוי עצמי בעיני ברג`ותי, פעיל פוליטי וחברתי , אינו בריחה מן המציאות אלא התמודדות עם המציאות בדרך הכתיבה. ב"הרצל אמר" הוא מותח ביקורת נוקבת על האופן שבו מערכת החינוך של מדינת ישראל דוחקת את ההיסטוריה הפלסטינית מפני ההיסטוריה הציונית.
בן 29 בסך הכל, הוא בוגר פסיכולוגיה חינוכית ומדעי המדינה באוניברסיטת תל-אביב שלצד פעילותו החברתית כבר פרסם שני קבצי סיפורים, תסריט לסרט קצר, וסיפור ילדים וזכה בכמה פרסים. "הרצל אמר" היא המונודרמה השנייה שכתב. גסאן עבאס משחק בה ומוניר בכרי ביים.
ספר על המחזה ועל הגיבור
"אוסתאז חאלד (המורה חאלד) הוא מורה להיסטוריה ולאזרחות שמלמד 27 כבר שנה. דמות קשוחה, אינטלקטואל שמחובר לספרים. איש בודד שחי לבד, לא נשוי , בלי ילדים. הוא אוהב לצטט מספרים במקום להביע את רגשותיו ואת דעותיו האישיות, מאוד נאמן לספרי הלימוד הרשמיים. כשהוא מקבל השעייה ממשרד החינוך בגלל דברים שאמר בכיתה, החלום שלו היה להיות מנהל בית הספר נגוז, הכל הולך לאיבוד.
"התפקיד של חאלד כמו שהוא רואה אותו זה ללמד את הספרים כמו שהם, למרות שהם מספרים את ההיסטוריה של עם אחר, עם שנמצא בקונפליקט אתו ולא את ההיסטוריה של העם שלו. הוא, כמו שאומרים בערבית, מנסה `ללכת ליד הקיר`, להיות זהיר. מאמין שככה צריך להיות ומודע לכך שהוא משווק את ההיסטוריה של החזק וזה נהיה חלק מהזהות האישית שלו . הוא אומר `אני לא שר החינוך, מה שנותנים לי ללמד אני מלמד`. הוא צייתן וצטטן והוא בעצם מעוות את הזהות הקולקטיבית של התלמידים שהוא מלמד ובעצם מעוות את הזהות של עצמו.
"כשהוא מצטט את הרצל אומר `אם תרצו אין זו אגדה` , הוא מתאהב במשפט הזה, הוא מאמין ברעיון הזה שאם הוא ירצה להיות מנהל שום דבר לא יעצור אותו. הוא לא מבין שבניגוד למשפט הזה לא רק הרצון משיג את הייעודים והחלומות - במציאות יש חסמים. הוא מצטט את הרצל בשיעורים שלו והחשיבה הנשענת על הרעיון הקפיטליסטי ששם את כל האחריות על האינדיבידואל ועל הרצון שלו ומתעלם מהחסמים של אפלייה קולקטיבית על בסיס לאומי, מגדרי, מעמדי או אתני".
"היום אפשר לגגל את המילה נכבה"
מאיפה החיבור שלך לדמות הזו?
"בבית הספר מאוד התחברתי לשיעורי ההיסטוריה ולמורים להיסטוריה. בעצמי הייתי מעין עוזר הוראה צעיר לחברים. הייתה לי סקרנות לתחום ובעצמי לימדתי באופן לא רשמי היסטוריה ולא ממש אהבו את הגישה שלי – התייחסתי באופן ביקורתי לנרטיבים ההיסטוריים השונים.
"זו הייתה התנסות קצרה אבל זה היה מספיק בכדי להבין שיש לי בעיה רצינית עם הפדגוגיה הישראלית והגישה המיליטריסטית בלימודי ההיסטוריה כאילו שיש אמת אחת וסיפור אחד וזה מה שקרה. לימודי ההיסטוריה הם חלק מהמאמץ החינוכי והסוציאליזציה לבנות את הדמות של היהודי הציוני ובמקביל את הדמות של הערבי הישראלי שאין לו זהות מגובשת, יש לו זהות מעוותת. לא למדנו כלום על היסטוריה פלסטינית. גדעון סער לא היה צריך למחוק את המילה `נכבה`, זו מילה שאינה נמצאת בשיח של ההיסטוריה ושל הספרות של משרד החינוך".
"גם כשלומדים היסטוריה שקשורה לפלסטינים זה נעשה מנקודת מבט יהודית ישראלית. אחד העם, הרצל, תקופת המנדט, ז`בוטינסקי – ההיסטוריה הציונית. קוראים לזה כיבוש התודעה. המזל הוא שיש צורות שונות ללמד היסטוריה באופן בלתי פורמלי דרך העתונות, תנועות הנוער, מפלגות, המדיה, האינטרנט – היום אפשר לגגל את המילה נכבה ולמצוא המון חומרים, היום הרבה יותר קשה לשלוט על הידע שמעבירים לצעירים וזה חלק מהזכות שלנו לכתוב את ההיסטוריה שלנו.
"חשוב מאוד ללמוד גם את ההיסטוריה של האחר במיוחד כשהיא מאוד מורכבת. חשוב ללמד על הנאציזם בהקשר של משטרים טוטליטריים ועל ההתפתחות האירועים של ההגירה היהודית לפלסטין בתקופת המנדט, חשוב להבין באופן מעמיק את השאלה היהודית. אבל מאתנו משוללת הזכות לאוטונומיה תרבותית ואנחנו מנהלים על זה מאבק וההצגה היא חלק מהמאבק".
להתרחק ממספר הסיפורים
איזה סוג של תיאטרון אתה שואף לעשות?
"תיאטרון ריאליסטי, חברתי, פוליטי עם ערכים אוניברסליים שקשור לשאלות לבעיות ולתהיות החיוניות של האנשים על המציאות שלהם אבל מתייחס באומץ, כך אני מקווה, למצב האישי של הדמות - הבדידות, האכזבה, החרטה, הקשר עם האהובה שהתחתנה עם אחר, עם האבא המת שנתן לו תמיד הרגשה שהוא אכזב אותו. הבסיס הוא המצבים האנושיים הללו אבל הקונטקסט הוא עכשווי ספציפי.
"המונודרמה היא ז`אנר קשה מאוד מבחינה תיאטרלית - כל המשימה מוטלת על שחקן אחד, להעביר סיפור מורכב. הרבה מהמונודרמות בפסטיבל מסרחיד מסופרות על ידי מספר הסיפורים (אל חכוואתי) ואנחנו,בתהליך היצירה הקולקטיבית של יוצרי ההצגה רצינו להרחיק את המונודרמה ממספר הסיפורים ולהעביר סיפור דרך פעולות ודיאלוג עם דמויות בלתי נראות ולהקפיד על התפתחות דרמטית ומעניינת בתוך המונודרמה.
"אישית אני חושב שהתיאטרון האחר (המזוהה עם העשייה התיאטרונית בעכו- ה. א. ב.) בקונטקסט של התיאטרון הערבי הוא לא כל כך הדרך שבה אפשר לפתוח את האמנות הזו לקהל. בציבור הערבי צריך לבסס קודם קהל הרבה יותר רחב שיהיה לו קל ומעניין יותר להבין את ההצגה. אנשים רואים הרבה סרטים, הרבה סדרות טלוויזיה ופחות תיאטרון כי היוצרים יוצרים ממקום רחוק מהאנשים ושוכחים את המטרה של התיאטרון - שאנשים ייהנו ויקבלו משמעות לחיים או תשובות לשאלות בחיים שלהם כשהם נמצאים במחוזות אחרים במשך הצפייה.
"אני דואג לעתיד של התיאטרון ולכן מעוניין שאנשים יחזרו לתיאטרון. יוצרים ממעיטים לבוא לקראת הקהל, לחשוב על מה הוא אוהב, מה הוא רוצה ולא רק על מה יגידו אנשי תיאטרון אחרים. צריך לזכור שיש קהל וצריך לדבר אתו. אנשים צריכים לצחוק, לבכות, לראות את עצמם על הבמה ולחפש תשובות לתהיות שלהם והתיאטרון יכול לספק חלק מזה.
"חשוב לי שלתיאטרון יהיה תפקיד חברתי פוליטי תרבותי מרכזי. בשבילי הוא לא עוד אמנות, הוא גם מרחב שהוא מקום מפגש מודרני ליוצרים - כותבים, שחקנים, במאים, מוזיקאים, אנשי התנועה, מעצבים - מוקד מודרני לאינטגרציה תרבותית שחשובה לבניית חברה מודרנית".
פסטיבל חברתי
את המונודרמה נושא על כתפיו השחקן גאסן עבאס ששיחק בתיאטראות רבים בארץ (הבימה, קאמרי , תיאטרון חיפה, החאן , אלקסבה, אלמידאן ), זכור לרבים מתפקידו בסדרת הטלוויזיה "המסעדה הגדולה" ובשנת 2000 הקים את תיאטרון אלג`ון בערערה שאותו הוא מנהל עד היום.
"היה לי את הכבוד לעבוד עם גאסן עבאס, שחקן בעל ניסיון אדיר בתיאטרון הערבי והעברי, בן אדם שכל הזמן מחפש אתגרים חדשים ותרם לפיתוח המחזה. גם מוניר בכרי שהוא במאי מוביל היום בתיאטרון הערבי הפלסטיני הוא אדם שכל הזמן פתוח לשינויים. הוא בא מאסכולה רוסית וכל הזמן אנחנו בדיאלוג ואינטראקציה להכניס אלמנטים עכשוויים ולשמור על האלמנטים ההכרחיים של תיאטרון אמיתי".
פסטיבל מסרחיד שם השנה דגש מיוחד על פיתוח יצירה ערבית מקורית ו"הרצל אמר" הוא אחד מהפירות של המגמה הזו. ברג`ותי שהיוצרים השתתפו בסדנה לפיתוח המחזה עם הסופר סלמן נאטור. על הפסטיבל עצמו הוא אומר: "זה פסטיבל מצליח שנה אחר שנה לשמור על עצמו ועל הקהל שלו ואנשים חוזרים ומחכים לפגוש מכל שנה . מסרחיד זה כבר לא רק פסטיבל תיאטרון זה גם פסטיבל חברתי -אנשים באים ונפגשים כל שנה – גם קהל צורך תרבות וגם אמנים מכל סוגי האמנויות מתערבבים זה עם זה וחושבים על פרויקטים חדשים. "בגלל היציבות שלו, המיקום בעכו ובגלל העממיות ( 20 ₪ לכרטיס) - הפסטיבל נגיש. יש לו חשיבות מדרגה ראשונה בכל התמיכה והעשייה לתרבות הערבית בארץ".
חשוב לו הקשר עם קהל יהודי, הפסטיבל הוא לדבריו גם " מקום מפגש בין תרבויות עם אמנים יהודים ישראלים וקהל שבא לראות". ההצגה תוצג בליווי תרגום עברי (שתרגמה אשתו של ברג`ותי מונה אבו בכר) וגסאן עבאס שהוא גם מפיק ההצגה מעוניין להעלות אותה גם בעברית בעתיד. "אני מקווה שגם הציבור היהודי יבוא לראות את `הרצל אמר`, הוא אומר, "אבל שלא יתרגזו עלי, ובעצם - שיתרגזו עלי, לא אכפת לי".
איך הגעת בעצם לכתיבה מעיסוקיך האחרים?
"התחלתי לפרסם את הסיפורים שהחבאתי במגירות ובתיקיות המוסתרות במחשב ב-2006 ובאותה שנה במקביל הוצאתי לאור סיפורים ופרוזה שלי. זה הניסיון השלישי בתיאטרון אבל חלק מאורח החיים שלי זה לחיות במקביל וגם לעבוד להיות פעיל חברתי ופוליטי וגם לכתוב סיפורת, פרוזה, תיאטרון וקולנוע וגם ליהנות מהחיים האישיים. זה לא קל אבל התיאטרון הוא אחד המעשים שדרכם אני מאוד קרוב אל עצמי. אולי בעתיד אתמקד יותר בתיאטרון בינתיים אני יותר מדי עסוק, אבל על תיאטרון וכתיבה בכלל אני לא אוותר. יש צורך ויש חסך בכותבים בערבית וככותבים יש לנו הרבה חומר לכתוב עליו, צריך רק חריצות ויצירה".
ולסיום קשה להתאפק מלשאול אם יש לך קשר למרואן ברג`ותי?
"משפחת ברג`ותי היא המשפחה פלסטינית הכי גדולה – מונה 60 אלף איש. במקור סבא שלי הוא מאזור רמאללה והוא חי בציפורי ובחיפה. אני נולדתי בנצרת. קשר משפחתי ישיר אין אבל לכל המשפחה יש אותו הסבא. זו משפחה מלומדת ופוליטית".
ההצגה "הרצל אמר" תעלה בין התאריכים 13-11 באוגוסט 2009 במסגרת פסטיבל מסרחיד בעכו.