בדיקה אבסטרקטית של זוגיות
יון פוסה נחשב לאחד מחזאים העכשוויים החשובים בעולם בעשור האחרון. הוא לא רק מחזאי אלא גם סופר ומשורר ונחשב לממשיכו של איבסן הגדול, לא פחות. "מישהו בדרך הנה", שעולה בימים אלה בתיאטרון תמונע בתרגומו של דורון תבורי ובבימויה של לילך דקל אבנרי, הוא מחזהו הראשון שזוכה בארץ להפקה מלאה.
במרכז המחזה גבר ואישה (גל הויברגר ולני שחף) המבקשים למצוא מפלט מן החיים שבחוץ, בבית מבודד מול הים. למין הרגע הראשון עולה החשש ששלוותם תופר והם לא יצליחו לשמר את הבדידות המיוחלת. ואכן גבר צעיר (יפתח אופיר) שמתגלה כבעלים הקודמים של הבית מופיע ומערער את מערכת היחסים בין השניים.
זו עבודת הבימוי החמישית של לילך דקל אבנרי, אחרי "עובדיה בעל מום", "דג בבטן", "פדרה" ו"מקבת" (הגילוי הנאות דורש להזכיר שבעברה גם כתבה באתר הבמה). לאחר בחירות בימוי שנעו בין עגנון לשקספיר היא הגיעה אל המחזאי הנורווגי שמתייחד בשפה מינימליסטית אך פיוטית, בחזרתיות רבה, לעתים אובססיבית על הטקסט.
המחזה מטפל במערכת יחסים זוגית באופן יוצא דופן, הנוגע כמעט במופשט - דמויות ללא שמות, ללא עבר, ללא עתיד שהיחסים ביניהן זוכים למרכז הפוקוס.
איך הגעת למחזאי הזה?
"שמעתי על יון פוסה, כוכב חדש בשמי אירופה, קראתי את הטקסט והגעתי לערב קריאת מחזה שלו בקאמרי. לא אהבתי את מה שראיתי ועזבתי את זה. כשחיפשתי חומרים להצגה, שלח לי דרמטורג מברלין כמה מחזות שלו. כשהגעתי ל`מישהו בדרך הנה` זו הייתה אהבה ממבט ראשון. ממש ננעלתי על הטקסט - תוך יום שלחתי מייל לפוסה ותוך יומיים החוזה היה סגור. מדהים מה שהאינטרנט עושה".
כמו המחזה, גם עיצוב הבמה של איריס מועלם, השותפה למרבית הפקותיה של דקל אבנרי ("שותפות של שנים, שותפות של דרך, מגיע לה קרדיט מטורף" אומרת אבנרי), אף הוא מינימליסטי, החלל אינו מוגדר בגבולות ברורים והאלמנט הבולט ביותר לצד פריטי ריהוט בודדים הם גופי תאורה כמו-תעשייתיים התלויים מהתקרה.
בחרת בגישת בימוי מינימליסטית למחזה מינימליסטי
"הטקסט הזה דורש מינימליזם וגם הפקות אחרות שראיתי של המחזה עשו את זה בצורה מינימליסטית. השאלה הגדולה היא מה אתה עושה עם הבית במחזה וממה שראינו בהפקות אחרות הנכיחו את הבית בצורה הרבה יותר ריאליסטית, בשימוש בקוליסות, וידאו, גריד ברזלים, ריהוט. אני רציתי להימנע ממשהו ריאליסטי כי הטקסטים של פוסה מתנהלים כל הזמן בין מציאות לחלום, לדמיון. העניין המרכזי שלי היה לפצח איך אתה מעביר את התחושה הזו לבמה בלי שזה יהיה חלל ריאליסטי".
צילום: גדי דגון
בין בקט לפינטר
כשראיתי את ההצגה הרגשתי שפוסה הוא מין סמואל בקט של מערכות יחסים
"אני טוענת שפוסה נמצא בקו בין בקט להרולד פינטר. גם אצל פינטר וגם אצל בקט עולה השאלה, כבמאי, עד כמה אתה הולך למקום שהוא יותר ריאליסטי ועד כמה למקום שהוא יותר אבסטרקט. גם אצל בקט יש חשיבות גדולה למצלול, זה כמו שיר, ויש חשיבות למקצב ולפעימות שיש בתוך הטקסט.
"זה גם מאוד מהדהד לי לפינטר. גם אצל פינטר יש אימה כזו, תחושה שמשהו רע הולך לקרות והצופה שואל את עצמו מאיפה זה יבוא ומה זה יפעיל. גם אצל פינטר נשאלת השאלה אם לקחת את זה לכיוון ריאליסטי או לכיוון אבסטרקטי מופשט או סיוטי. זה היה קצת כמו לרקוד בין שתי נקודות מוצא עד שאתה מוצא את האיזון הנכון".
מה דורשת עבודה עם מחזה כל כך מינימליסטי?
"היא דורשת המון המון צניעות כי המון דברים נפלטים מזה. המון רעיונות שהרגשתי המחזה מקיא החוצה כי הם מעלימים את המחזה או משתלטים על המחזה. זה כמו לייצר מוזיקה, ולכן גם עבדנו עם הסאונד לייצר מוזיקה שתיצור לצופה עולם חוויתי אבל לא תשתלט על המתרחש ועל המילים כי המילים נורא נורא חשובות. זה מחזה בלי סיפור - אתה לא יודע כלום על הדמויות. כל מילה בונה משהו בקשר ביניהם, כל משפט יוצר משהו אצל השני ומשנה אותו. צריך המון הקשבה למה הטקסט מוכן לקבל ולהכיל".
צילום: גדי דגון
"ההצגה לא קלה לגברים-גברים"
איך עובדים על טקסט כזה עם השחקנים?
"צריך להבין שלכל הדמויות במחזה יש מנעד מאוד רחב. אצל לני הוא מתחיל ממקום של מצוקה והזדקקות מאוד גדולה והיא לומדת את הכוח ואת הנשיות שלה במהלך המחזה. לני אישה מאוד חזקה וכשחקנית היא הייתה צריכה להיות מוכנה להתנפץ על המקומות המאוד פגיעים והנזקקים. ללכת עם הדמות. לשכוח את הכל ולגלות את הדברים עם הדמות מחדש כל רגע ורגע".
מה לגבי גל הויברגר?
חיפשתי שחקן לתפקיד חצי שנה. בהתחלה רציתי שהוא יהיה בן 50 כמו במקור. דיברתי עם המון שחקנים ובשלב מסוים החלטתי לרדת בגיל ואז נפתחה לי עוד פלטה של צבעים. עשינו קריאה עם גל והוא היה מדהים. זה טקסט שמאוד לא קל להתחבר אליו והמון שחקנים לא הבינו למה הגבר הזה מתנהג ככה, למה הוא מדבר ככה ומה זה הקשר ביניהם. שחקן אחד אמר לי `תני לעשות את הצעיר, קחי שחקן אחר. הגבר הזה הוא לא גבר. גברים לא מתנהגים ככה`".
"ההצגה לא קלה לגברים מסוג `גברים-גברים`. אני רואה את זה בתגובות. גברים במחזה הזה מאוד מתפרקים, זה מאוד לא ישראלי. מאוד נורווגי. המקום הזה, שגברים מפחדים מנשים נורא חזקות, זה מאוד מושתת על איבסן עם אלמנטים מסטרינדברג. יש שם את הדמות הדמונית של האשה, שהם הכי זקוקים לה והכי פוחדים ממנה, ולא סומכים עליה שלא תנטוש ותבגוד. גל הבין הכל. התחבר".
יפתח אופיר, המגלם את דמות המשנה המערערת את היחסים בין בני הזוג זוכה בהצגה לכניסה מפתיעה, רטובה, גברית ודרמטית. "במחזאות הנורווגית הים הוא חלק מהאוויר ", אומרת דקל, "הים מקבל המון המון מקום במחזה אבל אני לא חיה עם פיורדים ומפרצים וזה פחות מורגש בהצגה. אבל החוויה של הים הייתה השראה לכניסה של אופיר, שלא כתובה ככה במחזה. במיתולוגיה הנורדית יש דמויות של מתים שלא הגיעו לשלווה והן עולות מן הים כדי לסגור חשבון עם החיים ובמקום כה מבודד כשיש כזה ים גדול, כשאתה נותן דרור לפחדים שלך זה חלק ממה שעולה".
מה את לוקחת באופן אישי מהמחזה?
"אני לוקחת את מה שהמחזה מציע בעיני בסוף שלו, מציע קבלה וחמלה ואת התובנה שזוגיות זה משהו מאוד מורכב ובזוגיות אמיתית מותר לכל אחד מבני הזוג גם להיות חזק וגם להיות חלש ולשני להיות אתו כשהוא צריך וזה העזר כנגדו. רק ככה אפשר באמת להתמיד לאורך זמן. אם אין יכולת הכלה וחמלה גם על עצמך, לתת את הלגיטימציה שאתה צריך להתרסק להישבר ולהישען על השני - זו לא זוגיות אמיתית.
"זה מפחיד להיות במקום הזה, זה נורא חשוף וזה מאוד שונה מהאוטופיה ההוליוודית לגבי זוגיות. זה הרבה יותר בוגר. בני אדם צריכים לעבור איזושהיא דרך כדי להבין אותה, כך שבעיני זה המחזה הכי אופטימי שעשיתי עד היום".
ההצגות הקרובות של "מישהו בדרך הנה" יתקיימו בימים שלישי, רביעי, 29, 30 בספטמבר 2009 ב-20:00 בתיאטרון תמונע בתל-אביב.