"בחיפה לא רק מדברים על רב תרבותיות"

ד"ר דורית ירושלמי, חוקרת תיאטרון ישראלי, עם התמחות בנושאי מגדר בתיאטרון היא מהשנה ראש החוג לתיאטרון חיפה. ירושלמי מחליפה את ד"ר עתי ציטרון שמילא את התפקיד בחמש השנים האחרונות, וימשיך בחוג, בתפקידים שונים.
 
ירושלמי, המגיעה מהחוג באוניברסיטת תל-אביב ולימדה גם בחיפה בשנים האחרונות תמשיך בקווים האמנותיים שהתווה ראש החוג הקודם העתי ציטרון  - דגש על תיאטרון חברתי, מעורבות בקהילה ומסלולים טיפוליים כדוגמת ליצנות רפואית.  
 
עם זאת היא מביאה עמה רוח חדשה ומרעננת מתחומי המחקר שלה – פמיניזם ומגדר. 
  
איך את רואה את החוג ביחס לחוגים אחרים בארץ?
 
"החוג לתיאטרון בחיפה הוא צעיר ימים יחסית (בהשוואה לחוג בתל-אביב שחוגג 50 והחוג בירושלים שחוגג 40) , בן כ- 14 שנה. בחוגים אחרים התקבעו כבר מסורות וכן הלאה ואילו החוג בחיפה בונה את עצמו ומבדל את עצמו, הדברים שהוא מציע הם שונים.
 
"ראשית סביבת לימודים בחיפה שונה כי בחיפה יש מרקם רב תרבותי של סטודנטים ומרצים. המרקם החברתי משפיע על האווירה ומאתגר את הסטודנטים  - כל סדנה וכל שיעור משחק הם התמודדות גם עם שאלות שקשורות בדו קיום, שיתופי פעולה, התמודדות עם השפה העברית ועם אסתטיקה אוניברסלית לעומת אסתטיקה פרטיקולרית.   

"מכיוון שאני מכירה את מה שקורה בתל אביב אני יודעת שבחיפה לא רק מדברים על הרב תרבותיות ועל הפוליטי במירכאות או לא במירכאות אלא מתאפשר ממש להיות בתוך הסיטואציה. זאת הזדמנות מעולה עבור אנשי תיאטרון צעירים.
 
"ואם דיברתי על המרחב החברתי אז אתייחס גם למרחב הארכיטקטוני. משכן הכט הוא יצירה ארכיטקטונית שאין כדוגמתה בישראל והתשתיות של החוג לתיאטרון הן תשתיות מעולות. האולם במשכן גמיש לכל יצירה בימתית  - אפשר לשנות את המקום של הצופים, ולחקור את המיקום שלהם זה אולם אינטימי שיש בו את כל הציוד הנדרש להעלות יצירות שחוקרות את המדיום התיאטרוני. ויש גם משהו גם במשכן על הר הכרמל, הנוף שיוצר מרחב שמאפשר להיות באווירה יצירתית מאוד.
 
"אני תל-אביבית אבל כשאני עולה בדרך פרויד כשנפתח השילוב בין החורש ליער, סביבה של הטבע, זה עושה לנו משהו ובמשכן נעטפים בתוך יצירה ארכיטקטונית שמשפיעה על החוויה שלנו ועל היכולות היצירתיות. אמנים מכל תחום מאמנות פלסטית או מוזיקה שמגיעים למקום מייד חושבים על יצירת יצירות תלויות מקום במשכן".
 
עוד מצביעה ירושלמי על תחומי לימוד הטיפוליים המייחדים את החוג - תכנית לימודי ליצנות רפואית לתואר ראשון, הפועלת בו מ-2006 ותכנית לימודי תיאטרון חברתי-טיפולי לתואר ראשון שעניינה עבודה עם אוכלוסיות שונות וקהילות מודרות במסורת של התיאטרון הקהילתי. התכנית המציעה כבר במהלך התואר הראשון קורסים שמאפשרים להתקבל לימודי דרמה-תרפיה בתואר שני.

"רבים מהאנשים ובעיקר נשים שעוסקות בתיאטרון קהילתי, נשים מיוחדות במינן, במאיות ומנחות, שמשתמשות בתיאטרון ככלי לשינוי חברתי, ממשיכות במהלך חייהן לכיוונים טיפוליים יותר", אומרת ירושלמי, "התכנית שאנו מציעים מקדימה את המאוחר עם קורסים מהתואר השני".

 
                     המשכן לאמנויות ע"ש הכט, מבט מבפנים, צילום: הילה אהרון בריק

מודעות לתקרת הזכוכית
 
נשים הן עדיין לא תופעה שכיחה בניהול בתי ספר לתיאטרון בארץ
 
"השנה פרופ` נורית יערי סיימה את תפקידה כראש החוג בתל אביב, ובכל זאת, אם לומר את זה בצורה עדינה, בתי הספר למשחק בישראל משקפים את החברה בישראל. נשים הגיעו להישגים גבוהים וכולנו יכולות להיות גאות בזכייה בפרס נובל ויש את ציפי פינס ואופירה הניג שמנהלות תיאטראות אבל המאבק  לא קשור רק לאם יש מנהל או מנהלת בתיאטראות. השאלה היא גם המודעות לשאלות מגדריות.
 
"אני שנים מלמדת תיאטרון וחוקרת תיאטרון ואני רואה שמולי יושבות נשים. לפני כמה שנים פתחתי שיעור שנקרא שותפות מושתקת – שותפות של נשים שחקניות מחזאיות או במאיות בתיאטרון הישראלי. זה  שיעור עיוני שנותן כלים למחשבה על תיאטרון ומגדר ומשחק, ואין אחת שלא עברה את השיעור הזה וזה לא עשה לה תנודה בנפש, ובהבנה ובמודעות כיוצרת תיאטרון בחיפוש אחרי במה משלה. כולן מגיבות לחומרים האלה ממקום שמשנה את התפיסה שלהן ביחס למקום שלהן כיוצרות תיאטרון.
 
בנקודה זו מזכירה ירושלמי כי "החשיבה הפמיניסטית לא נשארה  בתוך עצמה  ולימודי המגדר עוסקים גם בסוגיות לאומיות ואתניות, במודעות למנגנוני דיכוי, לתקרת הזכוכית,  לחוסר השוויון האזרחי כלפי נשים  וכלפי כל פלח של אוכלוסיית מיעוט  כזה או אחר במדינה".
 
לדבריה, "הפדגוגיה של הוראת תיאטרון היום בישראל צריכה להתייחס להקשרים הרב תרבותיים. זה הרציונל הפדגוגי של החוג לתיאטרון. לומדים אצלנו גברים ונשים, דרוזים, ערבים מוסלמים וערבים נוצריים שמגיעים מיישובים שונים בגליל  וברמת הגולן. זה משהו שאנחנו חייבים להיות בזיקה אליו.
 
"המודעות הזו משנה את החשיבה ואת הבחירה באלו יצירות בימתיות מועלות, אלו קורסים ניתנים, איך אנחנו מתייחסים להיגוי, איך אנחנו שוברים אסתטיקה חד תרבותית שכולנו כל כך  גדלנו עליה אבל  העולם שלנו כבר לא נראה ככה. אנחנו חיים בעולם שבו העברית נשמעת בהיגוי רוסי ובהיגוי ערבי ובהיגוי קווקזי וכל מיני הגיות וזה מה שמעניין,  ומזה מתפתחת אסתטיקה בימתית שונה". 
  
במה ליצירה נשית
 
הצהרה על כך שנשים הן קהל יעד מרכזי בחוג, והכוונה של תכנית הלימודים ליצירה נשית אינן מובנות מאליהן כלל. אפילו היום יש מי שמצניע אוריינטציה נשית של חוגים מסוימים, כאילו יש בכך פגיעה ביוקרת החוג. 
 
ד"ר ירושלמי אינה מהססת להצהיר בפה מלא "בחוגי התיאטרון ומשחק לומדות יותר סטודנטיות מאשר סטודנטים והחלטנו לתת לזה ביטוי גם ביצירות הבימתיות שתעלינה השנה". שלוש יצירות שיעלו בחוג בשנה הבאה עומדות כולן בזיקה ליצירת נשים והן יועלו על ידי במאיות, כותבות ודרמטורגיות.
 
"פרסאוס ומדוזה" היא הצגת ילדים מקורית שכתבה שחר פינקוס  ותביים שיר גולדברג ("היי יפה"). "שתיהן בוגרות של החוג לתיאטרון בתל אביב שהוזמנו לכתוב לביים אצלנו" אומרת ירושלמי ומסבירה כי  הסיפור של מדוזה הוא טקסט מכונן בחשיבה הפמיניסטית. הפקה שנייה היא "הבנות של ברנרדה", פרשנות חדשה ל"בית ברנדה אלבה" של לורקה שתביים מור פרנק . "זו יצירה בימתית שבה הבנות של ברנרדה ידברו וישחקו את ברנרדה, את הקול הדכאני שהופנם בתוכן". 
 
עוד יעלה "הנשים של ברכט"  - קברט בבימויה של יעל ביאגון ציטרון (בוגרת החוג בחיפה), המבוסס על הביוגרפיה של ברכט וכולל סיפורים על הנשים השחקניות והדרמטורגיות שעבדו אתו. "עם חלקן ניהל פרשיות אהבה, חלקן היו בצילו אבל הן כתבו לו את המחזות והשירים וסייעו לו לבנות מחדש את היצירות הגדולות שלו. הפואטיקה של ברכט הייתה מקור לחשיבה לתיאטרון פמיניסטי בעולם ויהיה לזה ביטוי גם ביצירה הבימתית הזו". 

"המרכזיות של תל אביב הופכת כל עיר אחרת לשולית"
 
המעורבות החברתית של החוג בקהילה תימשך?
 
"עתי ציטרון ייסד את פסטיבל נווה יוסף לתיאטרון קהילתי, שבשנה הרביעית לפעילותו התייצב כפסטיבל ארצי לתיאטרון קהילתי. קבוצות תיאטרון מרהט, משדרות, מראשון לציון, אנשים בעלי מוגבלויות פיזיות מבת ים קבוצת תיאטרון ותיקה מיפו  - כולם באו לחיפה והופיעו מול הקהל של שכונת נווה יוסף.
 
"בשביל אנשים משדרות או מרהט להשתתף בפסטיבל ארצי זאת חוויה מכוננת, עם משמעויות תרבותיות מרחיקות לכת כי תיאטרון קהילתי נעשה בדרך כלל בקהילה עצמה. זו אפשרות לראות דברים שנעשים במקומות אחרים, לשוחח על סוגיות חברתיות. בלב הפסטיבל נמצאות העבודות הבימתיות של תלמידי החוג לתיאטרון, שמעלים את הפרויקטים שלהם ופעילים בארגון הפסטיבל כולו. אנחנו מקווים שיהיה תקציב וכוח ותמיכה ובעיקר תקציב כדי להמשיך את המפעל החשוב הזה.
 
"זה יישום של חזון של שותפות אקדמיה-קהילה, יציאה של מרצים וחברי הסגל והסטודנטים אל הקהילה החיפאית וסביבותיה ואנחנו מאמינים בשותפות הזו. בכוח של התיאטרון ליצור העצמה של קבוצות מוחלשות".
 
מה לגבי עידוד עשייה תיאטרונית בחיפה ובגליל?
 
"כדי שיהיה שינוי בתיאטרון גם החינוך לתיאטרון צריך להשתנות וזה דבר שאני מנסה לקדם כבר כמה שנים ועכשיו בתור ראש חוג בחיפה.  צריך להיאבק על דה צנטרליזציה, על זכות לעשות תיאטרון בפריפריה, חיפה היא לא פריפריה אבל המרכזיות של תל אביב הופכת כל עיר אחרת בארץ לשולית. אנחנו פועלים על חיזוק והעצמה בתוך אוניברסיטת חיפה ושל עשייה של אנשים צעירים בגליל".
 
"ואכן בין בוגרי החוג רבים הבוחרים לעסוק בתיאטרון בגליל ניתן למנות את  הבמאים גיא (בוב) זאבי (פסטיבל עכו), ד"ר אבי ברכר (רופא ילדים שעוסק בתיאטרון), אשרף ברהום הפועל לפתוח תיאטרון ליהודים ולערבים בגליל והשחקן המחזאי נהד בשיר. קבוצה נוספת של בוגרים שיצרה את "פלופנבך וצופנהיים", אחת ההצגות הזוכות בפסטיבל בת ים האחרון עומלת בימים אלה על ייסוד קבוצת תיאטרון חדשה בחיפה.
 
"אני מאמינה שבגלל שכל כך צפוף בתל אביב יותר ויותר אנשים צעירים מהמרכז יבינו שיש אופציה, ואופציה מעניינת בצפון הארץ" מסכמת ירושלמי.

 
                  המשכן לאמנויות ע"ש הכט, מבט למפרץ חיפה, צילום: הילה אהרון בריק