אלבום שלישי לשילה פרבר, הופעת השקה בפסטיבל תל-אביב למוזיקה, ערב מחווה לחווה אלברשטיין בהשתתפותה וערב מחווה לאלבום הראשון של המכשפות בניהולה המוזיקלי. כל הסיבות לשיחה
"עצב הוא כמו זנב, כל הזמן אתך"
"סוף סוף אני גרה בלונדון// בטח שאני שמחה/ בטח אני שמחה/ יושבת ליד התנור עטופה בשמיכה/ כולם כאן כל כך נחמדים/ שבא לי למות/ להפסיד את החגים, את החום, את האלימות/ שומעת אריק איינשטיין בטירוף/ אני רוצה הביתה/ אולי תבואו לקחת/ אותי" ("לונדון", מילים ולחן: שילה פרבר)
בין הרמזים הראשונים לחורף שהלוואי שיגיע, תוכלו למצוא גם את האלבום החדש והשלישי של שילה פרבר (34), "פרח קיר", שמחמם את הלב במינוריות שלו ובתחושה החשופה של מי שהכנות היא אולי הסמל המסחרי הכי מובהק שלה, בלי לאבד בדרך את אותו חיוך קוצני מר-מתוק שמייחד את הכתיבה שלה, ואת חיצי הרעל הקטנים שהיא מצליחה לשלב בערמומיות אופיינית גם באווירה הרגועה יותר, כביכול, שמציג האלבום החדש.
"אני שמחה על מה שאת אומרת", אומרת פרבר, "גם אני רואה את זה אלבום חורפי. אני נופלת מהקיץ, לגמרי. חורף הוא עצוב ועגום וקיץ הוא עצבים, והאמת שעצב ועגמומיות הם רגשות שהרבה יותר טוב לי איתם. הם מהדהדים יותר חלקים ממני מאשר העצבים של הקיץ. וגם, ככל שאני מתבגרת יותר, ואני בכל זאת מתבגרת, אז עצבים זה דבר שהוא יותר פתיר. את מתעצבנת, את רבה, את נפטרת מזה ועוברת הלאה, ועצב הוא כמו זנב, הוא כל הזמן איתך”.
אני אשאל אותך שאלת קואוצ`רים... יש סיבה לעצב הזה?
"אני לא רואה את עצמי כאדם שעבר טרגדיה ולכן הוא עצוב. זה חלק מהאופי שלי".
ועם כל האהבה הזאת לחורף, באופן מפתיע, דווקא בלונדון לא הסתדרת בסופו של דבר
"קודם כל היה יותר מדי קר, זה כבר היה מוגזם. הייתה פעם אחת ששכחתי לשלם את הגז אז הייתי צריכה לישון עם 19 שמיכות. אבל הסיבה שהרגשתי ככה בלונדון הייתה נפשית יותר. הרגשתי שם נפשית קור נוראי.
"יש משהו בישראל שאני בדרך כלל לא מעריכה, יש פה משהו מאוד ישיר. אתה יודע איפה אתה עומד עם כל אדם ברחוב. לכל אחד יש דעה עליך, ואתה תדע אותה... באנגליה זה לא ככה. כולם נורא נחמדים, ובאיזשהו שלב היה לי קפוא כקרח כי אין בזה שום משמעות. לא כי זה צבוע אלא בגלל האלימות שאתה מרגיש שם בכל מקרה. באיזשהו שלב גם הנחמדות היא צורה של תוקפנות. הם מנומסים כדי לשמור את המרחק. כמובן שיש גם אחרים, אבל באיזשהו שלב היה לי נורא קר וברחתי".
הסיפור הלונדוני הזה קרה ונכתב הרבה לפני שפרבר התחילה להוציא אלבומים ולעבור את התהליך שמיקם אותה בעמדה של הרוקיסטית הקוצנית שהלכה ונפתחה עד לאלבום החדש שמציג אותה בפן האינטימי ביותר שלה, זה שאולי פחות העזה להראות עד היום.
"אני פחות מפחדת ממה שפחדתי לפני ההוצאה של האלבומים הקודמים", היא אומרת. "נראה לי שהיום אני מבינה שיש דברים שהם יותר חשובים לי מאשר שכולם, או שהרבה אנשים יאהבו את האלבום. היה לי נורא חשוב לעשות משהו שאני מאוד שלמה איתו. גם באלבומים הקודמים זה קרה, אבל אז לא הבנתי מה יותר חשוב. פעם חשבתי ש`אוקיי, אני שלמה עם זה, ו...?`. חיפשתי עוד פואנטה. היום אני מבינה שאין פואנטה. זאת הפואנטה".
זה מעניין לשמוע את זה דווקא ממך, כאחת שהמוזיקה שלה דווקא אף פעם לא אמרה "אני רוצה שכולם יאהבו אותי", להיפך
"אני חושבת שמאוד רציתי שיכבדו אותי. נכון, המוזיקה לא אמרה שאני רוצה שיאהבו אותי, אבל כל אחד רוצה גם להיות מאה אחוז הוא, וגם שכולם יאהבו אותו... גם לעשות מהפכה במוזיקה הישראלית וגם למכור... - כמה אנחנו? חמישה מיליון? – אז גם למכור חמישה מיליון עותקים. אני חושבת שכל אחד רוצה הכל".
שילה פרבר, צילום: דורון עדות
"בעבודה הזו נפתחתי לכל מיני דברים"
"
יש בחוץ עולם/ אך לי דבר הוא לא הציע/ על השלבים שבסולם/ אני צופה מהיציע// יש בחוץ חיים/ יש צבעים גם בהירים/ יש מסלול לכל כוכב/ ובית חם אליו הוא שב// מה יהיה איתי/ מתי יאיר גם הכוכב שלי?" ("מה יהיה איתי", מילים ולחן: שילה פרבר)
מאיפה לאיפה הלכת בדרך לאלבום הזה?
"אני חושבת שיש לי היום יותר אפשרות להיות כנה עם עצמי. אני תמיד נורא רוצה להיות כנה עם כולם ועם עצמי, אבל יש דברים שאתה לא מסוגל להיות כנה בהם עם עצמך בגיל יותר צעיר. למרות שמה זה יותר צעיר, כולה עברו שש שנים מאז האלבום הראשון שלי, ותמיד ניסיתי להיות הכי כנה שיש בשירים, אבל יש בי כל מיני צדדים שהם רגישים, ואפילו רכים, לא נעים להגיד - כמובן לא מפויסים, אני ממורמרת עדיין... - אבל הצדדים הרכים האלה והרגישים והפגיעים והאוהבים, הם היו בי תמיד, אבל היום יש לי פחות פחד לחשוף אותם. או אולי כן פחד, אבל בכל זאת לחשוף אותם".
התחושה שמעביר האלבום החדש, בניגוד לשניים הקודמים, הוא של אדם שיושב בחדר שלו, על המיטה שלו, עם הגיטרה שלו, ושר לעצמו את השירים שלו. משהו הכי אינטימי ובסיסי
"נכון. אולי בגלל שכמה שנים הופעתי לבד עם הגיטרה, אז הלכתי והתחדדתי על איזה משהו עם עצמי. והיה גם משהו מאוד טבעי בעבודה הזו, נפתחתי לכל מיני דברים. את רוב האלבום הפיקו מוזיקלית דניאל סלומון וליליאן שוץ (המנהלת האישית של פרבר – ט.ג.), אבל יש שיר אחד שהפיק יוני בלוך ושיר אחר שהפיק משה לוי, וצריך להיפתח כדי לעבוד עם אנשים חדשים. את יוני, למשל, אני נורא אוהבת ומעריכה אבל אני לא ממש מכירה אותו. בחלק מהשירים מתארחים גם נגנים מאורוגוואי, ולאפשר למוזיקאים מאורוגוואי ולנגן אחד מארגנטינה לשמוע ולהוסיף דברים שלהם זה גם סוג של פתיחות".
אם כבר פתיחות, בין השירים באלבום יש בחירה מעניינת שלך לתת פרשנות משלך לשיר ששרה בזמנה מילי מירן, "מרגנית" שכתבו חיים חפר ודובי זלצר ("הו מרגנית, הו פרח שלי קטן...")
"יש לי איזושהי דרך פחות תמימה לשיר את זה ממה שהיא שרה את זה. זה שיר נפלא, אחד היפים שנכתבו בעברית. אני חושבת שהדרך שבה היא שרה את זה היא כל כך מתוקה ותמימה, ואני מרגישה שהשיר נכתב פחות תמים. אולי זה בראש שלי, אבל בגלל זה רציתי לשיר את זה".
"אני תמיד מרגישה קצת לבד"
"
מזה אני לא בוכה/ לא צריך אני כבר לא צריכה/ לא אישור ובטח לא ממך/ בוא נתערב שזאת אני/ שאצחק אחרונה נה// ("לעורך התכנית", מילים ולחן: שילה פרבר)
סתם פסיכולוגיה בגרוש, אבל נדמה לי שיש בך משהו שאוהב לסחוף אנשים לכיוון מאוד מסוים, ואחרי שאת ממצה את התהליך הזה, את נהנית ללכת לכיוון ההפוך, כמו שעשית פה בהפקה המוזיקלית, שהיא מאוד שונה מהצלילים הדוקרניים שהקיפו שירים מהאלבומים הקודמים שלך, כמו "העיר הגדולה", או "אני שמה עליך זין"
"גם פה יש שירים כמו `אישה` או `לעורך התכנית` שיש בהם איזה שהוא רעל. אני לא חושבת שזה ההפך, פשוט יש עוד משהו שרציתי לספר על עצמי. זה כמו שאת מדברת עם מישהו שיחת נפש, או קוראת יומן של מישהו, אז בכל פרק הוא מספר עוד משהו על עצמו. זה יהיה אידיוטי לספר את אותו פרק שוב ושוב. אני לא מרגישה שזה מתנגש עם `העיר הגדולה`. גם `העיר הגדולה`, אם תקשיבי למילים שלו, הוא שיר מאוד פגיע. ולגבי העטיפה המוזיקלית, נכון, רציתי שזה יהיה נורא חשוף. קצת כמו ההופעות שלי לבד עם האקוסטית".
את עדיין מופיעה בלי להקה?
"יש לי עכשיו להקה חדשה, אדם בן אמיתי בגיטרות, נעמן טל בס, מתן אפרת תופים, מאיה בלזיצמן צ`לו ואיתמר גרוס פסנתר. יש בזה דברים מאוד טובים, כי זה נורא כיף עם עוד אנשים, ויש אווירה טובה כי הם כיפיים כאלה, בניגוד למתי שאני עם עצמי שזה לפעמים אווירת נכאים. בחזרות עם עצמי לפעמים זה דיכאון..."
דניאל סלומון הפיק את האלבום וממשיך גם להפקת המופע, הוא גם הפיק את האלבום השני שלך, יש משהו שאת רוצה לספר על העמקת העבודה איתו?
"אני חושבת שאנחנו עובדים מעולה ביחד. אנחנו משלימים אחד את השני. אני נורא אוהבת את המתיקות והרומנטיקה שיש בבחור הזה בשפע, והוא גם מבין אותי בלי הרבה מילים, שזה דבר שאני נורא מעריכה".
רוב השירים הם שירי פרידה, יש אחד שזה אפילו השם שלו. גם את מרגישה היטב את הקלישאה שאומרת שכאב ופרידות הם חומרים יותר טובים לשירים מאהבות שמחות?
"אני לא יודעת מה להגיד לך, אני רוצה שגם אהבה תזין אותי. הייתי נורא אומללה עם הפרידה הזאת, אז לא כל כך עבר לי בראש, `ואי, איזה יופי, עכשיו אני אכתוב המון שירים`, אבל יצא שנכתבו הרבה שירים אז בדיעבד זה משמח, אבל אני מעדיפה אהבה טובה".
ויש לך מקום לאהבה? בזמנו אמרת לא פעם שאת טיפוס שכל כך עסוק בעצמו שאין לך ממש מקום לאהבה בתוך כל זה
"זה היה קטע שבו שיקרתי.. כן, אני עסוקה באהבה הרבה יותר מאשר אני עסוקה בעצמי. זה לא מאה אחוז שקר, כי אני תמיד מרגישה קצת לבד. אתמול חשבתי על זה שזה אלבום שבו אולי אחד הדברים שאני יותר מפחדת מהם זה שאני מתארת לעצמי שבטח יגידו שהתרככתי, והדבר המקריז הוא שאני מרגישה שנהייתי דווקא הרבה יותר קשוחה והרבה יותר חזקה מאשר הייתי לפני כמה שנים".
והנה שעת הקלישאה שאומרת שצריך להיות חזק כדי להרשות לעצמך להיות פגיע...
"כן, מזעזע, אבל זה נכון. אם כבר דיברנו קודם על דניאל, אני חושבת שהוא בנאדם מאוד חזק באיזשהו מקום. לא יודעת אם קשוח, אבל מאוד עומד על שלו ואומר את האמת, ולכן הוא יכול היה להרשות לעצמו מהרגע הראשון לדבר על הפגיעות שלו, וזה דבר שאני מעריצה אצלו, כי אני באתי ממקום אחר, עם אגרופים שלופים ודפנסיביות בלתי נשלטת..."
"טכנית אני אינדיפנדנט"
ב-21 לחודש תעלה פרבר על הבמה עם הלהקה החדשה שלה והמופע הראשון בעקבות האלבום, במסגרת פסטיבל תל אביב הראשון למוזיקה, פסטיבל שבו תוכלו לראות אותה גם במסגרת ערב המחווה לחווה אלברשטיין, "בנות חווה".
"זה ערב שבו זמרות אינדי שרות שירים של חווה אלברשטיין, ובחרתי לשיר את השיר `הקוסם`, שעד כמה שאני מבינה מדבר על ביבי נתניהו. לחווה אלברשטיין יש מאות שירים שאני אוהבת אבל זה איזשהו צד של האומץ שלה שהוא צד שאני ממש מעריצה, וזה משהו שאני גם מזדהה איתו.
"גם לי יש אומץ להגיד דברים, אבל אצלה זה הרבה יותר מהותי כי יש לה הרבה יותר מה להפסיד. מהמקום שבו היא נמצאת, בלב הקונצנזוס, להגיד דברים כל כך אמיצים, גם בשירים שלה וגם בכלל, זה דבר שאני נורא אוהבת אצלה. חוץ מזה שהיא זמרת מרגשת, כותבת נהדרת ופרפורמרית אדירה. הייתי בכל כך הרבה הופעות שלה שזה כבר פאתטי..."
עוד דבר שאת עובדת עליו זה ההפקה המוזיקלית של ערב המחווה לכבוד "עד העונג הבא" של המכשפות, בפסטיבל הפסנתר
"זה דבר שממש מרגש אותי. הציעו לי לעשות הפקה מוזיקלית של הערב הזה בפסטיבל הפסנתר וזה אומר לקחת את השירים האלה לעיבודים של פסנתר, צ`לו וגיטרה חשמלית, מה שיוצר איזה משהו קצת קונצרטנטי לשירים היפהפיים האלה.
"יש רשימה של אמנים שכוללת את ערן צור, רם אוריון, דפנה קינן מהעוגיות, אביגיל רוז, אדם בן אמיתי, השחקנית אסי לוי, אליוט, לי טריפון, דנה עדיני ונינט, ומה שהתחלנו לעבוד עליו בינתיים נשמע מקסים. זו צורה חדשה של השירים. בחרתי מוזיקאים מדהימים, מאיה בלזיצמן על הצ`לו, יניב דדון בגיטרה ואיתמר גרוס בפסנתר, והם מביאים הרבה משלהם לעיבודים".
הפקה מוזיקלית זה הכיוון הבא שלך מבחינתך?
"בזמן האחרון זה נורא מעניין אותי. עשיתי את זה פעם, ב-`בגלל הלילה` (הופעה משותפת שלה עם לאורה ריבלין, משירי תרצה אתר- ט.ג.) ונשארתי עם טעם של עוד. זה כיף לנסות להכיל מישהו אחר, לחשוב איך הוא יכול לצאת הכי טוב, ולנסות לכוון לשם".
אם לחזור לרגע להגדרת הערב של חוה אלברשטיין, את מרגישה נכון תחת הכותרת של זמרת אינדי?
"קודם כל טכנית זה מה שאני. אני אינדיפנדנט. מי שמממן את האלבומים שלי זאת ליליאן, היא חברת התקליטים שלי. ואני חושבת שאני מציעה איזו שהיא אלטרנטיבה, כן."
שילה פרבר תשתתף היום, 20 באוקטובר, במופע המחווה לחווה אלברשטיין "בנות חווה", בפסטיבל תל-אביב למוזיקה ב-20:30 בצוותא תל-אביב ומחר, 21 באוקטובר בהופעת השקה לאלבומה החדש ב-23:00 בצוותא 3, אף היא במסגרת הפסטיבל.