באזור הדמדומים של המוזיקה, בין גבעות הסול השחורות לסמטאות הג`אז הצרות, מרחק לא רב מרחובות ההיפ הופ הסואנים, מסתובבת לה כבר כמה שנים בראש מורם, זמרת אחת עם שיער נפוח וקול מעושן, ושמה אריקה באדו.
תקליטה הראשון של באדו, שיצא בשנת 1997 וסימן את תחילת המסע המפותל שלה, מכר חמישה מיליון עותקים וזיכה אותה בשני פרסי גראמי. מאז המשיכה בקולה הדקיק ומלא הנשמה, להתכתב בהצלחה עם זמרות עבר כמו נינה סימון ובילי הולידיי, לשלב צלילים ממחוזות שונים ברחבי עולם המוזיקה, ולייצר בשני אלבומים נוספים (אחד באולפן ואחד בהופעה) צלילים נינוחים, ממכרים ומכשפים.
האלבום החדש של הדיווה ממשיך באותו קו, ואולי אף משביח אותו. הוא משלב בתוכו נגנים נפלאים כמו רוי הארגרוב (בחצוצרה), לני קרביץ (בגיטרה החשמלית), ורפאל סאדיק (בגיטרה בס), את קולן של בנות החמישייה הווקאלית – "זאפ מאמה", ואת הראפ המסוגנן של אנג`י סטון וקווין לטיפה.
זה לא אלבום של סינגלים שיוצר על מנת לנפק להיטים שיככבו בראש מצעדי הפזמונים, אלא של קטעים קומוניקטיביים להפליא, שמורכבותם מקשה לתאר אותם במילים. בשיר "Back in the Days" היא מהמהמת לה בנונשלנטיות מקסימה, וכשהמוזיקה נעצרת לרגע, והיא פולטת - "פאף", אני ממש מתמוגג. בשיר "Danger" היא צעקנית ונשכנית יותר, וחוזרת בעקשנות על הפזמון החוזר, על רקע מקצבי היפ הופ, ופסנתר שמבליח מדי פעם.
חומה הנעים של האש שניצתת עם ההאזנה הראשונה לאלבום הזה, מושך אליו את המאזין וממאן להרפות.
Erykah Badu – Worldwide Underground, Motown/Helicon
25/11/2003
:תאריך יצירה
|