הכי תל-אביבי והכי ירושלמי

לוח השנה וכנראה גם נסיבות אחרות, גרמו לכך ששני הפסטיבלים הנישתיים, הייחודיים, המרתקים והמפרים ביותר במוזיקה הפופולרית הישראלית, יתקיימו השנה כמעט באותם ימים.
 
מצד אחד, פסטיבל "הפסנתר מארח", אולי הפסטיבל הכי תל אביבי שיש, ייפתח הערב (ויינעל ביום א`, 15 בנובמבר); מצד אחר, פסטיבל העוד, אולי הפסטיבל הכי ירושלמי שקיים, ייפתח בחמישי (26-12 בנובמבר). ויש עוד קווי מתאר משותפים: הפסנתר מחיל עשור שני, העוד סוגר עשור ראשון; ושניהם ביחד גולשים מהמתחמים המסורתיים שלהם - הפסנתר יפלוש מאולמות מרכז סוזן דלל לאולמות המשכן לאמנויות הבמה (בית האופרה) ובית ליסין, וצלילי העוד יחרגו מירושלים כשמקצת הפקותיו יצפינו לארבעה לילות בנצרת.
 
כששני פסטיבלים מצליחים להאריך ימים, ועשור זה המון בחייו של פסטיבל יצירתי (כזה שיוזם הפקות מיוחדות, ולא ניבנה על ההיצע הקיים), סימן שהם בנויים על יסודות בריאים, סימן שהצליחו לבנות מסורת, סימן שהצליחו לשכנע בנחיצותם וסימן שיש להם קהל.
 
לכאורה מלאכת ההפקה האמנותית נעשית יותר קלה משנה לשנה - המוניטין עושה את שלו, פחות נזקקים לשכנע אמנים להשתתף, יותר אמנים מתדפקים על הדלתות וגדל המבחר; ואולם זה דווקא נעשה קשה ומסובך ברבות הזמן להרים תכנית חדשה מדי שנה - בגלל הצורך בהתחדשות וביצירתיות ובשל הלחץ ועומס הציפיות.
 
הפסנתר מארח פסנתרים
                                                                       
בשנתו ה-11 פסטיבל "הפסנתר מארח" נמצא בנקודה מעניינת בחייו. אודי דבוש, מנהלו האמנותי בעשור החולף, פרש מניהולו, והשאיר את הצורך להגות, לתכנן, להיסחף עם הדמיון וגם להתלבט בקשיי הפקה ולהתקוטט עם הספונסר הראשי (עיריית תל אביב) בידיה של אתי אנטה הוותיקה (מטעם המון הפקות).
 
בעוד הוא מדבר על תחושת מיצוי ורצון לשנות אווירה, להתמודד עם אתגרים חדשים ולהגשים חלומות נוספים (כמו פסטיבל המוזיקה של תל אביב אותו הפיק עם ניצן זעירא בסוף החודש שעבר), לאנטה זה אמנם פסטיבל ראשון אך הוא גם אחרון (לפחות בשנים הקרובות) עם כניסתה לתפקיד ראש מחלקת מוזיקה ותרבות בגלי צה"ל בשבוע הבא (במקומו של מולי שפירא). כלומר, בשנה הבאה יהיה לפסטיבל מנהל אמנותי שלישי בתוך שלוש שנים, נושא שעלול להיות בעייתי. 

בשנים האחרונות נשמעו יותר ויותר טענות לפיהן פסטיבל הפסנתר מארח פסנתרים ולא להיפך, כפי שנדרש משמו. מן הסתם, טענות כאלה, המטילות ספק או מפקפקות בחלקו ובגדול תפקידו של הפסנתר בהפקות המתארחות, ימשיכו להישמע גם הפעם ולבטח גם בעתיד לבוא.
 
ואכן, לא אחת הרושם היה שהפסנתר הוא נוכח-נפקד במופעי הפסטיבל וההידרשות לו נעשתה כדי לצאת חובה ולצרכי קישוט ועיטור. עם כל הצער, הדבר די הגיוני, כי ברמת התקצוב, הסבסוד והמעורבות העירונית בקבלת ההחלטות, קשה לשכנע אמנים ונגנים להתפנות מעיסוקיהם השוטפים והמפרנסים על מנת להשקיע בהופעות חד-פעמיות, שרובן ככולן לא מכסות את העלות הכספית שלהן. הפיתוי, מן הסתם, הוא בהדגשים אמנותיים, בהתמודדות אישית של האמנים עם אתגרים חדשים, בבדיקת עצמם והגבולות שלהם.
 
למרות שפסטיבל הפסנתר גדל בהתמדה - ראשיתו בקומפלקס בית ציוני אמריקה בתל אביב, משם עבר למרכז ענב ולבניין עיריית תל אביב, וכשהאוהל הלבן שנבנה בסמוך לא הצליח לענות על הדרישה ועל תנופת הגידול הוא הועתק לסוזן דלל בשכונת נווה צדק. והפעם, כאמור, הוא גם מקיים הופעות באולמות "ענק" כמשכן וכבית ליסין, שיסייעו בוודאי לאיזון התמונה הכלכלית, גם אם עלותם של המופעים הגדולים גדולה מהמקובל.
 
בכל מקרה, נקודת הפתיחה של פסטיבל הפסנתר הנוכחי, בעייתית משהו. הפסטיבל מתקיים בשנה שבה התחרות על כיסו של הקהל הגיעה לשיאים חסרי תקדים, עם מחירי כרטיסים מרקיעי שחקים למדונה, לאונרד כהן, איגלסיאס ואנקה, וגם ריבוי מופעים מחוץ (קיץ עמוס בייבוא) ומבית (ההסתערות הים-תיכונית על היכל התרבות והתיאטרון הרומי בקיסריה). ואם בעבר, בנקודת הזמן הזו, המכירה המוקדמת הבטיחה תפוסה מלאה מבעוד יום, קצב המכירה הנוכחי אינו דומה, ופחות מופעים סומנו כסולד-אאוט קודם פתיחת הפסטיבל.
 
זה כמובן עשוי להשתנות, תלוי באיכות התכנית האמנותית (העמוסה לעייפה ביותר מ-30 מופעים) ובנכונות שלכם לשלוח שוב יד לכיס, בפעם המי יודע כמה בחודשים האחרונים. זה המחיר של הפיכתנו למעצמה מוזיקלית, ולא רק בעיני עצמנו.
 
המפגש התרבותי הכי נכון
 
דברים דומים, פחות או יותר, אפשר להגיד גם על פסטיבל העוד. גם על מרכזיותו ונוכחותו של כלי הנגינה, גם על ההתמודדות עם תכנים, אתגרים ומופעים חדשים וייחודיים, גם על הלבטים והקשיים הכספיים, בהיותו מופק על ידי בית הקונפדרציה בירושלים (בתמיכת גופים, קרנות, משרדי ממשלה ועיריית ירושלים), בניהולו האמנותי של המנכ"ל אפי בניה.
 
בעוד פסטיבל הפסנתר נוגע, משיק ומשחק עם רוק עכשווי ונגזרותיו, המנדט של פסטיבל העוד יותר רחב לכאורה, בהיותו צומת מוזיקלי בין תרבויות המזרח התיכון ותרבויות אחרות, ובהפגישו אמנים, נגנים ויוצרים מאסכולות שונות לדיאלוגים מסקרנים ומרתקים בין מזרח למערב ובין ישן לחדש, בשמה ולטובתה של יצירה מקורית חדשה. במרכזו ניצב אמנם הע?ד, "מלך הכלים הערבי", אולם לצידו גם קרובי משפחתו וגלגוליו השונים בתרבויות המזרח והמערב - הלאוטה, הקמנצ`ה, הסאז, וגם הגיטרה, הצ`לו והכינור.
 
עדות לכך הוא המהלך הנועז והמבריק בו נקט אפי בניה לפני שלוש שנים, כשחרג מן המתכונת הרגילה עד אז, של התמקדות במוזיקאים ערבים וביצירתם הקלאסית, וקרע צוהר אל תור הזהב של יהדות ספרד ותרבותה.
 
זה לא היה דבר של מה בכך לשכנע את ברי סחרוף ורע מוכיח לעבוד על שירי שלמה אבן גבירול לפני שנתיים ולארח אותם במסגרת הפסטיבל. אך הצלחתם (שנמשכת במלוא עוזה בימים אלה ממש) אפשרה להפקיד את שירי רבי יהודה הלוי בידי אתי אנקרי (המועמד האולטימטיבי הוא דווקא אהוד בנאי, אבל הוא עדיין צריך להתבשל ברעיון) בשנה שעברה, ולארח בערב הפתיחה השנה את "נקמת הטרקטור" בשיריו של משה אבן עזרא ולכבד ביצירתו של רבי ישראל נג`ארה את ערן צור. נג`ארה אינו נימנה על תור הזהב, הוא בן תקופה מאוחרת יותר, אך העיסוק בפיוטיו האבודים, מרחיב את הקו האמנותי של השורשים העבריים ומרחיב את גבולות הפסטיבל.
 
שלא ישתמע שהרוק השתלט על פסטיבל העוד, כי לצד שני אלה יתקיימו יותר מתריסר מופעים נוספים (חלקם עם אמנים בינלאומיים) שעניינם אתני בעליל. אולם הסקסיות של אמני הרוק סייעה למינוף הפסטיבל בתודעת הציבור, להגברת הווליום שלו ולקידום המכירות שלו, כשגם אופנת ההתחזקות והשיבה אל המקורות לא קלקלה.
 
בניה יודע שסדרת תור הזהב לא תימשך לנצח. היא עשויה למצות את עצמה בתוך שנה-שנתיים (תנו לשלומי שבן, ל"דג נחש" או לדורי פרנס את אלחריזי), אבל היא מסמנת אופקים חדשים ומרחיבה-מרחיקה את הקווים הגיאוגרפיים של הפריסה האזורית-סביבתית של הפסטיבל.
 
וכל זה רק בכדי להגיד לכם, שלא תגידו שלא אמרנו לכם. אל תחכו לאלבום, כי מי יודע מתי ייצא (לסחרוף זה לקח שנתיים כמעט; לאנקרי חצי שנה). ואל תחכו לסיבוב הופעות בעוד שנתיים. בואו עכשיו, להיות ראשונים במפגש התרבותי הכי נכון והכי מרגש שקורה.