"למדתי להיות איש"
"אחד הדברים היפים שאמרו לי בסטודיו הוא שלא מלמדים אותנו להיות שחקנים אלא להיות אנשים. אני חושב שלמדתי להיות איש", אומר אלעד דוד, משחקני ההצגה "חיים אחרים".
לידת ההפקה הייחודית הזו מתוך רצון של תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער להקים פלטפורמה חדשה מסוגה של נוער משחק לנוער. התיאטרון פנה לסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין שהוא עתיר ניסיון בעבודה עם בני נוער. להרמת ההפקה גויס הבמאי והכותב רועי רשף-מליח, 30, בוגר הסטודיו, שהפך לחלק מצוות המורים והבימאים של בית הספר. ההפקה תעלה השבוע במרכז סוזן דלל בתל-אביב ובדצמבר תיסע לייצג את ישראל בפסטיבל בינלאומי להצגות ילדים בניו דלהי, הודו.
כבר כמה שנים שהסטודיו מפעיל תכנית שבה תלמידי בית הספר מעבירים שיעורים לבני נוער משכונת התקווה. "כתלמיד אתה מחויב לעבוד עם נוער משכונת התקווה כחלק מהלימודים" מספר רשף-מליח. "כל שנה תלמידים אחרים מעבירים להם שיעורי משחק ומעלים אתם הפקה. אני הייתי התלמיד הראשון שפתח, כמדריך, את קבוצת הנוער בסיכון עם תלמידה נוספת לפני 7-6 שנים ועכשיו הם כאילו חזרו אלי, אחרי כמה שנים, עם רמה מקצועית הרבה יותר גבוהה, גם בהבנה וגם ביכולת.
"בהפקה הזו איגדו את הבוגרים של הפרויקט הזה לקבוצה אחת, להצגה מקצועית, עם תפאורה, תאורה וכל מה שצריך בגיבוי של תיאטרון אורנה פורת. זו לא הפקה חובבנית".
מימין: רועי רשף-מליח, משמאל: אלעד דוד
חיים וירטואליים על הבמה
על מה ההצגה?
"כל הזמן חיפשנו מה מעסיק את הנערים והנערות מלבד הסיפורים האישיים שלהם, משהו שנוגע לכולם שם.
"במהלך החזרות מצאנו שעולם האינטרנט הוא נושא שלכולם בקבוצה יש מה להגיד עליו והפער בין שכונת התקווה לבין מה שהאינטרנט מאפשר לך הוא די משמעותי.
"התחלנו לדמיין מה זה משחק מחשב בתיאטרון, איך אפשר לעשות את זה על הבמה, להבין מה הן הסכנות בעולם האינטרנט – התמכרויות, חיים וירטואליים, לא לצאת מהבית וכו`. אז גילינו משחק בשם `סאונד לייף` שחלק מהם משחקים בו. זה משחק שבו שאתה בונה דמות וירטואלית חדשה, חי חיים מאפס, בונה בית ומגשים את הפנטזיות שלך. החלטנו לשחק את המשחק הזה על הבמה.
"בעצם האופציה לחיות חיים וירטואליים על הבמה לא כל כך שונה ממה שקורה בתיאטרון. לאט לאט נבנה מתוך זה הסיפור של ילד שחולם להיות כוכב רוקנרול ונכנס למשחק, מתמכר אליו וזה משפיע על החיים שלו והוא כבר לא יודע מה האמת ומה לא האמת.
"אחד האתגרים היה איך ליצור משחק מחשב על הבמה ופה נכנסות תלבושות מאוד אחרות ממה שבדרך כלל נהוג בתיאטרון (שעיצב ארז מעיין, שחתום גם על דרמטורגיה ועל עיצוב הבמה) וגם המוזיקה (רוני פזהר), שהיא מוזיקה של משחקי מחשב.
"אני כתבתי את הרעיון למחזה והצעירים עשו אימפרוביזציות וניסו ויחד תיקנו את זה והמשחק מחשב נוצר מתוך משחקים ואימפרוביזציות בשיתוף מלא אתם".
כשאומרים "נוער בסיכון" לאלו בעיות מתכוונים?
"אלה נערים ונערות משכונת התקווה שמגיעים עם סיפור מאחוריהם, בתים שיש בהם קשיים, מחלות, אלימות, אשפוזים. ילדים טובים משכונת התקווה שחלקם באים מרקע מאוד מאוד קשה. והם מסתגלים לקבוצה הזאת בצורה מאוד מרשימה. חלק התקבלו לשנה א` בסטודיו, אחת סיימה עכשיו מסלול של שלוש שנים".
בתור מי שהיה שם בכל השלבים, אתה יכול לתאר את המפגש הראשוני של הנוער עם התיאטרון?
"בהתחלה צריך להסתגל למשמעת ולמחויבות שהתיאטרון דורש - ללמוד טקסט, לעשות חזרות, לבוא בזמן ולהבין את מידת האחריות שמוטלת על שחקן בתהליך החזרות. בהתחלה הם גם לא מעוניינים לחשוף שום דבר ומסתתרים מאחורי מסכה קשוחה. התיאטרון דורש מהם לפעמים להתנהג כמו טפשים, כמו ליצנים. צריך לחשוף אותם לאט לאט לזה. ום להתמודד עם החומרים שלהם במובנים רבים וגם לתת לחומר הזה לצאת החוצה דרך תפקידים אחרים.
"ברגע שהם מופיעים בפעם ראשונה על הבמה, הם מבינים את הכוח של זה מול קהל. הם מבינים שהם יכולים לספר את הסיפור שלהם והקהל מגיב בחום ואהבה וברצון לראות עוד. הם מבינים מה המדיום נותן להם. זה הקטע הכי מרגש בעיני לכן אני ממשיך לעשות את זה ואמשיך לעשות את זה כמה שיתנו לי. והם מתמכרים לזה, וגם לרעיון של לספר ולהגיד".
"להסתכל על אנשים, לראות אותם, להבין אותם"
אלעד דוד, 23, הגיע לסטודיו בגיל 16 עם רקע לא פשוט של בעיות נפשיות ואשפוזים. כבר בשנה השלישית שלו הוא החל ללמד קבוצה משלו יחד עם בוגרת של הסטודיו. היום הוא מבוגרי קבוצת הנוער בסיכון והוא עדיין מלמד בסטודיו. לאחר שהבין שהוא לא רוצה להיות שחקן אלא לכתוב הוא לומד מחזאות ומחזה שכתב נבחר לפסטיבל תיאטרון קצר בצוותא.
להפקה הגיע בעיקר בזכות הבמאי "רועי לימד אותי כשהוא היה בשנה ב` ועברנו המון המון תהליכים ביחד. כשהוא שמע שסיימתי שנה א` והלכתי ללמוד כתיבה הוא נתן לי במתנה את הטלפון הנייד הישן שלו. אני לא יודע איך להסביר את זה, כמה אני מעריך את האיש הזה ובגלל זה נכנסתי להפקה הזו מלכתחילה".
על העבודה על "חיים אחרים" הוא מספר: "התחלנו ממשהו ערטילאי ולאט לאט התמקדנו יותר, עשינו המון אלתורים וניסיונות. אנחנו עובדים בהצגה עם מסגרות ובהתחלה לא ידענו בדיוק מה אנחנו עושים אתן, בטעות הכנסתי מסגרת בראש של אחד השחקנים. היום יש לנו כבר שליטה יותר טובה, אבל האירוע הזה סיכם מאוד את עניין התהליך הזה - שנכנסה לנו מסגרת בראש".
אתה יכול לתאר את ההתמודדות שלך עם התיאטרון, עם עמידה על במה?
"זה היה מאוד מוזר. פתאום לעמוד על הבמה. יש איזושהיא דרישה בדבר הזה שאת פתאום צריכה להסתכל על אנשים, לראות אותם, להבין אותם, להרגיש אותם. זה משהו שלא היה קורה לי קודם. בהתחלה הייתי מאוד סגור, הייתי לונר כזה, עם כובע, מעיל ענק בכמה מידות ועם הראש שברצפה כל הזמן. היום אני יושב באוטובוס ומסתכל באנשים. לא מעניין אותי מה הם אומרים אלא איך הם אומרים את זה. כאדם כותב, זה חלק מהעניין. הקטע בלימודים הוא ללמוד להיות בן אדם, לא רק על במה".
"חיים אחרים" תהיה ההפקה האחרונה של דוד כשחקן. הוא משחק בהצגה את "האיש הרע" שאיננו דמות אנושית אלא מערכת של מחשב שמנסה למשוך אליה את המשתתפים. לדמות אין ממש שם. "תהליך העבודה היה כל כך טוב שעבדנו על הכל חוץ מעל הגדרת השם שלה. אין לי ממש צורך בו" הוא אומר.
העבודה על הדמות דורשת לדבריו "למצוא את הנקודות שדומות בין הדמות לשחקן, מה אני אוהב בדמות ומה אני שונא בה. לדמות אין דבר כזה רצון שלילי, זה תמיד חיובי מבחינתה. גם אם דמות רוצה לשדוד בנק יש לה צורך בכסף למשהו טוב עבורה. השאלה היא עד כמה המוסר שלה גמיש".
היום, כאדם כותב אתה מתייחס אחרת למשחק ?
"זה נהיה לי יותר מסורבל, מסובך. אני שואל את עצמי יותר שאלות. אני במלא קונפליקטים, אני לא פתור. אבל אני בן 23, יש לי עוד זמן אני יכול לעשות שטויות".
הצגה חגיגית של "חיים אחרים" לפני הנסיעה תתקיים בתאריך 24 בנובמבר 2009 ב- 20:30 באולם ירושלמי במרכז סוזן דלל בתל-אביב בנוכחות שר הרווחה מר יצחק הרצוג ובברכת ראש עיריית תל-אביב רון חולדאי. הצגה נוספת תתקיים ב-23 בנובמבר 2009 ב-19:15 במסגרת פסטיבל "סתיו תיאטרוני" במרכז סוזן דלל.