מחול הוא שפה של ניואנסים ואטמוספירה
 
בגן השחור / חייל אדום – צופה / חייל כחול – מזהיר / חייל צהוב – יורה / (הגב הוא. אל הקיר)/   (מילים: רמי באר)
 
עבודה חדשה לרמי באר וללהקת המחול הקיבוצית, "אינפראדום", עוסקת לדבריו "בקיום שלנו כאן ועכשיו באופן אוניברסאלי כבני אדם, אבל גם בקונטקסט המקומי שלנו כישראלים".
 
העבודה  מביאה אל הבמה צד חבוי עד עתה באישיותו היצירתית של הכוריאוגרף  - כתיבה והלחנה.  ועם זאת, מבחינתו, המילים מוגבלות באפשרות הביטוי שלהן, בוודאי כשמדובר ביצירת מחול. הסתירה הזו, שאינה מתיישבת עם עצם קיומו של הריאיון, שבה ועולה בשיחה בינינו.
 
"אינפראדום" אמנם אינה היצירה הראשונה של רמי באר שבמרכזה עומד טקסט ספרותי. בין השאר - טקסט מ"וויצק" ליווה את "וכשהגיעה לשמש", ושירו של דוד אבידן "ייפוי כוח" היה הטריגר ליצירתו של באר בשם זה.  אך זו בהחלט עבודה ראשונה שבמרכזה טקסט שבאר עצמו חיבר והלחין. מדובר בשיר בן חמישה בתים שנפתח בשורות המצוטטות לעיל, ששר ישראל ברייט.
 
כשהוא נשאל אם הכתיבה וההלחנה הם עבורו אפיק יצירתי חדש, הוא עונה "אני בא מעולם המוזיקה, גדלתי במשפחה מוזיקלית, הייתי מנגן על צ`לו וכתיבה ויצירת מוזיקה אינן זרות לי. להצגת סיום בי"ב, לפני 30 שנה,  הלחנתי את כל השירים. זה באמת היה חלק ממני במשך השנים אבל לא הבאתי את זה לבמה בעבודות שלי".  
 
ומה לגבי טקסטים?
 
"בדרך כלל אני משלב טקסטים כאלה או אחרים, אבל זו פעם ראשונה שאני משלב טקסט שכתבתי. היה לי בראש משהו שרציתי להעביר ומצאתי שזה נכון". עם זאת, באר מקפיד להדגיש כי  לתפיסתו "עבודת מחול היא מעבר למילים. אם את אותם דברים הייתי יכול להגיד בבהירות במילים, אני מעריך שהייתי עוסק בכתיבה. אני כנראה עוסק במה שאני עוסק, ביצירה של כוריאוגרפיה לבמה, משום שבהסתכלות שלי, הכוח של האמירה של הדברים נמצא במדיום הזה ובשפה הזו. המילים מוגבלות".
 
"מחול  הוא לא שפה של עובדות, מספרים ומילים, זו  שפה הרבה יותר מופשטת של ניואנסים ושל אטמוספירה. אבל אני מאמין בכל זאת שיש לנו את היכולת להגיד משהו על הקיום שלנו דרך האמנות הזו  של התנועה, של המוזיקה, של הוויזואליה". 

"אינפראדום" צילום: גדי דגון

הבעיות שלנו ככובשים
 
בהודעה שנמסרה לעתונות לקראת המופע נכתב כי העבודה מתארת במרומז את חוויותיו של באר מתקופת שירותו הצבאי כלוחם בסיירת מטכ"ל. באר מסתייג גם מן ההגדרה הזו.
 
"בכל דבר שאני עושה  יש קשר לאישיות שלי, גם אם אני מודע לזה וגם אם לא, מבחינת השפעה של נוף ילדותי והתבגרותי על עיצוב האישיות שלי, אבל זה לא  אחד לאחד. העבודה נוצרה יותר בהקשר שלנו כחבְרה, מתוך איזה צורך שיש בי לומר משהו על כאן ועל עכשיו וגם בהקשר של עבר ועתיד. 
 
"אלה לאו דווקא חוויות אישיות מהצבא, לא הייתי מגדיר את זה ככה. העבודה מתייחסת להוויה שלנו כחברה בישראל, גם במעגל המקומי יותר עם הבעיות שלנו ככובשים ומה שזה מחולל בנו, הסיטואציה הזו שאנו מעמידים חיילים צעירים בסיטואציות מורכבות שיוצרות דילמות בלתי נמנעות  וגם בהקשר האוניברסאלי, לאו דווקא בהקשר המקומי בלבד".
 
חייל אדום, חייל כחול, חייל צהוב - זה נשמע כמו חיילי צעצוע על לוח משחק
 
"הגן השחור בעיני הוא מטאפורה לכל מסגרת של חיים אם זה כחברה, אם כמשפחה, אם זה צבא אם זה כל מסגרת או כל מקום שיש בו חיים ואינטראקציה אנושית או אחרת. החייל האדום, החייל הכחול והחייל הצהוב הם לא רק חיילים במסגרת צבאית אלא גם מטאפורה לבן אנוש ואדם כאדם. הצופה מוזמן לקחת את זה למקום שלו  ולהתחבר לזה מהמקום שלו.
 
"אני יותר מספק נקודות למחשבה וסימני שאלה. כל צופה יכול לקחת אתו ומהבחינה הזו העבודה מתחברת אל הקיום שלנו. אני מאמין שאנחנו יכולים להגיד דרך האמנות וגם דרך המחול להתעסק גם בקיום שלנו לא להתעסק באמנות שמתעסקת רק בעצמה".
 
באר נמנע מלספק תיאורים של מה שקורה על במת המופע:  "אני בוחר שלא לתאר את ההתרחשות בעבודה כי זה חלק מזה שהיצירה היא זו שצריכה לדבר, מכוח עצמה,  על הבמה". מסיבה דומה הוא בוחר שלא לומר מדוע בחר בשם "אינפראדום", לדבריו: "בשביל זה צריך לראות את העבודה" אך הוא מסכים לספר שהצבעים משחקים תפקיד מרכזי על רקע המטאפורה המרכזית – הגן השחור.

אחדות אחת
 
ספר אם כן על תהליך היצירה
 
"התהליך הוא בשלב ראשון תהליך של חיפוש עם עצמי ובמקרה הזה -  יצירת הטקסט שאתו נכנסתי לסטודיו. תיארתי לרקדנים את העולם שאני מחפש  ובתהליך העבודה אני מבקש שהרקדנים יביאו לידי ביטוי גם את הצד היצירתי שלהם, שמתחבר לעולם שאני רוצה ליצור.
 
"אני תמיד מחפש עניין, הפתעה וסקרנות בעבודה עם הרקדנים. אוהב להיכנס לסטודיו, סקרן כאילו זה מסע בלתי נודע גם עבורי. כשאני יוצר יצירה חדשה  אמנם אני רואה בעיני רוחי את היצירה הסופית אבל בתהליך העבודה הדברים משתנים, דינמיים. בכל משך התהליך אני מנסה להבהיר את הכוונה, להיות בהיר בדרך שאני מעביר את הרעיונות. הרקדנים הם שותפים מלאים לחיפוש הזה,  בהנחייה שלי. אני עושה ניסיונות כאלה ואחרים, בדיקות מהצד התנועתי, המוזיקלי, של התלבושות, התאורה, הבמה עצמה.  הכל זה חיפוש של יצירת אחדות אחת, שתשרת את אותו היגד שאני רוצה להעביר, את מה שיש לי לומר".
 
באר מעצב לבדו את התאורה למופע  ועובד בשיתוף פעולה הדוק עם מעצב התלבושות מאור צבר ועם מעצב פס הקול אלכס קלוד, המלווים אותו בעבודותיו כבר שנים ארוכות.
 
קשה להעלות בכל שנה יצירה חדשה ?
 
"זה דבר שאני מאוד אוהב לעשות, ומשמעותי לי. אני לא יכול להגיד אין בזה קושי אבל זה הדבר שאותו אני יודע לעשות ובתחושה שלי - צריך לעשות.
 
"הלהקה צריכה להעלות כל שנה עבודה חדשה לצורך תמיכה שוטפת,  אבל הייתי יכול לבחור לתת למישהו אחר ליצור. אני בוחר ליצור כי זה מרתק אותי, מעניין אותי, ממלא אותי. מסקרן אותי בכל עבודה לנסות להגיע למחוזות שעוד לא הייתי בהם. זה מסע מופלא עבורי להיכנס לתהליך של עבודה חדשה. כמובן יש פצעים, מהמורות ולא מעט מוקשים במיוחד אם אני מטפל בנושאים שאומרים משהו על הקיום שלנו ומתייחסים לו אבל זה מרתק.
 
ואולם בסופו של דבר, מסכם באר "החיים של יצירת מחול  הם רק באותו רגע שאתה צופה בה ולכן בסופו של דבר הקיום שלה קיים רק שאתה צופה בה באופן חי. כל היתר זה רק מילים".

 "אינפראדום", צילום: גדי דגון