איש היי טק ישראלי צעיר קם בבוקר ומגלה שהפך לערבי" – זה בתמצית סיפור האופרטה שכתב יוני להב והלחין משה זורמן ותעלה בפסטיבל תיאטרון קצר בצוותא. שיחה עם השניים
"ברגע האמת הזנב הקטן של הגזענות מכשכש"
"הג`ילג`ול" הוא שמה של אופרטה סאטירית שכתב יוני להב על פי "הגלגול" של פרנץ קפקא, והיא אחת משני מחזות מוזיקליים שיעלו השנה לראשונה בפסטיבל תיאטרון קצר, שייערך בין התאריכים 26-23 בדצמבר ב"צוותא" תל אביב.
יוני להב, יוצר בעל עט מושחזת שבניצוצותיה חש הקהל הישראלי כבר מ"כולם היו בניי חוץ מנעמי" (שכתב עם דניאל לפין) שעלתה באמצע שנות השמונים, בעבודות התיאטרון הרבות שיצר מאז ובסאטירות הטלוויזיוניות "נייס גיא" ו"המחשוף", שכתב והגיש עם שותפו אז גיא מרוז. את המוזיקה להצגה, שאורכה, כמתבקש משם הפסטיבל, כשלושים דקות, יצר המוזיקאי (פרופ`) משה זורמן, מלחין, מנצח, מעבד ומורה, שעיבודיו ויצירותיו זכו לביצועים של תזמורות בארץ ובעולם.
"הרעיון הוא שאיש היי טק ישראלי צעיר קם בבוקר ומגלה שהפך לערבי", מספר להב, "וזה יום מאוד חשוב, שבו האיש שפיתח בחברת ההיי טק שלו וירוס קטלני שמחסל כל הארד דיסק בארבע שניות, אמור להעביר פרזנטציה לפני משקיעים ענקיים מסין ומיפן. זה היום שיקבע אם יהיה אקזיט או לא, ומי שאמור לייצג את הרעיון מול הקונים הוא אותו גיבור שהופך לערבי, שהוא גם הממציא וגם הפרזנטור של ההמצאה, ועכשיו שוד ושבר, המשפחה לא יודעת מה לעשות, כי היא תלויה במשכורת השמנמנה של הבן..."
וערבי, הרי, לא יכול להיות פרזנטור...
"ערבי לא יכול לחיות בכלל בבית, כי אולי הוא משת"פ, והם בכלל נגעלים לגעת בו כי הוא בכל זאת, ערבי".
אנחנו עדיין שם לדעתך? נגעלים לגעת בו כי הוא ערבי?
"את מדברת על השניים וחצי תל אביבים שאת ואני מכירים במרחק של חמישים מטר מאיתנו, סה טו. גם אבא של הגיבור שר, `אתם מכירים אותי, תמיד הצבעתי מרצ`. הם שמאלנים צעצוע, שברגע האמת הזנב הקטן של הגזענות מכשכש מאחוריהם. השמאלנים הישראלים שיורים ובוכים, מלח הארץ, אנו אנו הפלמ"ח, מפלגת העבודה, ברק, שמאל מזויף מהסוג הזה".
אני מתארת לעצמי שאם אתה כותב ממקום כל כך טעון אתה מכיר גם את האנשים שמחוץ לבועה
"אני צריך לרוץ לצוד חבר פלסטיני כדי שיהיה לי אליבי? אני מלמד בהמון מכללות ברחבי הארץ, יש לי לא מעט סטודנטים ערבים, בשנותיי בשמאל הכרתי את מה שנקרא `אחינו הפלסטינים`, ואני רואה בדיוק מה קורה שם, את האפליה, הדיכוי, הדיכוי החברתי, הדיכוי הפוליטי, ההשכלתי, הדיכוי ברמה של הזדמנויות תעסוקה וכו`. אבל עזבי את זה, תסתכלי מה קורה בעזה, למה ללכת רחוק".
אתה גם פעיל, מעבר לכתיבה?
"לא. הייתי פעיל. פעם רצתי להיעצר בכל בית מעצר בגדה, היום אני סתם מתמרמר לי בבית וכותב סאטירות לתיאטרון הקצר".
שיכולות לשנות משהו?
"ברור שלא, אבל לפחות שנתענג בזמן תהליך חורבן בית שלישי. אם זה קורה בין כה וכה, אז לפחות לטס גט א`קיק אאוט אוף איט`".
מימין: משה זורמן; משמאל: יוני להב , צילומים: רן בירן
"הניוון הרוחני מתחיל מהחברה ומפעפע לתא המשפחתי"
עם איזו תחושה אתה מסיים את המחזה?
"האבא הורג את הבן, ואז הם רוקדים סביב גופתו כי הרגע נודע להם שבכל זאת ההמצאה נמכרה אז הם יכולים לקנות דישוושר".
מתי נכנס הדיאלוג עם קפקא לתמונה?
"קפקא עסק ב`גלגול` בדה הומניזציה, בניוון רוחני שמתחיל מחברה, ומפעפע לתוך התא המשפחתי, והדברים האלה הם רלוונטיים מאי פעם למציאות שלנו, וזה פשוט קפץ לי על סאטירה בערך בנושאים האלה, כי הדה הומניזציה בארץ היא לא רק ביחס לפלסטינים, היא גם ביחס לזר, לאחר, לפועל הזר, לגייז, וגם ביחס לעצמנו, מה שנקרא `האזרח הקטן`.
"אבל צריך לזכור שבסופו של דבר זו חצי שעה של מהתלה. מרירה מאוד, אבל גם הצגה פאנית, עם מוזיקה באמת מדהימה שכתב משה זורמן, וריקודים, והיא נורא יפה. אני נורא מתענג על לצפות בה. היא מענגת. זה מוזיקלי, זה כוריאוגרפיה, זה קרקס.
"אופרטה זו הפנטזיה ארוכת השנים שלי. בהרבה מאוד מההצגות ומהפרויקטים שלי לטלוויזיה, כמעט בכולם, שילבתי מוזיקה. אם לא בנאמברים מוזיקליים ממש, אז בפסקול מוזיקלי, ותמיד אהבתי את הז`אנר הזה של אופרה בכלל ואופרטה (אופרה קלה) בפרט".
ואיך זה משפיע על תהליך הכתיבה שלך, לעומת כתיבת מחזה לא מושר?
"בעיניי התיאטרון המוזיקלי הוא המקום הנשגב ביותר שתיאטרון יכול להגיע אליו, והצדקת קיומו במשהו לעומת הקולנוע. מי שכותב אופרטה חייב להיות מוזיקלי, ואני כותב עם קצב פנימי, ועם מוזיקליות שנמצאת כבר במילים, ואז אתה רוצה לסמוך על המלחין הגאון שיידע לתרגם את זה למוזיקה ולתת את הפרשנות האישית שלו, שתתן סך כל גדול יותר מחלקיו, שהם טקסט פלוס מוזיקה.
"זורמן פשוט עשה את זה בצורה מופלאה. זו הייתה החוויה הכי מעשירה שלי בתהליך, העבודה עם זורמן. עשיתי איתו בעבר שני פרויקטים קטנים וזו הייתה הזדמנות פז לעבוד איתו".
"הג`ילג`ול", אביה ברוש
ויוסי צברי
, צילום: רן בירן
מאוואלים, גבעטרון ורצ`יטטיב אופראי
"קודם כל, יוני הרים לי להנחתה", מספר משה זורמן על חלקו ב"הג`ילג`ול", "כיוון שהסיטואציה עצמה היא נורא ישראלית וצבעונית. בחור ישראלי ממשפחה נורמטיבית כזאת, שגדל על ברכי הגבעטרון וכאלה, ואבא שמצביע מרצ, נולד פתאום בתור איזה מוטציה ערבית. אז מיד אפשר ללכת עם זה מוזיקלית, והקטעים של גבי, הגיבור שמתעורר בגלגול שונה, יש להם איזשהו כיוון של מוזיקה ערבית. בשביל העניין הזה כתבתי מוזיקה עם סלסולים ועם מאוואלים שיוצאים לו מהגרון בלי שליטה, וכדי להגביר את העניין הזה שמתי בתזמורת שני נגנים, נגן נאי (חליל ערבי) ודרבוקיסט, שיכולים לתת לנו את התמונה של הזיה מזרחית כזאת.
"מצד שני, המשפחה שלו היא מאוד ישראלית שורשית, אז כשהאבא שר, יוצאים לו מהפה שירים שמזכירים קצת את התרנגולים, או איזה `ים השיבולים` כזה של הגבעטרון, וכשהבת בת ה-17 מנסה להביא לגיבור כל מיני מאכלים של הניו אייג` בזמן שהוא רוצה רק חומוס, גם המוזיקה נזרקת לכיוון הזה, ופתאום היא מתחילה לרקוד לו בחדר מין סלסה או סמבה דרום אמריקאית כזאת, כשהיא מנסה לשכנע אותו שסטייק טרטר וכל מיני מאכלים של מסעדות צרפתיות מפוארות זה הדבר, והוא מתעקש על חומוס.
"מצד שלישי יש את המנכ"ל, הבוס של הבן, שהוא דמות מאוד סמכותית, והסמכותיות יוצאת לו מהפה בדמות איזה רצ`יטטיב אופראי (החלקים המדוקלמים יותר של האופרה). כל זה עטוף במעטפת שנורא מעניינת אותי, כי הרי מה הסיפור שלי בעניין? אף על פי שהרבה מאוד שנים חייתי על קו התפר שבין מוזיקה קלאסית למוזיקה פופולרית, ואני מכיר מצוין את הז`אנרים האלה, במהלך עשר השנים האחרונות כתבתי כמה אופרות לכל דבר.
"אז יוצא מין שילוב כזה, מאוד רב צבעי, כיוון שגם כל הסוגים של מוזיקה ישראלית נכנסים לתוכה, גם המזרחית, גם האמנותית, גם הארץ ישראל היפה וכל מה שתרצי, ומצד אחר, גם הג`סטות האופראיות שגדולות קצת מהחיים, וגם הן יקרות ללבי, כי אני בא מהתחום הזה, והרי לך ביחד המוזיקה של `הג`לג`ול`.
"כל הדבר הזה קורה עם חמישה שחקנים (אורנה רוטברג, מוצי אביב, יוסי צברי, ניר רון, אביה ברוש) ועם תזמורת של שלושה אנשים. אני מנגן את הפסנתר, ולידי אסף רוט, נגן כלי הקשה שינגן על כל מיני דרבוקות וכלים מזרחיים ומערביים שונים, ואפילו יחליף לאקורדיון מדי פעם ונגן החליל יוני דרור שבחרתי אותו במיוחד כי הוא מנגן גם חליל מערבי וגם חליל ערבי, דבר שמעט מאוד אנשים בארץ יודעים לעשות".
משחק של גיב אנד טייק
יוני ציין את חווית העבודה איתך כאחת החוויות המעשירות מבחינתו ב"ג`ילג`ול"
"עבודה ביחד של מחזאי ומוזיקאי היא עבודה מאוד מפרה. זה לא קורה יותר מדי. כשכתבתי מוזיקה ל`פונדק הרוחות` של אלתרמן, עם מי היה לי לדבר? בדרך כלל אני יושב עם טקסט של משורר או מחזאי, ופחות או יותר העסק סגור לי. מה שהיה כיף עם יוני זה המשחק של גיב אנד טייק. כשפתאום אני אומר לו, `שמע, נורא חסר לי פה בית או שניים בשיר הזה כדי שאני אוכל לפתח את המוזיקה לכיוון כזה או אחר`, ולמחרת היום אני מקבל במייל את אותו שיר שהיה בן בית אחד, למשהו שהוא פתאום שלושה ארבעה בתים מלאים וגדושים בכל מיני מטעמים, ואז אני יכול להפוך את הרגע המוזיקלי החולף לנאמבר של ממש. בקיצור, זה הזכיר לי את העובדה שלכתוב מוזיקה לבמה עם שותפים שהם משתפי פעולה טובים זה אחד הכיפים הגדולים כי אתה יוצא מבדידותך האינסופית כיוצר".
כשמדובר במחזה בעל אג`נדה פוליטית מובילה ומובהקת, חשוב לך להזדהות עם האג`נדה כדי לכתוב את המוזיקה?
"לא ממש. אתה צריך איכשהו להיות עם חושים בריאים בקשר לתפקיד של המוזיקה כמגבירה את האפקט. ברגע שאתה מוזיקאי מקצועי וזו מוזיקה לבמה שצריכה לתת את האפקט הדרמטי שלה אתה יכול גם להגיע לזה כי המוזיקה הופכת להיות כלי שרת מקצועי בידיך, בדיוק כמו שאתה מזמין שולחן מנגר ורוצה אותו שלוש על ארבע".
זו בדיוק השאלה שלי, האם אתה רוצה כמוזיקאי להיות נותן שירותים או שחשוב לך להיות חלק מהאמירה
"שאלה יפה (צוחק). במקרה זה אני רוצה להיות חלק מהאמירה, אבל היכולת היא גם להיות ספק שירותים, כפי שנדרש בדרך כלל בתיאטרון, ולכן אני לא עושה הרבה תיאטרון. בצעירותי עבדתי בתיאטרון הממוסד, וברגע שראיתי שהתפקיד שלי הוא דקורטיבי ברוב המקרים, טיפה מוזיקת רקע, אווירה, האתגר הפך יותר ויותר קטן. אבל פה, כשאומרים לך שהמוזיקה היא שותפה שוות ערך ולא איזה שני שירים או איזו מוזיקת רקע שתקליט באולפן, אלא שפה אתה שותף מלא ליצירה ולאמירה של הדבר, אז זה אתגר מהסוג שקפצתי עליו בשמחה. בקיצור, זה כיף".
"הג`ילג`ול" תעלה בין התאריכים 26-23 בדצמבר (שתי הצגות ביום) במסגרת פסטיבל תיאטרון קצר בצוותא.