האנרגיות החתרניות והמרעננות של עדי רן לא אבדו לו עם החזרה בתשובה. שיחה לרגל צאת אלבומו השביעי
רוח שטות וחכמת קודש
"מי אינו נחפז לשום מקום/ מי עוצר בירוק, לא רק באדום/ מי בחוץ שריון לו מבוצר/ אך בפנים פועם לו לב בשר/ אני טועם מעט מעט/ וססמתי לאט לאט/ עם ביתי הולך ושב/ אני לא קיפוד, שפיפון או שלו// אני צב, פה פה לה פה פה פה פה/ (..)/ מתמול שלשום ועד עכשיו/ אני צב/ מכף רגל ועד גב/ מקצה לשון ועד זנב/ מצד האם מצד האב" ("צב", מילים ולחן: עדי רן)
השיחה עם עדי רן לקחה אותי למחוזות חדשים לגמרי מאלה שהיו לי בראש לאור עולם האסוציאציות שנקשר לי בשמו. נזכיר שרן פרץ לתודעה כמדריך שנוי במחלוקת בצופים, הופיע בפאב "הכוסית" ושאב את השראתו מעולם הסקס-סמים ורוקנרול, (החילונים שבינינו עשויים לזכור אותו בדמות "חנן" בקליפ של השיר הנושא את אותו שם שיצרה להקת "רעש") ועל הדרך הארוכה שעבר מאותם ימים תעיד התודה שהוא מקדיש ב ל"בורא עולם על שברא את העולם ואותי בתוכו ונתן לי תפקיד מעניין בסרט שלו".
למרות תהליך ההתקרבות בין העולמות, הדתי והחילוני, שיחה עם יוצר דתי, ועוד כזה שחזר בתשובה, אזוקה לרוב באזיקים בלתי נראים של מתינות ואיסורים, אזיקים שהתמוססו בשיחה עם רן, שנדמה שלא איבד דבר מאותן אנרגיות אנרכיסטיות חתרניות מרעננות שאפיינו אותו גם בעולם הקודם שלו.
בימים אלה יצא "התבוננות", האלבום השביעי שלו, תענוג המשלב את הקול והחספוס החילוניים עם המסרים האמוניים, רוח שטות עם חוכמת הקודש, שאלות שאינן מבטלות את התשובה, אומץ יצירתי המפנה את מקום המילים מהמקורות לטובת מילים אישיות, עולם תכנים שמרשה לעצמו להתרחב ולחשוף צדדים נוספים של יוצריו, והפקה מוזיקלית ששואבת את מקורותיה מהרוק ה"רגיל", ולא ממחוזות הקרליבך למיניהם. שבילים שפתח רן מאלבומו הראשון, ואפשר ליורשים כמו שולי רנד להישיר בהם את רגליהם קדימה.
עדי רן, עטיפת "התבוננות"
"בכל מקום אני קצת אמן שוליים"
"לפני שחזרתי בתשובה", מספר עדי רן (48), "הוצאתי שני אלבומים בקלטות. אמנם לא הייתי זמר מזרחי, אבל גנבתי מהם את השיטה. התאים לי ל`אינדיקיות`. הוצאתי עוד שני אלבומים מאוד אנרכיסטיים עם ציורים משונים כאלה שציירתי על העטיפות, מאוד נחמד. מאוד מתגעגע לסטייל הזה של הג`ננה מבחינה אמנותית. עכשיו עשיתי אלבום יותר מסחרי קצת, יותר מסודר".
למה? כי מה השתנה?
"היו לי פעם הופעות קבועות ב`כוסית` ובעוד כמה מקומות וזו הייתה תקופה די פרועה מבחינה של מוזיקה ואנשים, והרשיתי לעצמי גם מבחינה אמנותית לעשות דברים מאוד משונים, כמו להופיע עם מכונת תופים מטורפת. אחר כך קצת נרגעתי, אבל לא לגמרי נרגעתי. האנרגיות נשארו, אבל גם חזרתי בתשובה, אז אני לא מרשה לפה שלי להגיד כל דבר, וגם הנושאים השתנו קצת, למרות שגם אז דיברתי הרבה על אמונה ועל חיפוש. אבל אין את הפראות הזאת שאתה מרשה לעצמך להגיד כל מה שאתה רוצה. גם במושגים חילוניים זה היה קצת מוגזם.. אבל היו גם שירים רומנטיים מאוד נוגעים ללב...
"כשהתחלתי לחזור בתשובה הקהל ליווה אותי והייתה מין חפיפה בין הקהל הקודם לקהל החדש והיו גם תקופות שהם היו ביחד. הייתה תקופה ב`בארבי` הראשון, שהופעתי שם כמה שנים כל מוצאי שבת, והייתי כבר בתוך התשובה, ושרתי עוד מהחומר הקודם, וגם הקהל היה נראה כמוני, ערבוב של דתיים, חילוניים וכל מה שבאמצע. באיזשהו מקום זה נשאר העניין הזה. לא רואים את זה כל כך בהופעות, אבל מבחינת הקהל שלי שמחפש את הדיסקים שלי אני יודע שיש לי נציגות בכל המגזרים. גם בחילוניים וגם בדתיים, גם חרדים חרדים וגם בכיפות הסרוגות. בכל מקום אני קצת אמן שוליים, אבל יש לי קהל".
למה ההתאהבות הזאת שלך בשוליים?
"האמת היא שאם היה אפשר להתפרנס מזה אז הייתי מעדיף להישאר שם תמיד. כנראה שאני אשאר שם. למה ההתאהבות בשוליים? אני חושב שגם את יודעת לענות על זה אבל את בתפקיד העיתונאית עכשיו... יש תחושה קצת של פיגור במצליחנות. אתה צריך להיות קצת מפגר, להעלים עין מכל מיני דברים.
"אני לא יודע איך להגיד את זה כי בעולם היו דברים טובים שגם הצליחו, אבל יש איזה משהו שאתה צריך להיות קצת פוליטיקאי. לא להרגיז את זה, לא להרגיז את זה, להגיד את מה שהמדיה רוצה לשמוע. גם בסגנון הכתיבה וההתבטאות המוזיקלית, העולם, הטכנאי, האנשים, הנגנים, העולם כולו דוחף אותך ממש לעשות משהו שהוא עכשווי. יש מין לחץ חברתי, ולאדם כמוני לא נוח שם.
"יש כאלה שזה נוח להם. הטיפוסים המוצלחים האלה שתמיד היו מוצלחים בכל דבר והם משחקים את המשחק ותמיד מגיעים ראשונים. אני אף פעם לא הרגשתי שם נוח. היו לי הרבה הזדמנויות שהיו ממש לידי, והייתי צריך להתחכך בקבוצות מסוימות, ופשוט ברחתי מזה כל פעם.
"אולי זה פחד. הנוחות הזאת של להיות מלך ביצה. אני לא בטוח שזה מי יודע מה לזכותי, אבל אין ספק שזה מאפיין. חשבתי על זה הרבה פעמים, למה בנאדם בוחר להיות בתרבות שוליים. אני לא חושב שאדם מתכנן את זה".
לא, אבל הבחירות שלו מתוות את זה
"אלה בחירות קטנות. אני אף פעם למשל לא חשבתי ללכת ללהקה צבאית. נראה היה לי פשוט שלא יקבלו אותי, והלכתי לשריון. ככה זה הולך כל החיים. לא יודע. צריך לעשות פעם מחקר למה אנשים נמשכים למקומות האלה. אני גם ראיתי את הרוקרים הגדולים ולקחתי תמיד מאוד ברצינות את ההצגה שלהם. היום אני יודע שזו הצגה אבל לקחתי ברצינות את התפקיד הזה של רוקר כלוחם, כמין נביא כזה שנאבק על מסרים.
"בסך הכל הקהל גם מאוד פינק אותי תמיד אז לא היה לי כל כך חשק להיכנס למיינסטרים. היה לי קהל, ואמנים מאוד רוצים קהל. תמיד היה לי קהל כזה שהתקבץ, וזה היה מין סוד כזה, `מי מכיר את עדי רן`. אנשים התפלאו, העבירו מסרים, זה היה חידוש בשבילם. היום אני רואה אנשים באינטרנט מעבירים מסרים בין כל מיני קבוצות מההיסטוריה ומעכשיו. גם כשחזרתי בתשובה זה היה מוזיקת שוליים נוראית בין החוזרים בתשובה, אבל זה עשה איזה מהפכה ופתאום נהיה כזה ז`אנר".
העובדה שלא השלת את בגדי החתרן גם בעולם הדתי גורמת לך לשלם מחיר כלשהו על האינדיבידואליות שלך?
"לא. בסך הכל אני בנאדם מאוד עצמאי, מאוד אינדיבידואליסטי, אף אחד לא מעז להגיד לי משהו. תכלס בגל"צ לא משמיעים אותי, זה תמיד היה ככה, חוץ מבכל מיני תכניות מיוחדות כאלה של כל מיני חבר`ה בלילה, שם אוהבים את זה. דווקא את האלבום החדש השמיעו יותר בכל מיני מקומות, 88FM, באמת קצת השמיעו, היה תקופה מסוימת רדיו ברסלב עד שסגרו אותו השלטונות והיה ערוץ 7 שגם אותו סגרו השלטונות, והיום יש בעצם איזה שני ערוצים חרדים שמשמיעים אותי יפה.
"בערוצים חילוניים משמיעים אותי גם, במיוחד במקומות יותר מיוחדים, נקרא לזה, אבל סך הכל, מה אני אגיד לך, כמו בשיר שלי, `הצב`, שמח בחלקו, אז אני צריך להיות שמח בחלקי. הצלחתי לעשות מהפכה גדולה מאוד בעניין של המוזיקה, גם בציבור החרדי, וגם בחילוני, שמשמיעים כאלה נושאים. כשהתחלתי הייתי ממש במדבר. לא היה דבר כזה. היו רק שירים עם פסוקים בעגה חרדית, וזה התפתח ונהיה מאוד מקובל. אני חושב שזה שייך למהפכה הברסלבית בכלל,עם רבי נחמן שפשוט חודר לכל מקום ולכל מי שיונק מהתורה שלו".
"אני חצי מאהב של השם"
"הפסוקים שאתה אומר בתוך התפילה/ הם הוראות הפעלה למלאכים/ מחשבה מכוונת עם המילה/ בוראת עולמות חדשים// כחרב חדה שחותכת באמצע השערה/ צריך לדייק, צריך לדייק" ("כחרב חדה", מילים ולחן: עדי רן)
בניגוד לשיחות עם יוצרים ואנשים דתיים אחרים שהביטחון הבלתי מעורער שלהם בעולמם מקשה עליי לשאול על המקומות הקשים יותר להתמודדות ועל הספקות, השיחה איתך מקלה עליי לשאול על המקומות האלה בחייו של אדם מאמין
"ודאי שיש ספק וקושי, מה זאת אומרת, הרבה יותר קשה להיות דתי מאשר חילוני, אבל זה גם יותר קל, כי יש לך פתרונות של אמונה. אתה מכיר בשם, הוא מנהיג את העולם, אפשר לפנות אליו, יש תפילה, זה לא כמו אדם חילוני שדופק את הראש בקיר ולא יודע מה לעשות. פה יש לך שכל שמנחה אותך לדעת מה האמת, מה חשוב בעולם, מה פחות חשוב. קושי ודאי שיש. ספקות, אין לי ספקות באמונה או בזה שיש השם, אבל אתה עוסק באינסוף, וזה כל פעם להגיע להבנה, זה רמות של השגה.
"האמת שמי ששומע את האלבום שלי מהתחלה עד הסוף יכול לקבל השגות אלוקיות שחבל על הזמן. כמו בשיר `התבוננות` שאומר שהכל זה רק בשביל ההתבוננות. רגל אחת כדי ללמוד על השם, שזה כל הטוב שבעולם וכל הערכים הכי נעלים, ורגל שנייה שזה הדבקות בו, שזה להיות אחד עם השם, ועם זה אנחנו הולכים, כל זה מסע.
"אצל שולי (רנד) את יכולה לשמוע כמה טרוניות לשם, שזה מה שמצא חן בעיני הרבה אנשים, שהוא בא מזווית שלא הכל פתור לו. אני קצת שונה. אמנם אנחנו מאותו ז`אנר, אבל אני חצי מאהב של השם. אני מאוהב. כל הגישה והתשובה שלי היא תשובה של מאוהב.
"לא עשיתי תשובה כמו הדורות הקודמים שחשבו לכפר על מה שהם חטאו. אצלי זה היה מין מסע של אהבה. גם השירים שלי, גם התשובה שלי, גם החיים שלי, זה מין סיפור אהבה. ובאהבה יש כאב, זה כן, כי אהבה בלי כאב, לא יודע מה זה. זה ספינת האהבה... וגם שם היה בטח כאב. זה לא מסע תענוגות, זה מסע של אהבה, עם הכאבים, עם הצלקות, עם הכיסופים והגעגוע".
מעניין שאתה חי במרכז תל אביב, ודווקא כחוזר בתשובה לא היית צריך להתרחק מפה כדי לשמור על עצמך
"שואלים אותי את זה הרבה. אני צריך לשמור על עצמי גם מהדתיים, לא רק מהחילוניים. חילוניים לא כל כך מפריעים לי. בעולם הדתי יש קבוצות, המסרים מאוד חדים. האמת שלא ניסיתי אף פעם לגור באזור חרדי לגמרי. כל החיים אני מסתובב בתל אביב, אשתי גם רצתה להישאר בתל אביב. יש לי חברים מכל הסוגים, אני יכול לדבר איתם על מה שאני רוצה, יש לי את כל מה שאני צריך פה מבחינה דתית. אפילו חיידר חרדי לגמרי לילדים.
"במידה מסוימת יש לי פה מין פרטיות. אידיאולוגית אני שייך לברסלב, ועוד ל`נה-נחים`, שזה קבוצה מאוד אידיאולוגית, אבל פיזית, טכנית, מבחינת חברים וזה, אני לא מרגיש נוח בשום קבוצה יותר מדי. באופן טבעי הייתי צריך לחפש אותם ולגור איתם בבית שמש, בצפת, בירושלים, אבל האינדיבידואליזם הזה שהביא אותי גם ליהדות, לרבי נחמן, זה מין קו מנחה, שאתה אחד.
"הבדידות הזאת היא דבר שאני אוהב אותו, דבר מתוק. משם אני מוציא את כל הכוחות שלי, את המוזיקה. אז לא ראיתי לעצמי צורך להתחבר, כל עוד יש פה את הדברים האלמנטריים. יש מקווה, יש בית כנסת, חיידר לילדים, אוכל כשר מהדרין, ירקן שמעשרים שם, כמה קהילות חרדיות שאנחנו בקשר. אז לפעמים יש לי איזה חלום לגור באיזה מקום מדהים, אבל לא נראה לי שבעולם הזה יש את המקום המושלם, גם עיר, גם נחל, גם אנשים דתיים מאוד וגם מגניבים מאוד ונחמדים מאוד".
עדי רן, התבוננות, היי פידליטי.