פעילויות לילדים, הצגות לילדים - ביקורת דיסקים: תאקט, בתי ורות דולורס- וייס

האלבום הכפול של תאקט הוא הפקה מצוחצחת ומתוקתקת נוספת מבית היוצר של סאבלימינל והצל. בתי מציגה באלבום השני הרבה חומרים טובים, שלעתים מבשילים גם ללהיטים מוצלחים, ואילו רות דולורס-וייס, בהפקה צנועה ועירומה, מפתיעה באלבום בכורה יפה במיוחד.

חבורת כשרונות פטריוטים

מלבד כושר ביטוי מרשים ומסרים קליטים, נדרשים אמני היפ הופ, ששואפים לחדור אל לב המיינסטרים, להצטייד גם במקוריות רבה וביחסי ציבור נכונים, כדי לנשום את אויר הפסגות לאורך זמן. אפילו אמינם, שהצליח לייצר במשך כמה שנים אלבומים שהיו גם מעניינים וגם פופולריים, עובר לאחרונה תקופת יובש מסויימת, וחוזר יותר מדי פעמים על אותם השטיקים שהביאו לו את ההצלחה.

סאבלימינל והצל, מהכוחות המשמעותיים ביותר בסצינת ההיפ הופ המקומית, החליטו אחרי שני אלבומים מצליחים להתחמק מהבעיה. בדרכם להמשיך כמצופה אל עבר אלבום נוסף, שייהווה המשך טבעי ל"האור והצל", מספחים לעצמם החברים קבוצה די מרשימה של כשרונות, ועם הרבה מקוריות ותעוזה, ומביאים אלינו את אחד מהאלבומי ההיפ הופ העמוסים, המרתקים והמלהיבים שנוצרו כאן אי פעם.

שני דיסקים, ואין בהם רגע דל אחד - קבוצה אינסופית של המנוני היפ הופ סוחפים וחידושים קצביים, ששמים דגש בעיקר על המלודיה ועל ההפקה המצוחצחת והמתוקתקת. גם דגימות צליל נוסטלגיות וגם זמרי נשמה עם קול עמוק, משתלבים פה באופן מושלם עם הקונספט והסאונד.

כשהקליטה את "בללייקה", אילנית בוודאי לא חלמה להיות חלק מאלבום מהסוג הזה. כשכתבו דודו ברק ואפי נצר את "פרחים בקנה", לא היה להם מושג שהשיר יפול לידי חבורה של כשרונות פטריוטיים, שיהפכו אותו לקטע כוחני, מעין קונטרה מאוחרת ל"שיר לשלום".

אבל לא הכל ורוד. בין הקטעים המוצלחים באלבום, שגם כך עמוס עד הקצה, נטועים מדי פעם כמה קישקושים מילוליים חסרי טעם, שמעידים אולי על נסיון נוסף (והפעם מוצלח פחות) לשבור את השגרה. השתלחויות עילגות כמו "59 שניות של תהילה", המכוונת לאמן הראפ "סגול 59", או האודישנים המבוימים שמשובצים מדי פעם – כל אלה לא מביאים אתם שום ערך מוסף, ומצליחים רק לקלקל את האווירה.

מצד שני, אולי זה הלהט הבלתי מבוית שלהם, שעדיין לא נכנע לסטנדרטים של "נכון" ו"לא נכון", והוא גם זה שמסייע להעמיס את האלבום הזה בכל כך הרבה אנרגיות.
(תאקט – אול סטארז, תאקט רקורדס)

הצגת תכלית מעולה

על אף אופי ייחודי וכישרון בולט, האלבום הראשון של בתי ("פרפרים"), שיצא לפני כארבע שנים וסימן את ניסיון הפריצה הראשון שלה, הוכתר בהצלחה חלקית בלבד. לשמחתנו הגדולה, אנשי חברת התקליטים של בתי לא נרתעו, ודאגו להפיק לה אלבום המשך, שיוצא בימים אלה.

האלבום החדש מורכב מכל החומרים הנכונים. במרכז העשיה נמצאת הזמרת עצמה, עם קרדיט על כל השירים (מילים ולחנים) וגם על ההפקה המוזיקלית, ומסביבה עומדים אנשי מקצוע שמסייעים מדי פעם. מעל ההפקה האלקטרו-רוק-אקוסטית המעניינת, נישא קולה היפה של בתי, שמחליף בין רוך לבין עוצמה, ולרוב מצליח לשדר כנות נעימה.

הסינגל הראשון ששוחרר מתוך האלבום ("נסה אותי"), הוא מסוג השירים שיכולים להריץ אותי לחנות התקליטים. השיר התיאטרלי והסוחף (עם שמוליק דניאל ועדי גולדשטיין שמסייעים בעיבודים), שממשיך לתת את חותמו גם לאחר עשרות האזנות, מהווה הצגת תכלית מעולה ליכולותיה של בתי ככותבת-מבצעת-מפיקה, וממש לא ברור לי איך לא הפך אצלנו ללהיט ענק.

אפשר בקלות למצוא באלבום הזה דוגמאות נוספות לכשרונה של בתי, אבל כמו שקורה יותר מדי פעמים, הרצון להשתלט על יותר מדי תחומי עשייה באלבום עומד בעוכריה. שיפור של כמה מהלחנים ומהטקסטים היה מסייע לשלוף ממנו את הקטעים הבנאליים, ונותן לבתי מרחב גדול אף יותר לבטא את שלל יכולותיה.
(בתי – נסה אותי, הליקון)

כמה עדינה ככה מרגשת

אל מול ההפקות המושקעות שתוארו כאן, עומד האלבום החדש של רות דולורס-וייס, ומראה שמוזיקה טובה יכולה להתקיים גם תחת עטיפות עדינות ודקות הרבה יותר. שמונה שירים באלבום, כולם באנגלית, ומלווים על ידי נגינתה העדינה והמרגשת של דולורס-וייס על פסנתר ואקורדיאון.

יש לה קול יפהפה ועצוב, ועל אף ההגשה העירומה, הבלוז שלה מצליח לחדור ולגעת. היא יודעת לשלוט בקולה היטב ולשחק בו בהתאם לתחושות שהיא רוצה להעביר. בשיר "I Love", היא מספרת על חייה העצובים והקשים, שלא הייתה מחליפה, ולו בזכות עצמת הרגשות שהיא חשה. זוהי בעצם תמצית כוחה של דולורס-וייס, ותמצית כוחו של האלבום היפה הזה.
(Ruth Dolores Waiss – Come See, MCI)