מוזיקה - אמריקאי, אנגלי וגיאורגי נפגשים בישראל

יוסי טל-גן, מנהלו האמנותי של פסטיבל ישראל, על האג'נדה שלו ועל מופעי הפסטיבל שבפתח

פוקוס ליוצרים צעירים

49 שנה לקיומו מציין פסטיבל ישראל הקרוב, בשלושה שבועות של מופעי מחול, תיאטרון ומוזיקה ממיטב היצירה העולמית העכשווית, השמים דגש על הדיאלוג בין תחומי אמנויות הבמה השונים, בסדרה של מופעים שייערכו בירושלים, מודיעין, חולון, דימונה וחיפה.

בין הקבוצות והאמנים שיגיעו השנה לארץ תמצאו להקות מחול מארגנטינה (טנגו קינסיס), ארצות הברית (להקת שן וויי ולהקת ביל טי. ג'ונס) ואנגליה (אקרם חאן), להקות תיאטרון מווילנה ( OKT ), גיאורגיה (תיאטרון האצבעות), גרמניה (קבוצת תיאטרון פלוז), אנגליה (תיאטרון גקו) וטיביליסי (תיאטרון המוזיקה והדרמה), וכן אמנים רבים נוספים מתחומי המוזיקה הקלאסית, הג'אז והמוזיקה הקלה, ולצידם הפקות מקומיות מיוחדות לפסטיבל.

יוסי טל-גן מספר על האג'נדה המנחה את הפסטיבל בשבע השנים האחרונות בהן הוא משמש - פרט לתפקידו כמנכ"ל הפסטיבל מזה 18 שנה – גם כמנהלו האמנותי.

"מעבר לצד הבינלאומי ולקשרים הבינלאומיים שתמיד אפיינו את הפסטיבל, אנחנו שמים דגש על חשיפה של יוצרים צעירים בראשית דרכם, בוגרי בתי ספר גבוהים לתיאטרון, מוזיקה ומחול שהפסטיבל נותן להם את הבמה לפרוץ, וחלקם הגדול אכן עשה זאת, עם דוגמאות כמו תיאטרון קליפה, תומר בר, קבוצת זיק, פרקדו, מיומנה, שהתחילו בפסטיבל בצורה אנונימית, התגלו ככשרונות לא רק בארץ אלא גם בפסטיבלים בחוץ לארץ, והפכו לקבוצות בינלאומיות.

"במקביל פיתחנו בחמש השנים האחרונות פסטיבל ישראל לילדים, בשיתוף המדיטק של חולון. זה ז'אנר חדש של הפסטיבל שמתקיים בחולון ובירושלים, והדבר השלישי הוא שנתתי זרקור יותר גדול לעשייה האמנותית בירושלים.

"לא כולם יודעים שבירושלים יש בתי ספר כמו בית הספר החזותי, בית ספר לתיאטרון, בתי ספר לצילום וקולנוע, שמגדלים דור של יוצרים מצוינים, וכמעט בכל שנה בשבע השנים האחרונות הם מעלים הפקות מקוריות שהביטוי שלהן כולל השנה את הפרויקט 'מתחת להר', פרויקט של בית הספר לתיאטרון חזותי ובית הספר לצילום. אנחנו רק גאים בזה שנתנו פוקוס ליוצרים ירושלמים צעירים שנחשפו לקהל הארצי ברמה הארצית, ולפני כן היו מקומיים אבל לא מוכרים”.

מהם ההישגים האמנותיים שאתה גאה בהם במיוחד בפסטיבל הקרוב?

"כשמביאים אמנים שזכו בשנתיים האחרונות בגראמי, כמו ה'קינגס סינגרס' וכמו תיאטרון הקולות, ואנחנו הצלחנו לפנות אליהם ולסגור איתם לפני שהם זכו, זה רק הוכיח שקלענו בול לא רק לטעמנו אלא גם לטעם העולמי. להביא לכך שלהקה כמו 'שן וויי' מעלה פה בערב אחד שלוש עבודות שבארצות הברית עלו במספר ערבים שונים, עם כל המורכבות הלוגיסטית והכספית של דבר מסוג זה, זה בהחלט הישג מבחינתנו.

"אנחנו גם מפיקים שותפים של ערב שנקרא 'קונצרט האור'. בדרך כלל האור הוא אלמנט שמלווה את המוזיקה, והפעם אנחנו מעלים בברכת השולטן הפקה שבה תהיה אמנם תזמורת על הבמה, אבל הכוכב העיקרי הוא האור עצמו, שמבוצע על ידי אמן אור בינלאומי שמגיע לכאן, וזה בהחלט אתגר מיוחד”.

עם הישראלים הכי קשה

מהו הנתח של היצירה הישראלית בתכניית הפסטיבל?

"אנחנו מקפידים על בין שליש ל-40 אחוז מבחינת היקף של יצירה ישראלית, שבנויה על פי רוב על בכורות. יש לנו שלוש תזמורות ישראליות שמשתתפות בהפקות מיוחדות, יש לנו כמה מקהלות, הרכבים מוזיקליים, אם זה בית ספר רימון או המקהלה של האופרה בפרויקטים שונים, והרבה מאוד סולנים בתחום של ג'אז ומוזיקה קלה ישראלית”.

בין ההפקות הישראליות המיוחדות לפסטיבל נמצאת "כשווילנסקי פגש את אלתרמן".

"שמנו לב שכולם ציינו 100 שנה לאלתרמן, ושכחו שבאותה שנה ובאותו מקום נולד גם וילנסקי בוורשה. החלטנו לא לדלג על אלתרמן אבל גם לא לשכוח את וילנסקי. הם שניהם עשו כמה דברים מאוד מיוחדים ביחד, וחשבנו שיהיה נכון לחבר את שני היוצרים האלה עם הדור החדש של הזמרים שאולי לא הכירו לא את וילנסקי ולא את אלתרמן, ולתת לזה לבוש שבמידה אחת הוא קצת נוסטלגי ובמידה שנייה גם מחדש.

"צירפנו קבוצה של יוצרים כמו רוני וייס, יורם רותם ואחרים, שהרכיבו רשימה, כולל צעירי תיאטרון הבימה, שייתנו לזה פן קצת תיאטרלי, עם אמנים כמו גילה בשארי, מומי לוי, אורי בנאי, מיטל טרבלסי ועוד, שמחברים את זה למשהו שיהיה בו גם טעם קצת תימני שמביאה מקהלת מזמורי תימן. זו הפקה מיוחדת לפסטיבל, כמו הפקות אחרות, למשל המרתונים שאנחנו עושים לכבוד שוברט ושומן, או 'מאוהב לאויב', הפקה מיוחדת לעגנון לציון 40 שנה למותו.

"העבודה עם הישראלים היא לפעמים הכי קשה, כי הכל בכורות של גופים שמעלים במיוחד עבורנו, ולא תמיד הם גופים ממוסדים, כך שהם צריכים עזרה של מקום והפקה ופרטים נוספים, כמו קבוצת זיק, שהיא קבוצה מאוד מיוחדת שקיימת די הרבה שנים ויוצרת שילוב של כמה אמנויות. אנחנו שוכרים עבורה הנגר מיוחד באזור התעשייה של תלפיות, שם הם בונים בריכה גדולה, שעליה הם יוצרים את המיצג הזה שלהם, שהוא שילוב של טכנולוגיה, אדריכלות, הקרנות וידאו ומוזיקה.

"זו קבוצה מאוד מיוחדת, שרק בפסטיבל יכולה לבוא לידי ביטוי. מפה אני מניח שהיא תנוע לפסטיבלים אחרים בעולם. אגב, אחד המקומות שאליו רוצים במיוחד להגיע מנהלי פסטיבלים שיגיעו לביקור בארץ בתקופה הזאת זה הפרויקט הזה. כולם מחפשים משהו אחר, שונה, מקורי.

"יש לנו גם פרויקט שלם של שייקספיר, פרויקט בינלאומי, אבל אני אדבר דווקא על הצד הישראלי, שזה 'רומיאו ויוליה' שמבוים במקום אלטרנטיבי ומיועד להיות במועדונים של צעירים. בניגוד לציפייה של אנשים לראות את שייקספיר באולם תיאטרון, ההפקה הזו תעלה באולם 'המעבדה'. כל הצוות הוא צוות צעיר, הבמאי הוא מיכאל רונן, וזה עיבוד של המחזאי הארמני נורן קאליס שגר בגרמניה, שם הוא העלה את המופע שלו, ואפשר את ההתאמה של העבודה שלו לארץ.

"מה שעושה מיכאל רונן זו גרסה עברית עם הרכב מאוד מעניין של משתתפים כמו מיכאל מושונוב ורועי אסף ויוסף סוויד ואורי הוכמן, פשוט קבוצה מאוד מעניינת שהצטרפה לחוויה הזו ששומרת כמובן על הסיפור השייקספירי אבל עם הכוונים אחרים וצד אחר, שמתאימים לסצינת המועדונים ומיועדים לצעירים. לצד זה יש כמובן את 'מקבת' ו'חלום ליל קיץ' שבאים בהפקות מאוד מיוחדות דווקא ממדינות כמו ליטא וגיאורגיה ולא מאנגליה או גרמניה, המקומות שמהם רגילים לקבל את ההפקות האלה. שוב, כיוון יותר בועט ופחות מסורתי של תיאטרון”.

וילנסקי-ענקית.jpg
מתוך "כשווילנסקי פגש את אלתרמן". צילום: יח"צ

לשפוט ולנסות לתרגם

כאדם שחווה אמנות על כל תחומיה בצורה כל כך אינטנסיבית לאורך זמן חייב להניע אותך חיידק אמנותי מאוד מאוד חזק

"אני חושב שמאחורי כל יוצר צריכים להיות אנשים משוגעים לעניין כדי לגרום להם להיות מוכרים. האנשים האלה בדרך כלל פחות מוכרים מהאמנים עצמם, אבל אם אין אותם, בדרך כלל גם אין את היוצרים. לי, בתפקיד הציבורי, יש את העונג הזה. מאחר ואני אישית לא יוצר אמנות בהגדרה, יש בי את החיידק לחקור ולחפש ולגלות בארץ ובחו"ל את היצירה, ולא בתחום אחד אלא גם במחול, גם בתיאטרון וגם במוזיקה, ולפעמים אני גם פורץ לאמנות פלסטית כי גם זה מעניין אותי.

"ההנאה הגדולה ביותר היא כשאתה מביא משהו שלא היה מוכר בארץ והעיניים של האנשים פתאום נפקחות שיש דבר כזה, ואתה אומר, הנה, המצאתי משהו. לא יצרתי את זה אמנם, אבל גרמתי לכך שהציבור שוחר התרבות, כולל צעירים יוצרים, שרוצים לחוות חוויות עמוקות.

"היום, בפרספקטיבה של 18 שנה, אני יכול להגיד שיש הרבה יוצרים שמופיעים בפסטיבל ומתוודים שבפעם הראשונה שהם נחשפו למשהו כזה או אחר זה היה אצלי בפסטיבל, וזה אפילו גרם לחלק מהם לכיוון חדש ביצירה. דוגמה אחת היא גיל שוחט, שנמצא היום בצוות היועצים שלי למוזיקה קלאסית, שמודה בכל הזדמנות שנחשף בילדותו להרכבים מדהימים בפסטיבל, וזה כמובן יצר אצלו איזה תיאבון והתלהבות ליצירה, אבל הוא לא היחיד, כמותו יש הרבה בכל מיני תחומים.

"התפקיד שלי הוא כמובן לא רק הנאה, אני גם הרבה פעמים סובל. לא צריך לרחם עליי, אבל לפעמים אני נוסע לגלות ומתאכזב מאוד, כי זה דבר נדוש ולא המצאה, אבל עד שאתה לא חווה אתה לא יכול לדעת. הרבה פעמים אתה נוסע ולא מוצא שום דבר מעניין, ואתה כל הזמן צריך לחשוב על הקהל הפוטנציאלי שלך בארץ, כי לעיתים אני יושב באולם בפינלנד והקהל מתלהב מאוד, אבל אני צריך לשפוט ולנסות לתרגם, האם זה ילהיב את הקהל הישראלי, כי הטעמים מאוד שונים, ובעבר גם נפלתי במלכודת הזאת, עד שלמדתי שהטעם האישי שלי והיכרותי את הקהל הישראלי הוא מה שצריך להיות המצפן, ולא הסביבה שבאותו רגע אני נמצא בה”.

ועם כל הסקרנות הזו לא הרגשת צורך מעולם לגעת ביצירה דווקא מהצד של היוצר?

"מעולם לא. אני אדם סקרן מאוד שנהנה מתחומים רבים. ניהלתי תזמורת סימפונית חמש שנים, ניהלתי להקת מחול שבע שנים, עסקתי בקידום צעירים בתחום האמנויות בירושלים, הפקתי שלוש תערוכות בירושלים, כך שלאורך כל השנים החיבור הזה עם התחומים השונים, בלי להיות יוצר, זה מה שלדעתי אפשר לי להיות אובייקטיבי בלי להכניס את האגו הפרטי שלי לשיקולים שהם לפעמים זרים, כמו אינטרס כלשהו שאם אני אבחר להקה מסוימת יזמינו אותי מחר לביים שם או לכתוב יצירה. העובדה שאני מביט על זה מבחוץ, ללא אגו יצירתי פרטי, מאפשרת לי גם להיות אובייקטיבי וגם להביט על זה בצורה מקצועית”.

פסטיבל ישראל 2010 ייפתח ביום שלישי, 25 במאי, ויימשך עד יום חמישי, 10 ביוני, בירושלים, מודיעין, חולון, דימונה וחיפה. פרטים נוספים באתר הפסטיבל.