בעצם אוהד נהרין רצה תמיד להיות זמר. במופע אישי חדש הוא מממש את החלום הזה בערב רב-תחומי לעילא שהוא ספק מופע רוק, ספק קברט-מחול עם סאונד עשיר במיוחד. טל גורדון, שהתרשמה מהתעוזה של נהרין, ביררה עמו כמה שאלות בוערות.
מתקשר בקלות
אחרי לא מעט הופעות שראיתי, עוברת בי לפעמים, לפני הופעה חדשה, תחושה קלה של "כרוניקה ידועה מראש". מעטות הפעמים שבהם אין לי מושג לגבי מה אני עומדת לראות ולשמוע, ומכאן ההתרגשות הקלה שאחזה בי לפני הצפייה ב-"פלייבק", המופע החדש של אוהד נהרין, שעולה במועדון הגולדסטאר זאפה בתל-אביב.
נהרין מוכר בעיקר ככוריאוגרף וכרקדן שהביא את להקת המחול בת-שבע לקהלים רחבים, תוך שילוב מודגש של המחול עם שפה מוזיקלית עכשווית, ושימוש בשפת תנועה ברורה (יחסית למחול...) שמאפשרת גם למי שלא צורך מחול על בסיס קבוע לתקשר עם הלהקה בקלות.
המופע החדש המבוסס על שירים שכתב והלחין נהרין, בשילוב עם קטעי דיבור ותנועה שלו ושל דניאל אגמי ויערה מוזס, שתי הרקדניות המלוות אותו מאנסמבל בת-שבע, שחתומות גם על קרדיט "המארחות", היה, כפי שקיויתי, יציאה מהמוגן, הבטוח והידוע מראש, וכניסה לעולמו של נהרין.
הפגנת תעוזה ניסיונית
לבוש בג`ינס וטריקו עולה נהרין על הבמה, ואחרי קטע תנועה קצר הוא אוחז בגיטרה החשמלית ומתחיל לשיר בקול נעים במיוחד שירים קטנים, אישיים, מלאי הומור. בין לבין יש קטעי דיבור שנאמרים מהתחלה לסוף ואז מהסוף להתחלה, נזרקות כמה שאלות מהקהל (מבוימות כמובן), ורגעים של ריקוד מול רגעים של גיטרה חשמלית.
כמו תמיד בעבודותיו, הממד הויזואלי ממלא מקום חשוב. הרקדניות המעוצבות להפליא כאילו יצאו מסרט, הפיאה שנהרין חובש באחד השירים, הידית התלויה מתקרת הבמה, ושאותה הוא מושך כמפעילת הפלייבק בתחילת כל שיר, כל אלה מציירים ומשלימים את התמונה הרב תחומית והמאוד אסתטית שנוצרת על הבמה.
היה בזה משהו מעורר, היה בזה משהו מתמיה, זה היה שונה, מאתגר, ודרש כנראה גם סובלנות מסוימת שלא הייתה לאחת הצופות, שמשפטים כמו "ואם תשתיני עלי ברגע של פחד אאסוף את מימייך בחופני" ממש הכעיסו אותה. בעיניה זה היה יותר מדי, בעיניי זו היתה הפגנת יצירתיות וניסיוניות שניתן היה לצפות להן מאמנים בני עשרים שאין להם עדיין מה להפסיד, אבל אלה, בניגוד לנהרין, לא מעזים לעשות את זה.
"גם הסלון של ההורים שלי זאת במה"
- למה קראת למופע פלייבק?
"אני מתייחס לשמות כאל דבר מאוד פרימיטיבי, ולחפש משמעות זה כמו לשאול למה טל, או למה גורדון. הבחירה היא פונטית, היא קשורה לצליל של השם, ולפעמים יש בזה גם רוח שטות. הדבר האחרון שיש בשם מבחינתי זה משמעות.
הקשר האסוציאטיבי בין שם לעבודה הוא מבחינתי מוצר לוואי: הוא לא המטרה, אבל הוא קיים. אפשר למצוא משמעות, כי בסך הכל זה באמת לקרוא לילד בשמו: נכון, אני משתמש בפלייבקים, אבל יש במילה פלייבק גם את `בק` שזה חזרה, וגם את `פליי` שזה משחק. זה באמת לא חד משמעי".
- העמידה הזאת על במה במועדון , רק אתה וגיטרה ושיר, היא חדשה לך?
" נכון הוא שהמסגרת המאוד ברורה הזאת של שירים שלי, כלי נגינה, לפני קהל, במינון הזה, חדשה לי. אבל בעולם המושגים שלי, המקום הזה שמוגדר כבמה יכול להיות גם `זאפה` וגם כל מקום שבו אני מתמודד עם התחושות שקשורות להצעה הזאת של `אתה – לבד – וכלי`. זה קיים בהרבה מקומות. אני זוכר את עצמי מגיל ארבע מנגן בחלילית בבית, ובגיל שש על פסנתר, וגם הסלון של ההורים שלי כשהייתי בן שש היה במה".
- בלהקה הצבאית היית בין השאר גם זמר, ובעבודות המחול שלך נתת מקום גדול למוזיקה, בעצם תמיד רצית להיות זמר?
"אני חושב שרציתי להיות זמר עוד לפני שרציתי להיות רקדן, אבל זה לא היה רציני. לא הייתה לי אמביציה מאוד גדולה להיות זמר. אחרי הצבא התחלתי לרקוד, וזה מילא אותי. זה החיה שאני שצריכה לבוא על סיפוקה, והמחול הרבה יותר סיפק את החיה שבי".
"זה ערב שהלב שלו זה סאונד"
- יש הבדל בין לחוות את הבמה כרקדן או כזמר?
"יש במופע גם את המקום התיאטרלי והפיזי, הוא לא נטול שפת גוף. היום אני כבר לא ממש רוקד על במה. אני רוקד בסטודיו, בתהליכים, בשיעורים שאני מלמד. כך שבעצם המופע הזה הוא המקום היחיד שבו אני ממש רוקד היום על במה.
אני עושה ערב שהלב שלו זה סאונד אבל הפרטים שלו הם גם תלת ממדיות של תנועה, של טקסט. אני מאוד נהנה מחיבורים, מלהסתכל על דברים מזוויות שהן חדשות עבורי. אני אוהב מרקמים, אני אוהב הגזמה, כמו שאני גם אוהב המעטה, אני אוהב את השטות שלי, את היכולת שלי לצחוק על עצמי, ומתוך זה איך הדברים נראים.
המקום של החיבור, הארגון של דברים: של צלילים, תנועה, מילים, כל המפגש ויצירת המתח בין האלמנטים האלה זה אחד הדברים שהכי מאתגרים אותי. הניסיון וההשתכללות שלי כרקדן וכוריאוגרף מאוד עוזרים לי ביכולת לארגן ולחבר דברים".
- איזה מקום תפסו הנגינה והכתיבה בחיים שלך עד היום? זה משהו שעשית במיוחד לערב הזה או משהו שקיים שם תמיד?
"היצירה שלי אף פעם לא הייתה נפרדת מיצירת סאונד ומילים. מאז שהתחלתי ליצור אני מתעסק גם עם מילים ומוזיקה, אני כותב באופן קבוע. פשוט בערב הזה המינון משתנה. לגבי הנגינה - בהחלט השתפרתי מתוך תרגול הרבה יותר אינטנסיבי, אבל הבסיס הקלאסי של גיטרה ופסנתר שיש לי הוא הבסיס העיקרי ליכולת של עכשיו, ולא התרגול של החצי שנה האחרונה. התרגול תרם לי ביכולת למסור את זה בערב הזה".
- בשיר הלפני אחרון אתה נותן דגימה של שירה אופראית מרשימה למדי.. מאיפה זה בא?
"זה שד שיש בי כבר המון שנים, אני לא יודע למה... כל פעם שאני מגיע לחדר מדרגות אני חייב להביא אותה באיזה פרדונה..."
הפלייבקים
את המילים והלחנים כתב נהרין, מלבד שני קטעי דיבור שכתבו אוהד פישוף וגיא גרבר, וארבעה לחנים שכתבו גיא גרבר, רן סלווין ואוהד פישוף שעשה גם את ההפקה המוזיקלית והדרמטורגיה של הערב כולו. שני קטעים נלקחו מעבודות קודמות של נהרין עם להקת בת שבע ועובדו מחדש. את הפלייבקים לערב יצרו המוזיקאים יונתן אופנהיים, גיא גרבר, עברי לידר, רן סלווין, קרני פוסטל, דודוש קלמס, אוהד פישוף ובניה רכס.
- מה היה קודם, השירים או הפלייבקים? יצירת הפלייבקים נעשתה בשיתוף איתך או שקיבלת תוצר מוגמר והגבת אליו?
"השירים כולם נוצרו לפני הפלייבקים. חלק נוצרו בשנה האחרונה וחלק הם חומרים שנכתבו אפילו לפני שמונה שנים. עם כל אחד מיוצרי הפלייבקים עבדנו, אוהד פישוף ואני במקביל, במשך השנה וחצי האחרונה.
הפלייבקים נעשו עם הנחייה וניסיון להסביר כמו מה אני רוצה שזה יישמע, ולפעמים עם ניסיון לתת חופש כדי לקבל משהו שהוא בלתי צפוי. לעברי לידר למשל אמרתי מעט מאוד על מה שאני רוצה מהשיר, ועם יונתן אופנהיים רציתי משהו שיישמע מאוד דומה למשהו שכבר עשיתי, רק בעיבוד מחדש".
- ויש מחשבה לעשות אולי גם תקליט מהשירים שבמופע?
"יש גם מחשבות להביא את זה לתקליט. כן".
לרקוד עם המזכירה ועם עובדי השיווק
למרות הדומיננטיות של הצד המוזיקלי, באופן טבעי נוכחים במופע הזה גם התנועה והריקוד, ובאחד מקטעיו החזקים אומר נהרין "כל אחד צריך לרקוד כל יום כמה דקות" ומבקש מהקהל לקום ולרקוד. באופן מפתיע, מתרומם בבת אחת כל הקהל הזה, שלא תמיד ידע איך לאכול את מה שראה ושמע קודם, ורוקד.
"אני לוקח מאוד ברצינות את ההצעה הזאת לרקוד כל יום", אומר נהרין. "אני אישית יודע מה הריקוד עושה לי. אני רוקד כל יום, וזה שומר עלי, פיזית, ונפשית. פיתחתי שפה שקוראים לה `גאגא` שבה אני מזמין אנשים בלי שום רקע במחול, לרקוד.
זה התחיל לפני שבע או שמונה שנים עם קבוצה קטנה של עובדי בת שבע, לא הרקדנים אלא האנשים שמסביב, המזכירה, המלבישה, עובדי השיווק, והיו לזה תוצאות מרחיקות לכת מבחינת השינויים בגוף שלהם, במצב הרוח שלהם, בקואורדינציה וביכולות שלהם. לאט לאט זה הפך למשהו מאוד משמעותי, נוצר קאדר של מורים וזאת מסגרת שעובדת עכשיו יום יום".
"אני יודע שהתגובות הפחות טובות קיימות"
- איזה תגובות אתה מקבל על הערב? אנחנו, למשל, עוד נשארנו לשבת בסוף המופע ולהתווכח על הדברים שראינו ושמענו. אתה בטח מודע לעובדה שיצרת ערב שהתגובות אליו יהיו שנויות במחלוקת...
"לא הייתי ער לויכוח אבל לעורר מחשבה זו בהחלט אחת המטרות. התעוררות המחשבה היא תוצאה של פעולת הדמיון והחושים והתחושות. באופן טבעי אני שומע את התגובות הטובות כי הרבה יותר נוח לבוא אלי ולהגיד לי את הדברים הטובים, אבל אפילו אם אני לא מקבל אותן אני יודע שהתגובות הפחות טובות קיימות.
ידעתי שאני עושה משהו שיקבל תגובות שנויות במחלוקת כי כל מה שאני עושה מקבל תגובות כאלה, גם היצירות עבור בת-שבע. זה לא דבר חדש. אבל במקום בו אני נמצא בזמן התהליכים אני לא חושב על זה. אני דווקא חושב על אלה שאני כן אצליח לתקשר איתם, כי עבורם אני עושה את המופע. אין לי תענוג לא לתקשר".
"לא להיות יותר מדי אמביציוזי"
נהרין, שזכה כבר בפרסים רבים על עבודותיו, קיבל לאחרונה תואר דוקטור של כבוד לפילוסופיה מטעם מכון ויצמן, הוכתר כאביר מסדר האמנויות והרוח מטעם ממשלת צרפת, וזכה בפרס יוקרתי מטעם אגודת המחול בניו יורק. בינואר הקרוב הוא יחזור לתפקיד המנהל האמנותי של להקת בת שבע לאחר פסק זמן של שנה וחצי שנטל לעצמו מהעבודה עם הלהקה.
- אחרי כל כך הרבה פרסים והכרה שקיבלת, מה עוד נשאר לך בעצם לרצות לכבוש ולהשיג?
"עולם המושגים שלי באמת לא שם. העובדה שאני מקבל הוקרה או פרס או כבוד הם תוצר לוואי לזה שאני עושה את מה שאני אוהב. כמובן שיש אמביציה, אבל למדתי עם השנים לא לתת לה לכוון את ההחלטות שלי, אלא להיפך.
אחת ההצעות הכי טובות שקיבלתי בחיי הייתה לא להיות יותר מדי אמביציוזי, כי אמביציה מנתקת אותנו מהתחושות, והעולם שבו אני רוצה להיות הוא כזה שבו אני והתחושות זה דבר אחד. מתוך היכולת להיות בעושר של תחושות אתה הופך עשיר ביכולת שלך לפתור דברים בצורה חדשה ורעננה. אמביציה היא צרה ומצרה. היא נמצאת שם, אני מודע אליה, אבל התהליכים הכי מספקים שעברתי, ביחוד בשנים האחרונות ובעבודות האחרונות, הם כאלה שלוקחים אותי למקומות שלא ידעתי שקיימים. בכל תהליך יש לי את האמביציה להגיע למקומות שעוד לא הייתי בהם ולא יכולתי לדמיין שקיימים, אז גם זו אמביציה".
המופע "פלייבק" יעלה ב- 25 בדצמבר, ב- 21:00, במועדון הגולדסטאר זאפה בתל-אביב. לפרטים נוספים
טל גורדון
08/12/2004
:תאריך יצירה
|