ללמוד תיאטרון מכל הזוויות

היה נדמה שהקריירה של ים ברוסילובסקי (27) בתחום עיצוב התפאורה והתלבושות כבר סלולה אחרי לימודים בתחום וכמה שנים של עבודה בארץ ובניו יורק ואף מועמדות לפרס אופיר בקטגוריית התלבושות (על הסרט "עיניים פקוחות"). ועם זאת היא החליטה לקחת פסק זמן ולהקדיש את זמנה ומרצה להגשמת חלום אחר שלה – לימודי משחק.

ברוסילובסקי נרשמה לבית הספר למשחק בית צבי ובאוקטובר הקרוב תחל את שנת הלימודים השנייה במקום. ניצלנו את ההזדמנות לשמוע על הלימודים במקום מבפנים,  מתלמידת מחזור נ' (המחזור ה-50 של בית הספר), שהוא גם המחזור הראשון שלומד תחת ניהולו של המנהל החדש של בית הספר, מיכה לבינסון.

על הרקורד המקצועי שלה מספרת ים: "למדתי עיצוב תלבושות אצל רקפת לוי ושנה בסמינר הקיבוצים עיצוב תלבושות ותפאורה. עבדתי כמה שנים בתור מעצבת תלבושות שכירה ועצמאית בסדרות וסרטים תסריטים, וגם גרתי בניו יורק ועשיתי שם הפקות אופנה. זכיתי במועמדות לפרסי אופיר על 'עיניים פקוחות' ונסענו עם הסרט לפסטיבל קאן".

איך ולמה עוברים מעיצוב למשחק?

"אמא שלי מורה לתיאטרון ואני מאז ומתמיד אהבתי ונמשכתי לתיאטרון. בהתחלה התמקדתי בקטע הוויזואלי- עיצובי אבל אני מאמינה שאם אתה באמת אוהב תיאטרון וקולנוע בכל נפשך אז אתה אוהב את זה מכל התחומים. אני עדיין אוהבת לעצב ולצייר אבל עניין אותי  גם ללמוד את זה מזווית אחרת, וזו התנסות מעניינת בשבילי כמי שרוב החיים הייתה מלבישה שחקנים".

אלו דברים חדשים למדת בשנה ראשונה של לימודי משחק?

"קודם כל ללמוד משחק זה ללמוד לעבוד עם עצמך, עם הגוף שלך והקול שלך. זה בעצם אותו דבר כמו לצייר או כל דבר אחר אבל כאן - אתה הוא הכלי אז אתה נהיה הרבה יותר רגיש לעצמך, לגוף שלך, לקול שלך. התחלתי לשים לב לדברים כמו יציבה, כמו דיבור ושפה או רושם מסוים שאתה עושה בלי להתכוון, ניואנסים קטנים. אני גם מסתכלת אחרת על אנשים ברחוב – איך הם מחזיקים את הגוף שלהם. הכל נעשה עם הרבה יותר מודעות".

"לי באופן אישי הייתה גם התמודדות  נוספת. אני לומדת עם אנשים צעירים ממני והמצבים שמגיעים אליהם בחללים של בית ספר הם מאוד מאוד אינטימיים. בשבילי, שאני בן אדם מאוד פרטי ויחסית סגור, פתאום להגיע לכאלה חוויות רגשיות עם אנשים שהם צעירים ממני ובשום צורה אחרת הדרכים שלנו לא היו נפגשות -  זו חוויה מאוד גדולה. הגעתי לפתיחות מאוד גדולה שלא היית מגיעה אליה בשום דרך אחרת".

את רק בת 27, עדיין צעירה מאוד, מה הרגיש לך כל כך שונה מהתלמידים בבית הספר?

"אני עומדת להתחתן, הגעתי ממקום של זוגיות, ממקום של עבודה. שמתי את הכל בצד והקרבתי הכל בשביל ללכת וללמוד כי זה היה כמו הרגע האחרון. זו פריווילגיה. זה לבחור במקצוע שהוא לא הכי פשוט שהחיים בו הם לא אידיאליים, למען האהבה והאמנות והיצירה ובלי שום דבר מעבר לזה, בלי חישוב של מה נוח וריאלי.

"הדבר 'הנכון' שהייתי צריכה לעשות זה להתקדם לאט לאט  כמו שמצופה ממך בחיים האלה. אז יש לזה גם צדדים פחות נוחים. אני לא עובדת עכשיו ושוק העיצוב הוא סגור כך שזה תובע ממני הקרבה ויש לחצים.  אבל זה שווה את זה כי אני נהנית מכל רגע".

 
ים ברוסילובסקי (צילום: דנה קרן)

יותר תוכן ומשחק פחות שואו וגלאם

למה בעצם בחרת דווקא בבית צבי?

"דווקא בגלל ששירה וריקוד היו ממני והלאה ובית צבי היה ידוע כבית ספר ששם דגש גדול על תנועה ופיתוח קולי זה עשה לי שירות טוב מאוד וסיפק לי התמודדויות מאוד מעניינות. אף פעם לא שרתי, אף פעם לא רקדתי בצורה יותר מדי מקצועית וזה היה האתגר גדול בשבילי להיות עם אנשים שכל החיים רקדו ושרו, ולעבור תהליך ולהגיע למקום שאני יכולה לשיר לרקוד וזה אפשרי וטכני, כמו ללמוד כל דבר אחר. זה סיפוק מאוד מאוד גדול".

מרגישים את השינוי בבית הספר מאז שמיכה לבינסון נכנס לתפקיד המנהל?

"פעם זה היה בית ספר למיוזיקלס והיום ממש לא. פתאום העלו עכשיו תרגילי סוף שנה של שנה א' – מחזות ישראליים – משהו שלא עשו בבית צבי 20 שנה. פתאום נכנסו חומרים אחרים והסגנון הוא אחר. החומר האנושי הוא שונה מעצם זה שבית הספר פחות מתמקד במחזות זמר ותחרויות של שירה מקבלות פרופורציות אחרות. פעם היה מין טירוף בגלל התחרויות, היום לוקחים דברים יותר באיזי ומתמקדים יותר בתוכן ובמשחק מאשר בשואו, בגלאם ובהיררכיות.

"ללמוד משחק זה לא רק  למי שרוצה להיות שחקן, זה גורם לך להיות הרבה יותר מודע למה שאתה, למי שאתה ולכלי שלך. יש אנשים שזה עושה להם שירות נפלא - אנשים שבאו ממקומות מאוד סגורים וזה פותח להם דרך לאמנות וליצירות ספרותיות ומוזיקה ומחזות וקולנוע. מיכה מאוד מאוד מדגיש את המקום ואת החלק הזה, בן אדם שרוצה להיות שחקן צריך להיות אינטליגנטי וסקרן ולרצות לחקור ולאהוב אמנות על כל גווניה, לא רק הצגות ".

 
מיכה לבינסון (תמונת יח"צ)

תחום ההתמחות שלך מקנה לך יתרון כשחקנית?

"לא התחלתי להתעסק באמנות מרגע שהגעתי לבית ספר אלא מאז מתמיד, ובאתי עם מאגרים מלאים, עם חומרים בנויים בתוכי ואז נקודת פתיחה הייתה טובה יותר. אבל זה לא בגלל שהייתי מעצבת תלבושות אלא כי אני בן אדם סקרן ונלהב ועם בסיס תרבותי רחב".

אני אחדד את השאלה.  יש דמיון בין העיצוב שאת באה ממנו לעיצוב של דמות?

"כשאני בונה דמות אני הרבה פעמים מתחילה מלצייר אותה וחושבת מה היא הייתה לובשת. ההתעסקות בדמות היא אותה התעסקות,  לתת לה עוד פנים:  מה היא לובשת, מה היא מזמינה במסעדה, איזו מוזיקה היא אוהבת לשמוע ובאיזה בית ספר היא למדה -  דמות היא  מכלול שלם שנגמר במקומות הרבה יותר עמוקים. אז התהליך שאני עוברת עם דמות הוא אותו תהליך.  אני מציירת אותה ומעצבת לה תלבושות ואצלי מעצבת לה התנהלות ודיבור. זה עיצוב לכל דבר".

לסיום, מה את מאחלת לעצמך?

"אני מאחלת לעצמי ליצור כל החיים ובכל האספקטים, גם לשחק ולביים ולעצב. תמיד אהבתי את כל הדברים האלה ושתמיד אוכל להתעסק ביצירה על כל מובניה".