"בניין זה כוח סוציאלי עצום"
מעט מאוד בניינים זוכים לעמוד במרכזה של יצירת אמנות, לא כל שכן הצגת תיאטרון. בניין המגורים ברחוב התותחנים 6 בבת ים ייכנס בחול המועד סוכות לספר דברי הימים של העיר כבניין שהפך להצגה.
בהשראת ספרה של לאה גולדברג "דירה להשכיר" יצרו אלון שוובה ויונתן קונדה ביחד עם קבוצת שחקנים ותושבי בת ים את "להשכרה" - תיאטרון מרפסות המתקיים על מרפסות הבניין כשהקהל יושב ברחוב וצופה בהצגה. ההפקה תעלה בפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון רחוב בבת ים בחול המועד סוכות.
את ההפקה, שילוב יוצא דופן של תיאטרון רחוב ותיאטרון קהילתי (ולא במובן המקובל של שני המושגים), מוביל אלון שוובה (26) - רקדן, שחקן, מפיק ואיש תיאטרון קליפה לשעבר - שזוהי לו הפקה עצמאית ראשונה מחוץ לקליפה, כבמאי וכיוצר (שותפו יונתן קונדה אף הוא איש תיאטרון קליפה).
"הרעיון עלה ממפגש מחודש עם הסיפור של לאה גולדברג שגדלתי עליו, כמו כל ילד ישראלי אני חושב", אומר שוובה. "גיליתי הרבה מאוד דברים שפספסתי בתור ילד ונראו פתאום מאוד מסקרנים ומעניינים. התגלתה גם המון ביקורת חברתית שהייתה מאוד רלוונטית בשנות השבעים כשהספר נכתב וזה עדיין רלוונטי היום ונראה לי רלוונטי גם לבחון את זה מול המציאות של היום".
מה גילית למשל?
"הסיפור מדבר על איזו הגמוניה חברתית ואיזו אחדות אבל בעצם מתחת לפני השטח ברור שמשהו שם רוחש וגועש. למשל דמות העכבר שיום אחד קם ונוסע ואף אחד לא יודע לאן ומדוע הוא נעלם, והדיירים אפילו לא עוצרים לשנייה לחשוב שאולי הוא יחזור. הדברים האלה מאוד סיקרנו אותי. בתור אדם שחי בבניין דירות ולא נמצא בקשר עם אף אחד מהשכנים שלו - במקרה הטוב אומרים שלום שלום בחדר מדרגות - פתאום עלתה לי איזו הבנה שבניין זה כוח סוציאלי עצום שהולך לאיבוד.
"כשהשיכונים נבנו הייתה מטרה ליצור אחדות בין אנשים וזה פשוט הלך לאיבוד לגמרי. אני מרגיש שכל אחד ספון היום בתוך הדירה שלו ובעצם מתפספס פה איזשהו כוח מאוד מאוד חזק שיכול להיות מאוד רלוונטי ולפעול למען דברים ביחד. ואת זה ניסינו קצת לחפש דרך העבודה וסוג התהליך המיוחד שעברנו ועדיין אנחנו בעיצומו".
"להשכרה", צילום: שמואל בינשטוק
מנגל בחנייה, לעת ערב
מי משתתף בהפקה?
"יש קבוצה של שישה שחקנים שמשחקים את דיירי הבניין ואליהם הצטרפו עוד חמישה שחקנים מקומיים מבת ים ("שחקנים חובבים שהתגלו כמקצועיים מאוד" הוא מעיד), אליהם מצטרפים תלמידי מבית הספר וילדים מהבניין עצמו. למעשה כל השכונה מעורבת בתוך המופע.
"לצוות מלכתחילה נבחרו אנשים מיוחדים שהם לא רק שחקנים ואמני פרפורמנס אלא מביאים עמם ערך חברתי וסוציאלי מוסף לעבודה ונוצרה דינמיקה מאוד מעניינת - גם לצוות עצמו היה תהליך מאוד מפרה וגם אל מול הקהילה והשכונה.
"אנחנו עובדים כבר חמישה חודשים בבית ספר בן גוריון שהיה לנו בסיס ותחנת אם נפלאה ויצאנו מתוכו לעבודה בשטח. עזרנו להעלות הצגת סיום בבית הספר וקיימנו שם גם יום פעילות בנושא ההצגה, לימדנו קטעים מתוך המופע וחלק מהילדים משתלבים במופע עצמו. נוצר משהו שהוא יותר גדול מחבורה של שחקנים שבאים להופיע בעיר. ניסינו לשלב כמה שיותר מעגלים בתוך העיר ולא להשאיר את המעטה התיאטרוני מנותק מהמקום שבו הוא מתקיים".
על מה ההצגה בעצם?
"לא באנו עם סיפור מוכתב מראש והעלינו אותו על בניין, אנחנו משתמשים כל הדרך בין המתח לרעיון האמנותי שלנו לבין החיים שמתקיימים במקום שאנחנו עובדים בו. העיבוד הוא אקטואלי לבת ים ולימינו. לא חיפשנו ללכת למקום הסטריאוטיפי של החיות בסיפור של גולדברג ומה הן מייצגות אלא ניסינו למצוא אבות-טיפוס של דיירים בבניין, איך מייצגים אותם ואיפה הדברים נוגעים כאן ועכשיו.
"אין ניסיון להמחיז את הסיפור או להציג אותו על גבי בניין אלא להשתמש בנרטיב, שהוא נרטיב קולקטיבי ניתן לומר ולראות איך הוא נהיה רלוונטי לבניין הספציפי שאנחנו מציגים בו".
ואיך מצאת את הבית?
"חיפשתי במשך תקופה בניין מתאים בבת ים שיתאים לצרכים שלנו –מתאים ויזואלית, שיהיה רחוב שקט, שיהיה מקום לקהל לשבת ועוד כל מיני תנאים פיזיים. יום אחד הלכתי לסיבוב בעיר והגעתי לבניין ברחוב התותחנים 6. זה היה הבניין הראשון שהלכתי לראות באותו היום ורוב דיירי הבניין ישבו יחד למטה בחנייה ועשו מנגל. דיברתי אתם וחלק כבר שמעו על ההפקה דרך בית הספר והייתה התלהבות די גדולה מהרעיון, הם שמחו לשתף פעולה.
"להשכרה", צילום: שמואל בינשטוק
"בהתחלה זה נראה לי מוזר כי באנו לדבר על משהו שלא מתקיים ולא עובד וחשבנו שבאמצעות ההפקה נעביר את התושבים תהליך משותף, אבל פתאום, כשפגשתי את האנשים האלה - ומתקיים שם משהו שאנחנו רוצים לדבר עליו ואני לא מכיר אותו באופן אישי - פתאום הייתי במצב אחר שבו אני צריך ללמוד מהם, להתבונן בהם ולקחת את האנרגיה שמתקיימת שם בבניין ולהפיץ את הרעיון הלאה. התפקיד שלי השתנה".
לתת לעיר לדבר
היבט אחר של מרקם החיים בבית דירות שחדר גם להפקה הוא הצליל העירוני. "השנה הפסטיבל מתעסק במוזיקה, צליל וקצב עירוני ומה שעשינו תוך כדי התהליך- ניסינו לבדוק מה הם הצלילים שבוקעים מתוך בניין ומהו הצליל של העיר. ההצגה עושה שימוש בהמון מוזיקה שכתבו ענת גוטמן ונטע וינר (וינר הוא גם אחד השחקנים) ובודקת אלו צלילים בוקעים מכל דירה.
"אתה לומד להסתכל על עיר ועל החיים בעיר בצורה שונה. פתאום אתה שם לב לרעש של הטלוויזיה שבוקע מדירה אחת, לשכנה שמכינה שניצלים, למישהו ששואב אבק - זה היה מקור ההשראה למוזיקה בהצגה".
תיאטרון מרפסות נשמע כמו משהו חדשני לגמרי, עושים דברים כאלה בעולם?
"דברים כאלה נעשו, כשאנשים מופיעים בחלונות. הייחוד הגדול ומה שהתעקשתי עליו לאורך כל הדרך היה לא לעשות תיאטרון שמנותק מהמקום שבו הוא מתקיים אלא ליצור עבודות שקשורות וצומחות מהבמה שעליה הן מופיעות. זה בשבילי משהו בסיסי, במיוחד כשמופיעים בעיר, בסביבה שהיא לא נייטרלית. איך שלא תסובב את זה, אנשים חיים שם אחרי שאני הולך, אנשים הולכים לישון בבית הזה, אנשים שיש להם חיים.
" אם יש משהו שמניע אותי זה הדבר הזה, לתת את המקום לכל הסיפורים האלה שלהם להתקיים, כי תיאטרון הוא סיפור וגם חיים של אנשים הם סיפור והסיפור שלי הוא לא יותר טוב מזה של כל אחד אחר. האנשים שאני עובד אתם מחפשים את האיך לספר סיפור, מה מספרים, מה זוכרים.
"להשכרה", צילום: שמואל בינשטוק
הרעיון להצגה התחיל להתבשל במוחם של שוובה וקונדה עוד לפני שחשבו על מסגרת מתאימה. אך כשבדקו אפשרויות למימושו וגילו שפסטיבל בת ים לתיאטרון רחוב יתקיים השנה בצמוד לביאנלה העירונית לאדריכלות הם הבינו שזו האכסנייה שחיפשו.
"הפרויקט משלב את התנאים הפיזיים של העיר וקורה בתוך העיר ומצליח לגעת בהמון תחומים - זה לא נשאר ברמה של תיאטרון, זה פתח את זה לארכיטקטורה, לאיך שהעיר הבנויה, לאיך אתה מסתכל על העיר. בסופו של דבר זה לנסות לתת לעיר לדבר. אנחנו בסופו של דבר רק איזשהו כלי".
"להשכרה" תעלה במסגרת פסטיבל בת ים הבינלאומי לתיאטרון רחוב בימים ראשון שני ושלישי, בין התאריכים 28-26 בספטמבר 2010 מדי יום בשעות 18:30 ו-20:15 . הכניסה חופשית! רח' התותחנים 6 בת ים.