פעילויות לילדים, הצגות לילדים - ביקורת דיסקים: מריאן פיית''פול ואליסון מויה

מריאן פיית`פול חושפת שני צדדים מנוגדים באישיותה המוזיקלית באלבומה החדש בסיועם של פי ג`יי הארווי וניק קייב ואילו אליסון מויה מעניקה בקולה המופלא נופך חדש לשורה של קאוורים שחוקים.

חוויה דו-קוטבית

בשנות השישים, חייה של מריאן פיית`פול נראו כמו חלום מתוק. את השנים ההן היא העבירה לצידו של מיק ג`אגר, הקליטה בקול צלול כמה להיטי פופ שהצליחו בעיקר במולדתה הבריטית (חוץ מ-"As Tears Go By", שזכור לנו עד היום), וניצלה את המראה המלאכי שלה כדי לעבוד גם כדוגמנית.

פרידה קשה מבן הזוג והתמכרות הרסנית לסמים, סימנו את קיצו של החלום. אחרי הפסקת התאוששות ארוכה למדי, חזרה פיית`פול לפעילות בסוף שנות השבעים עם קול סדוק שהמחיש היטב את התהומות מהם הגיחה. האלבום "Broken English" והשיר "The Ballad of Lucy Jordan", שכיכב כמה שנים מאוחר יותר באחת הסצינות הבלתי נשכחות מהסרט "תלמה ולואיז", הציגו זמרת שעברה מטמורפוזה מושלמת.

מאז ממשיכה מריאן פיית`פול ליצור ולשיר באופן רציף פחות או יותר. בשנים האחרונות היא אף דואגת להצמיד לעצמה כותבים ומפיקים מהשורה הראשונה, שעוזרים לה בכל פעם מחדש לנצח במאבק המתמשך על הרלוונטיות. באלבומים קודמים היו אלה רוג`ר ווטרס, בק, גרוויס בוקר ("Pulp") בילי קורגן ("Smashing Pumpkins") וחברי להקת "בלר". באלבום החדש הצטרפו אליה פי.ג`יי הארווי וניק קייב, וכל אחד מהם הביא איתו מערכת תומכת של מפיק ונגנים. גם פיית`פול בעצמה כתבה כמה טקסטים ולחן אחד.

האלבום הזה מתאפיין בקוטביות חדה למדי. הוא נפתח בשני שירים של פי.ג`יי הארווי, בעלי צליל נוירוטי וקופצני של גיטרות ותופים. אפשר לזהות ללא קושי את קולה התוקפני של הארווי שעומד מאחורי שירתה של פיית`פול, אך ניכר כי הצרידות הכבדה של המבצעת מוסיפה לשירים נופך נוסף, שמעצים את החוויה ולא מאפשר למאזין להיכנס למצב של נינוחות.

כשמגיע תורו של ניק קייב, האוירה משתנה לחלוטין. את החלל הקריר ממלא חומם של קלידי הפסנתר, והאפקט המלודי משתלט. כשמקשיבים למילים מגלים כי גם פה לא שורה השמחה, אבל קייב יודע להכניס את המסרים הבוטים בדלת האחורית, אחרי שהאוזן נשבתה בקסמה של המוזיקה היפה והמלטפת. באופן מפתיע גם צרידותה של פיית`פול מתרככת ומותאמת לאוירה. צדו האגרסיבי יותר של קייב נחשף לקראת סוף האלבום, בקטע שהלחין למילותיה, עם הפקה סוערת וצעקנית וביצוע מצמרר של פיית`פול, אדפטיבית ומשכנעת כמו תמיד.

Marianne Faithful - Before the Poison, naïve/NMC

עולם החידושים

אליסון מויה יכולה בקלות לזכות בתואר הזמרת עם הקול הכי יפה, שאנחנו כמעט ולא שומעים. בתחילת שנות השמונים כיכבה מויה כסולנית של הצמד האלקטרוני "יאזו", עם שני אלבומים ולהיט אחד בעל אורך נשימה מרשים ביותר ("Don’t Go"), והיה נראה כי זו רק יריית הפתיחה של קריירה מפוארת.

כמה אלבומי סולו ששיחררה בשנים שלאחר התפרקות הצמד זכו לרוב להצלחה סבירה, אבל לא יצאו את את גבולות בריטניה. מידי כמה שנים זכינו לשמוע תזכורת לקולה המיוחד, ובעיקר זכור החידוש המפעים שלה לשיר "That Old Devil Called Love" של בילי הולידיי. בכל פעם מחדש היה נדמה כי מויה מפספסת את ייעודה האמיתי, ומתבזבזת שוב ושוב על חומרים, שהם דלים מלהכיל את כשרונה.

הצלחת האלבום "Hometime", שיצא בשנת 2002 אחרי הפוגה של כתשע שנים, שימשה הוכחה נוספת לכך, שמצע תזמורתי ושירי נשמה עוצמתיים משרתים היטב את צרכיה הווקאליים של מויה. האלבום החדש שלה, שמחזיר אותה לעולם החידושים ומורכב כולו מביצועים של קטעי ג`אז, סול, שנסונים צרפתיים ואף אופרה קלה, מבהיר זאת טוב אף יותר.

כל השירים שמופיעים בדיסק החדש נשמעו בעבר לא מעט פעמים, אבל ברוב המקרים מויה מצליחה להעניק להם נופך קלאסי, עם הקפדה על כל הניואנסים והדקויות, וכל זאת מבלי לחסוך את עוצמות הרגש הטמונות בהם. ההפקה המדויקת והעדינה של אן דאדלי (זוכת האוסקר עבור פסקול הסרט "The Full Monty") ותזמורת עשירה של כלים, מוסיפים ממד נוסף, שממקם את ביצועיה של מויה מעל רוב האחרים.

היה נדמה כי אם נשמע עוד ביצוע אחד לשיר "The Man I Love" של גרשווין לא נוכל לעמוד בזה, אבל גוון הקול המיוחד של מויה ועומקו האינסופי עושים את הבלתי אפשרי. בשירו של ז`ק ברל (הגרסה המקורית ל"אהבה בת 20"), הצורך בדיוק בשפה ובלחן דוחפים את הביצוע שלה להיות טכני מדי, אבל כל השאר, וביניהם
"The Windmills of Your Mind" ,"Cry Me A River", ו-"Almost Blue" של אלויס קוסטלו לא חסרים דבר. כדאי לנשום בשקט, כדי לא לפספס אפילו חלקיק קטן מקול נפלא שכזה.

Alison Moyet – Voice, Sanctuary/Hed Arzi

אורן בר-אל