מעט מאוד אמנים מצליחים לייצר תגובות כל כך קיצוניות לחיוב ולשלילה כמו דיקלה. טל גורדון, שנכבשה בקסם הרב שכבתי של הדיווה מבאר-שבע, מנסה להגיע לאישיות המורכבת, שמסתתרת מתחת לדימוי .
איכויות של דיווה, פשטות בסיסית
נורא קל לקטלג ולעכל את מי שהוא חד ממדי: רק פראי, או רק שכלתני, רק מוחצן, או רק מופנם. אנחנו יודעים בדיוק באיזו מגירה לשים אותו, איך להתייחס אליו ולמה לצפות ממנו. קל לו, וקל לנו. פחות מעניין, אבל קל.
זאת הסיבה שבגללה אני כותבת את הכתבה הזאת נורא בזהירות, בתקווה להצליח להעביר במילים את הפנים הרבות והמרתקות של דיקלה. דיקלה והיפוכה. דיקלה שעל הבמה יוצאת ממנה חושניות ויצריות עצומה באותה מידה שבה היא מאמינה באלוהים ובמוסר. דיקלה שמשלבת במוזיקה שלה את הפאתוס הערבי ואת המחשבה המערבית. זו שיש לה איכויות של דיווה, יחד עם פשטות בסיסית של מי שבא מהחיים ולא מהפלקט.
לא לכולם קל היה לעכל את הקול ואת הכתיבה של דיקלה כשיצא אלבום הבכורה שלה ("אהבה מוזיקה") לפני יותר משלוש שנים. זה כנראה גורלם של אלה שיוצרים ושרים בקול שלא דומה לשום דבר אחר. אבל כמו שמה שבא בקלות נעלם בקלות, כך רבים הסיכויים (אני מקווה) שמה שנקלט לאט, יישאר להרבה יותר זמן.
בסוף דצמבר יצא האלבום השני שלה, "עולם". כששומעים אותו מרחוק אפשר לטעות לרגע ולחשוב שמדובר בשירים בערבית בגלל המגע הכל כך מיוחד של הקול שלה בשפה, אבל כשמאזינים מקרוב אפשר לזהות את הממזריות שמספק רן שם טוב ("איזבו"), המפיק המוזיקלי של האלבום, שהפיק לה גם את אלבום הבכורה.
דיקלה היא הראשונה להודות שבזמן שעבר בין האלבום הראשון לשני התווספו לתודעתה פרמטרים נוספים להתחשב בהם כמו הפלייליסטים של תחנות הרדיו, שמצפים למשל לשירים פחות ארוכים ומורכבים מאלה שהציעה באלבום הראשון. אבל הסירו דאגה מלבכם - גם הפעם מדובר באלבום שנשמע כמו הבועה הפנימית והחד פעמית שמתוכה היא יוצרת, על כל מקוריותה ושונותה. וגם הפעם, כמו באלבומה הקודם, לא מדובר בפסקול שעושה דגדוג נעים ברקע . הוא תובעני, והוא דורש מהמאזין להיות איתו ולא לידו.
"רצינו לשדרג את הטקסטים"
- בשנת אלפיים יצא האלבום הראשון שלך. כל הזמן הזה עבדת על האלבום החדש?
"זה לא שישבתי וכתבתי שלוש שנים. כשאני כותבת, ואני חושבת שזה ככה אצל כל מי שכותב – השיר עצמו יוצא בחמש דקות. הזמן הוא כל התהליך של להגיע לחמש הדקות האלה. לפעמים אני יושבת שעות ולא יוצא שיר אז אני מפסיקה ולא מתעסקת בו יותר, אבל אם אני מחברת את כל הדקות האלה, זה בערך שעה עבודה...
שאר הזמן הלך על לעשות הרבה דברים למען התקליט. כמו העבודה עם מעבד טקסטים בשם ארז ברזוליק שיהודה עדר הפנה אותי אליו. רצינו לעשות איזשהוא שדרוג לטקסטים שכתבתי, וחצי תקליט עבר עם ארז איזשהוא תהליך כזה. היום כשאני מקשיבה אני חושבת שזה עזר".
- איך נראית עבודה עם מעבד טקסטים?
"הייתי כותבת את המילים והוא היה מבקש נגיד שאני אגיד את זה אחרת, מציע כיוונים אחרים, מתעסק במבנים של השיר. ארז היה גם יועץ אמנותי וביחד חשבנו מה הצבע של השיר, איך נכון יותר לשיר אותו, דברים כאלה. זה הכניס אותי לאיזו שהיא מסגרת ומקום מובנה, ולמרות שמאוד קשה לי עם הקטע המובנה, זה היה משהו מאוד הרפתקני מבחינתי. קודם כל להכיר את ארז, שיש לו אישיות הורסת, ודבר שני להיפתח לממד שלא ידעתי שקיים".
"עד שאני לא מגיעה לניצוץ אני לא מרגישה שלמה"
- זה מעניין שבגלל שאני מדמיינת אותך כאשה חזקה מאד ואפילו עקשנית נראה לי שהיה אמור להיות לך סוג של מאבק עם מישהו שמעבד איתך את הטקסטים. לא היה לך קשה לפעמים להיפרד ממילים שכתבת והתרגלת אליהם?
"ממש לא. המון פעמים ישבתי וכתבתי לידו, ורוב הטקסטים נשארו כמו שהם אבל עברו משהו במבנה שלהם. הבסיס נשאר אותו דבר וביחד פשוט עיבדנו את זה. אני נראית אולי עקשנית אבל בעבודה אני בנאדם מאוד פתוח. כמובן שיש לידי מקצוענים שפחות או יותר מכירים אותי ויודעים לאן אני רוצה להגיע. בגלל זה מאוד הסתדרתי עם רן שם טוב למשל.
ידענו מה היכולות שלי ולאן אני רוצה להפנות את המוזיקה, אז המון פעמים נתתי לו להוביל. אני אחת שקל לשכנע אותה במידה מסוימת, אבל יחד עם זה אני עושה לך את המוות אם אני לא משתכנעת. אני יודעת לאן זה צריך להגיע, יש לי את הויז`ן כבר כשאני כותבת את השיר. סתם לדוגמה, רצועה מספר 9 באלבום, `מאז שאני`, מחוברת לרצועה מספר 10 כי הרגשתי שחסר לי משהו בסוף `מאז שאני`, שזה לא נגמר שם, שאני חייבת איזה המשך, הרגשתי שהוא עוד לא הגיע לאן שרציתי להביא את השיר, ורן לא הסכים איתי על זה בהתחלה. היום זו אחת הרצועות שהוא הכי מבסוט מהם.
זה יכול להיות נורא מתסכל כי אני נורא קנאית ליצירה שלי, וכשאני לא מגיעה למקום הזה שאני יודעת שנגעתי בו, עד שאני לא מגיעה לניצוץ הזה, אני לא מרגישה שלמה. אני יכולה לדפוק את הראש בקיר מתסכול עד שאני לא יושבת שם בול".
"מי גאון של אמא?"
- נשמע כאילו ההמשך הטבעי של ההתפתחות שלך אמור להיות הפקה מוזיקלית. את בדרך להגיע לשם?
"לא, ממש לא, כי אני לא יודעת לגעת בכלי מוזיקלי. אני נתונה לכשרונות של אנשים אחרים. אבל אני איזשהוא סוג של מפיקה מוזיקלית בתקליט שלי כי תמיד כשעובדים על משהו שלי אני יושבת לידם וכל הזמן מעירה: תוריד, תעלה, תוסיף, או מתלהבת ומתחילה לחבק את רן כשיוצא משהו שאני מאוד אוהבת.
כשעבדנו הייתי אומרת לרן במצבים האלה `מי גאון של אמא?!` ומתלהבת כמו ילדה קטנה, קוראת לו קוז`אק, (בהפוך על הפוך עם כל השיער שלו...). גם במופע אלקטרוני חדש שאני עובדת עליו עכשיו עם מוזיקאי בשם אבי אביאב לא ישנתי שבוע. זה חייב לצאת כמו הויז`ן שיש לי. אני חייבת שזה ייצא מדויק".
- איך בעצם את מלחינה אם את לא מנגנת?
"אני כותבת בראש ואם זה טוב זה נשמר. לא טייפ ולא בטיח. לפעמים כשאני רוצה להיעזר במשהו יש לי מקלדת ופסנתר אז אני קצת מג`מג`מת עליהם. לא למדתי לנגן כי אין לי סבלנות לזה אבל אם הייתי מנגנת זה בטוח היה על פסנתר. זה כלי... איי, אלוהים..."
"אני מתפללת בטקסטים שלי"
"כל הזמן כותבת שירי אהבה, אבל אין לי בעצם בכלל. כאילו כולם לקחו את שיריי, כאילו קצת חבל" ("בונבוניירות")
- הטקסטים באלבום שלך מבטאים המון בדידות, וכמיהה גדולה לאהבה. מתוך 12 טקסטים בקושי מצאתי אחד שבו האהבה מתממשת. למה זה?
"היא לא מתממשת אבל אני תמיד אומרת בטקסטים גם משהו אופטימי. יש בי איזה תחושת חסר, אני חושבת שזה מקום שאף פעם לא יתמלא, ומהמקום הזה אני חושבת שאני יוצרת. אני לא בנאדם אומלל מהחסר הזה.
אני חושבת שאפשר לקחת את הטקסטים ואת הלחנים והעיבודים לאיזו עצבות מתוקה, לא קודרת ומרה. יחסית לביטים של היום זה נחשב אולי למלנכולי, אבל בשורה התחתונה, מי שמשכיל לקרוא את הטקסטים כמו שהם באמת ישים לב שאני ממש משתדלת ואפילו מקפידה להיות גם אופטימית. לתת אפילו ניצוץ אחד שיהיה בכל טקסט.
אני לא הולכת עם העצבות הזאת עד הסוף. תמיד פותחת לי עוד איזה דלת, ואם לא את הדלת, אז לפחות איזה חריץ. ככה זה גם בחיים שלי. ועוד משהו שאני מאוד ניזונה ממנו זה שאני מאוד נרגעת כשאנשים שרים שירים עצובים. יש בזה לדעתי משהו מאוד מנחם. כאילו לדעת שלא רק אני נמצאת בזה. בחוויה שלי יש לטקסטים ולמלל משמעות מאוד כבדה. אני באמת מתפללת בטקסטים. באמת".
"הכל זה דת בשבילי "
- את מגדירה את עצמך כאדם דתי?
"אני מאמינה באלוהים, קודם כל, ובחוויה שלי דת זאת מסגרת ששומרת אותך בן אדם. דת בשבילי זה דרך ארץ, מוסר, מצפון, `ואהבת לרעך כמוך`. זה גם בית כנסת, אבל בית כנסת זה ממד אחר. אצלי דת זה משהו הרבה יותר רחב. גם לעשות אהבה זה דת. הכל זה דת בשבילי. אבל ברובד השני, של בית כנסת, אני מאד מאמינה באלוהים ועכשיו אני מנסה להדליק באופן קבוע נרות שבת".
- זה משהו שבא לך מהבית? באת מבית דתי?
"באתי במקור מבאר שבע ואני בת לאבא מאוד דתי, בנאדם שכל החיים שלו ממש ניזון מהתורה. אפשר לקרוא לזה בית מסורתי דתי. אנחנו חמישה אחים, אני הלפני אחרונה. ההורים שלי נורא איתי. הם לא בסצינה הזאת שלנו והם תמיד דואגים לי. גם כשאני אהיה בת שבעים הם תמיד ידאגו לי. תמיד זה איפה דיקלה, מה עם דיקלה. תמיד דואגים לי. הם הנשמה שלי. החיים שלי".
"לד זפלין זה המוזיקה הכי ערבית שיש"
- מתי את כותבת? מה מפעיל אותך?
"זה עניין של מוזה, באמת, זאת לא קלישאה. עכשיו למשל אני בתקופה שאין על מה לדבר, אני לא יכולה לכתוב כלום. לפני ארבעה חודשים כתבתי חצי מהתקליט הבא, ממש יום אחרי יום, אחת אחרי השנייה פצצות. זהו, נגמר, עכשיו צריך לחכות עוד קצת. עכשיו אני מתמלאת בעשייה של מה שכבר יש. צריך להניע את זה קדימה, וזה לא קל. עבדתי עכשיו על שני פורמטים של הופעות: אחד של התקליט ואחד אלקטרוני (עם אבי אביאב), שיתחיל בקרוב, ובו רק אני אהיה על הבמה".
- הסגנון המוזיקלי שלך מאוד ייחודי ולא דומה כמעט לשום דבר ישראלי אחר. איזו מוזיקה את שומעת באופן קבוע?
"בתקופה האחרונה, שני דיסקים שלא יוצאים לי מהאוטו זה הלנה ויטאלי, זמרת יווניה, ועמר דיאב, זמר מצרי, ואני לא מפסיקה לשמוע אותם באוטו. בבית אני לא שומעת הרבה מוזיקה בתקופה הזאת. פעם שמעתי, היום כבר לא. חוץ מאלה, הפייבוריט שלי זה לד זפלין, מבחינתי זאת המוזיקה הכי ערבית שיש, כי זה בלוז. לערבים ולשחורים יש לדעתי מכנה משותף. לשניהם יש את הקולות הפסיכיים האלה, לשניהם יש את הבלוז הזה, את הבכי הזה. מבחינתי כשאני אומרת ערבית אני אומרת בעצם בלוז".
"אני נורא תוהה על קנקני, ועל קנקני בעולם הזה"
- בהמשך לדואליות הזאת, עם כל העצב שאת אוהבת ושקיים בטקסטים, את מקרינה המון חיות, המון כוח, סוג של שמחת חיים. בעיני עצמך את אדם עצוב או שמח?
"אוי, זאת שאלה שאני מתעסקת בה הרבה עכשיו. החיים מראים לנו דברים... יש מישהו שלא מקבל כאפות מהחיים? את חוטפת מאנשים, את חוטפת מעצמך, בעצם. לאט לאט אני מתחילה להבין למה מגדירים אותי אישה חזקה. אבל מה זה חזקה? בשבילי, המשמעות של בנאדם חזק זה להיכנס לישון עם חיוך על הפנים ולקום בבוקר עם החיוך הזה. ואני לא כזאת. אני לא הולכת לישון עם חיוך (אלא אם כן יש קומדיה בטלוויזיה...).
אני אישה עם ביקורת עצמית מאוד מאוד חזקה וזאת הסיבה שאני נורא קשה עם עצמי. אבל בואי נגיד שאני נותנת המון כוח לשמחת החיים שלי, ואת זה גם שומעים במוזיקה. אני יודעת שהעצב כאן, והוא לעולם לא יעזוב אותי. אני אישה שמאוד מחוברת לעצמה אבל יש מקומות בחיים שלי שאני עדיין לא יודעת אם זה המקום שאני צריכה להיות בו, וגם זה מתקשר לעצב שדיברנו עליו, וזאת התעלומה שלי עם עצמי.
לפעמים אני יושבת עם עצמי ואומרת, מה לי ולזה, אולי אני אעזוב הכל ואעשה שלושה ילדים. אני רואה את אחותי מגדלת את הילדים עם בעלה, שומרים שבת, רואים את החיבוק של הילד, יש מסגרת, ואני.. נוסעת ברחובות. מחפשת מה? יש בי גם את הצד הזה. בגלל שתשעים אחוז מהאנשים לא חושבים על החיים שלהם ולא יודעים מה הם מרגישים, הם חיים בתסמונת עדר. אני נורא מדקדקת, נורא תוהה על קנקני, ועל קנקני בעולם הזה. יש לי את הקונפליקט, פעם אני מרגישה ילדה קטנה, פעם מרגישה שאני הולכת לבלוע את העולם, פעם מרגישה סתם בנאדם רגיל. אבל אני משתעשעת עד הסוף. מה אנחנו פה? מעבירים את הזמן. אז אני רוצה להעביר אותו עם מוזיקה, ושתהיה הכי טובה".
- את נהנית לשמוע את האלבומים של עצמך?
"לפעמים אני שומעת את עצמי ונהנית, ולפעמים אני אומרת: אם זה לא תופס, אני לא מבינה שום דבר במוזיקה! אם זה לא תופס אני חיה כנראה בעולם אחר! כן, אני חיה כנראה בעולם אחר... אבל בשורה התחתונה אני מאד גאה. אני שומעת את התקליט ואני גאה".
דיקלה, "עולם", הד ארצי.
דיקלה תופיע ב- 6 בינואר (ה`) , ב- 22:00, במועדון סטנגה בירושלים. הופעת בכורה רשמית – ב- 25 בינואר ב- 21:00, במועדון הפיוז`ן בתל-אביב.
06/01/2005
:תאריך יצירה
|