סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2024 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
ריאיון
 
מאת: טל גורדון סאקרית של ריגושים - הדרה לוין-ארדי פינת גורדון
 

 
 


זהו סיפורה המופלא של הדרה לוין-ארדי, אמנית ירושלמית שיש לה דרך משלה לעשות מוזיקה, ואומץ בלתי נתפס ללכת בדרך הזאת בלי שום התחשבות בקונבנציות המקובלות ב"תעשייה". זהו גם, אם תרצו, סיפורו של מודל חדש לרוק הנשי ולמוזיקת רוק בכלל. גם טל גורדון הייתה רוצה קצת מהאומץ הזה.

יצירתיות מוזיקלית מטורפת

עד גיל 35 היא פסעה בנתיב של קולנוענית צעירה, סיימה ("בהצטיינות") את לימודי הקולנוע ב-NYU ("מחזור אחד אחרי ג`ים ג`רמוש וספייק לי"), עשתה פיצ`ר ראשון בגיל עשרים וארבע, גרה שבע שנים בניו יורק, חזרה לארץ, צילמה פרומואים, סרטים דוקומנטריים, כתבה קצת בעיתון, הוציאה ספר שירה. ופתאום, בסוף שנת
99`, בלי שום התראה מוקדמת, מבחינתה, נתקפה הדרה לוין ארדי ביצירתיות מוזיקלית מטורפת, והתחילה לכתוב (בעיקר באנגלית), לשיר ולנגן , ללא שום ידע מוקדם.

מתוך אומץ לא הגיוני כמעט היא התחילה להופיע עם השירים שכתבה כשהיא מלווה את עצמה על פסנתר שעליו, כאמור, היא לא ממש ידעה לנגן, והוציאה את האלבום הראשון שלה, בהפקתה המוזיקלית, שתי דקות בערך אחרי שהתחילה להופיע. תוסיפו לכל זה את העובדה שמדובר בשירים פשוט מצוינים, ותבינו עד כמה הסיפור שלה ממחיש שהכל, באמת, אפשרי.

בחמש השנים שעברו מאז התחילה, הספיקה להוציא באופן עצמאי שלושה וחצי אלבומים, הקליטה אי.פי. נוסף בסקוטלנד שעדיין לא יצא, ועכשיו היא מוציאה את האלבום החדש שלה, “The Move". הספק מטורף בכל קנה מידה.

ומכיוון שגם אני חזרתי לאחרונה להופיע, מתרבים מקרי הגילוי הנאות המתחייב בכתבות מסוימות שלי, וגם בזו מתחייב אחד כזה, שכן הדרה ואני נחלוק מופע של שני מופעים בכרטיס אחד בפברואר, במרתף עשר, אז הנה נפטרתי מהגילוי הנאות, ועכשיו אפשר להמשיך לכתבה עצמה בלב שקט.

"פתאום רציתי לעשות מוזיקה"

- אני חייבת להתעכב שוב על הדרך שבה גילית את המוזיקאית שבך.

"לא היה שום סימן מקדים. אני לא יכולה להדגיש מספיק עד כמה לא היה אפילו חלום סמוי, או חסוי או מודחק. זה פשוט לא היה קיים. מוזיקה אמנם תמיד הייתה סביבי, וגם בקולנוע הייתי ידועה בזה שהשקעתי הרבה בפסי הקול של הסרטים שלי, אבל לא עלה בדעתי בכלל להיות מוזיקאית. בתקופה מסוימת התגרשתי, ואז, באמת באופן פתאומי, פתאום רציתי לעשות את המוזיקה. רציתי להיות מרווין גיי...

"מילים לא היו רחוקות לי. הרי כתבתי תסריטים, והוצאתי ספר שירה, אבל יום אחד, בצורה הכי ילדותית ומוטרפת, הרגשתי שאני רוצה את המוזיקה. רק שלא כל כך ידעתי איך... אני ממש זוכרת שהתיישבתי ליד הפסנתר וניסיתי לנגן צלילים ולשיר, וזה היה נראה לי שיא הקואורדינציה להצליח לשיר ולנגן בו זמנית. לא ידעתי לנגן אקורדים, אז שמתי את האצבעות על הקלידים, וכשמשהו היה יפה לאזניים שלי השארתי את זה...אזניים כנראה יש לי, ואני גם מאוד מאמינה בעצמי בקטע הזה. ובאמת השירים הראשונים שלי היו מבוססים על שני אקורדים והרבה מילים..."

"יד אחת מנגנת, יד שנייה יותר עילגת"

- כמי שדי הפוכה ממך (לצערי) אני חייבת להבין מאיפה הבאת את האומץ ללכת למשל ישר על מופע פסנתר לבד כשהיית כל כך בתחילת הדרך ולא ידעת לנגן, כדברייך?

"אני חושבת שזאת פשוט מופרעות חיובית שהייתה לי. זה היה פחד אלוהים, אני מודה. בדיעבד הגדרתי את הדבר הזה, ובכלל את כל העשייה המוזיקלית הפתאומית, כסוג של קפיצת ראש לתוך בריכת בטון בלי מים. לא למדתי לנגן באופן רשמי, לא ידעתי אקורדים, המצאתי אותם, והתאמנתי המון בבית כדי לעשות אותם טוב. עד יום לפני המופע הייתי יושבת עליהם שעות כדי להצליח לנגן את זה, וגם אז לא תמיד הצלחתי כל כך... אני אלופת הטעויות ושוכחת לפעמים את האקורדים של השירים שלי לפני ההופעה, וזה בסדר.

"זה היה גמלוני לחלוטין בהתחלה, אין אפס, אבל היום זה כבר באמת נהיה משהו אחר. מהחזרות הרבות וההופעות, גיליתי שפיתחתי סגנון... יד אחת מנגנת, יד שניייה יותר עילגת, ונוצר לי סוג של סגנון. גיליתי את זה כששמתי לב שכשמישהו אחר, פסנתרן נניח, מנגן שיר שלי, זה נשמע כל כך אחרת. לא יותר או פחות טוב, פשוט אחרת. ואז הבנתי שיש ממש גרוב וסאונד מסוים לנגינה שלי".

- ופשוט ויתרת על כל מה שהיה לפני כן בחייך מבחינה מקצועית?

"פרקטית אני לא עושה שום דבר חוץ ממוזיקה, אבל אני לא יודעת אם ויתרתי. יכול להיות שבגיל 89 אני אעשה עוד איזה פיצ`ר... אבל הקולנוע נראה לי האמנות הכי קשה לביצוע ולהוצאה לפועל בעולם. הרבה הרבה יותר קל לכתוב שיר ולעשות אלבום. המקום הכי מושלם שהגעתי אליו זה המקום שבו אני עכשיו, המוזיקה. לפני כן חשבתי רק קולנוע, אבל אני לא יכולה להשוות את זה לסוג התשוקה שלי למה שאני עושה עכשיו. אני מתמידה עכשיו הרבה יותר. העשייה המוזיקלית השתלטה עלי בעל כרחי. יש בזה דיבוק מסוים, וזה עדיין מדהים אותי כמה עוד אפשר, וכמה אני מסורה לזה, ואוהבת את זה, ומכורה לזה. זה מפליא אותי בעצמי. אני לא רואה משהו יותר כיפי לי ורצוי לי מהמקום הנוכחי שלי".

"גם הבן שלי באסכולה של לא ללמוד"

-יש לך ילד לא קטן, בגיל ההתבגרות. איך הוא קיבל את המהפך המוזיקלי שאמא עברה? או שהוא כבר רגיל
לאמא שונה מהמקובל?

"כנראה שהוא קצת מורגל, אבל אני בעיקר חושבת שהוא נורא התאהב בי בזה... אני באמת רואה שכשאתה עושה משהו שאתה כל כך בבית בתוכו והוא כל כך נכון לך, ושלם, כל הסביבה שלך ניגהת (פועל ייחודי להדרה - מלשון "נגה" ו"נגוהות" ) מזה. גם הבן שלי הוא אמן מוטרף בפני עצמו, הוא עושה קולנוע וכותב מוזיקה, וגם הוא באסכולה של לא ללמוד, זה משהו שלימדתי אותו היטב... הוא כבר חימם פעם מופע שלי ויחמם גם במופע שיהיה לי בקרוב בירושלים. הוא הרבה יותר קלאסיקן ממני. הוא יכול נניח לקחת שיר שלי ולהפוך אותו ליצירה קלאסית מדהימה ומרגשת עם כינור, וכל זה בלי ללמוד. אם אני שואלת אותו לביקורת שלו הוא המבקר הכי טוב שלי. ישר, כנה, ענייני, הוא מקשיב קשב מאוד עמוק, רואה את המוזיקה שלי לעומקה, והוא מאוד אוהב את המוזיקה שלי, אז זכיתי. שנינו יוצרים, ואנחנו מתענגים נורא. אני חיה את חלומותיי, זה הכי כיף שיש בעולם".

- אבל להיות אמא זה אומר וואחאד אחריות, ואת מתעסקת רק במוזיקה. את מתפרנסת מזה?

"עדיין לא, אבל חולמת להתפרנס ממוזיקה. אני חיה בצניעות, לא ברווחה, נתמכת על ידי הוריי, ובמידה מסויימת, כל מי שתומך במוזיקה שלי עוזר".

"אני רוצה לעשות המון המון כסף ממוזיקה"

את שלושת וחצי אלבומיה הראשונים הוציאה לוין ארדי במימון עצמי, ואלה זכו להוצאה מחודשת בתוספת בונוסים דרך הלייבל "קלאודיה" (המתמקד באמנים ישראלים שיוצרים באנגלית) של "עננה". האלבום החדש הוא הראשון שיצא בהפצה של חברת תקליטים גדולה, הד ארצי, באמצעות יניב דוידזון מ"עננה" שעשה את הקישור, והוריד ממנה חלק מהנטל שהיה עד היום כולו על כתפיה (הדקות מאוד, יש לציין).

- במה שינה המעבר להפצה של חברה גדולה?

" גם באלבום הזה הייתי מאוד עצמאית והפקתי עדיין מוזיקלית לבד, אבל היה לי גב, ושותפות יפה עם אנשים, ויכולתי יותר לדייק לרצונות שלי. זה עדיין לא סוף הדרך ויש לי עוד לאן להגיע, אבל השירים באלבום הזה הרבה יותר מופקים, יותר דשנים, יותר מדויקים לעצמם. הם נשמעים יותר טוב.

"תמיד שחררתי את השירים אחרי שהקלטתי נורא מהר, בהופעות, או בלייב באולפן, ובלי לעשות מיקסים. הפעם זאת פעם ראשונה שממש הקלטתי רצועה רצועה, וגם הפעם הראשונה שהיה לי זמן לעשות מיקסים!". עדיין עבדתי אמנם בהרגלים של אינדי, שזה לעשות מהר ובזול, אז בחרתי להקליט ביומיים ולא התפתלתי על כל טראק שלושים יום, אבל היה לי הרבה יותר מרחב נשימה והסתגלות".

- האינדיות הזאת שעד היום היית חלק ממנה היא גם אג`נדה מוזיקלית, או דרך שנכפתה עליך בעקבות הנסיבות?

"אף פעם לא בחרתי להיות אלטרנטיבית, שולית או עצמאית. נאלצתי, מכורח הנסיבות. אם רציתי לייצר, זו הייתה האופציה היחידה לעשות. החלומות שלי הם לעשות כמה שיותר אלבומים, כמה שיותר מוזיקה, בכל העולם, להגיע לכמה שיותר אנשים, לזכות בכמה שיותר פרסים ולעשות המון המון כסף ממוזיקה שאני אוהבת... אני רוצה למכור הכי הרבה שאני יכולה, ולהתפרנס בשיא הכבוד מהאמנות שלי. אם זה נקרא מרכז אז בטח, אני רוצה להיות בטופ של המרכז. כמו כל אחד אחר אני מגישה את עצמי לבחינות גלגל"צ, בציפייה להיות ב-Top 10 של העולם. אני רוצה שישמעו אותי כולם, כל הזמן, באהבה. בשביל זה אני עושה. אני לא יודעת סיבה אחרת לייצר מוזיקה".

"בכל שורה יש הדרה אחרת"

ואם דיברנו קודם על ההספק המטורף, אז לא מספיק שהיא הוציאה בחמש שנים ארבעה וחצי אלבומים ועוד חצי אלבום שעדיין לא יצא, בתקליט החדש יש שבעה עשר קטעים, ולא תגידו שחמישה מתוכם הם בני חצי דקה. לא. שבעה עשר קטעים בני ארבע וחמש דקות. ריספקט...

- אי אפשר לא לשאול אדם שכותב כל כך הרבה מה הטריגרים שלו לכתיבה, כי חייבים להיות המון כאלה...

"ותאמיני לי שעוד החזקתי את עצמי כי זה מוגבל לשמונים דקות.. ואם אפשר היה לשים יותר הייתי שמה. אין לי מושג איך אני כותבת כל כך הרבה. אני ערה לזה שזאת מתנה גדולה, וכל עוד זה קיים אני אנצל את זה. הטריגרים הם בעיקר התרגשויות מהחיים, מארועים, מאנשים, מרגעים שהם באמת מרגשים ומתדלקים.

אני אוהבת דרמות, דברים שהם על הקצה, מערכות יחסים פחות נורמטיביות. בעל-אישה-ספה-משכנתא-ושני ילדים לא מגרה אותי. אני מכבדת את מי שזה כן מגרה אותו, אבל אותי זה לא. דברים שקורים ומרגשים מספיק כבר יוצרים את השיר מאליהם. לא צריך להוסיף להם הרבה. פשוט להגיד אותם, ונהיה שיר. בטקסטים שלי יש סוג של דיאלוג עם ענייני מערכות יחסים, מתוך נקודת מוצא שכל פעם משתנה. אני נורא מתענגת גם על מערכות יחסים וגם על היכולת לכתוב עליהם. בכל שורה יש הדרה אחרת, נקודת הסתכלות אחרת. אני יכולה להסתכל מהרבה נקודות, אני יכולה לחשוב עשרה דברים סותרים בשנייה אחת, על אותו בחור, על אותה בחורה, או אפילו על עצמי".

- ולמה הכתיבה שלך היא בעיקר באנגלית? ניסית לכתוב פעם בעברית?

"עד עכשיו היה מינון כזה שעל כל עשרים שירים באנגלית יצאו לי שניים בעברית, אז כל פעם הכנסתי איזה שיר או שניים בעברית לאלבומים, חוץ מלאלבום החדש. אין לי מושג למה באנגלית, זה פשוט יוצא ממני בצורה הכי טבעית. זו השפה המוזיקלית שלי. גדלתי על מוזיקה באנגלית, זה מה ששמעתי ואהבתי ורקדתי, והרבה מעולמי התרבותי הוא באנגלית. חלק מעולמי התרבותי הוא גם פה, אני לא מתכחשת. כשיוצא לי בעברית אני לא בורחת מזה. כבר כתבתי הרבה בעברית, הוצאתי ספר שירים בעברית. אני לא יודעת איך זה, אבל האנגלית שלי תמיד הייתה כשפת אם, מגיל ממש קטן. חייתי שבע שנים בארה"ב, עברתי את כל האוניברסיטה שם באנגלית, זה אמיתי אצלי בשפה הזאת".

"רוצה שהכל סביבי יהיה תשוקתי"

- הדרך היוצאת דופן שלך מלווה אותך בטח גם בשאר התחומים, לא רק במוזיקה...

"אני באמת סאקר לריגושים. כל חיי הייתי ואני עדיין. ריגושים בריאים, לא אדיוטיים. אני זקוקה לזה כל הזמן, בכל עשייה שלי: בעשייה המוזיקלית, עם בנים, עם בנות, כשאני יוצאת לבר בערב, או כשאני מזמינה חברים, או בדרך לסופר, אני רוצה שזה יהיה תשוקתי. אני אוהבת אנשים סביבי, אני אוהבת שיש תחושות של תשוקה סביבי, כל הזמן. אני אוהבת להידלק, להתאהב, אוהבת שמשהו ידליק אותי עד כדי כך שאני אכתוב בגללו שיר. מתוך היותי כזאת יצרתי מצבים, או הלכתי אחרי בחירות שהן אולי פחות שגרתיות, אבל בשבילי הן הלחם הבסיסי של החיים שלי. אבל למדתי כבר להתבטא בתבונה בעניינים האלה מול העולם, כי חשבתי פעם שהמהפכה כבר נעשתה, אבל למדתי כמה אנחנו רחוקים ממנה באינסוף תחומים".

"יין משחרר אותי מאוד"

ב- 27 בינואר היא תופיע ב-"קלאב-הד", מופע ראשון לאחר צאת האלבום, אבל גם כאן היא תמשיך לצעוד בדרך המקורית שלה ולהפתיע בבחירת השירים שתציג במופע.

"בהופעה הקרובה לא יהיו הרבה שירים מהאלבום החדש, אולי רק שניים שלושה למען החגיגיות... כבר יש מאז מלא שירים חדשים שנכתבו ושיותר בא לי לנגן אותם, יש לי יותר מה לספר עליהם. יש למשל שיר שיש לו מבנה מוגדר, אבל התוכן שלו משתנה כל הזמן לפי הסיפור האחרון שמתדלק אותי או מטריד אותי".

- ההופעות שלך, בכלל, מתבססות על מבנה הרבה יותר משוחרר מזה שקהל מורגל אליו.

"הופעה זה מסע. נוצר דו שיח על הנושאים בתוך השירים ביני לבין הקהל, יש שירים שנכתבו הרגע והכי בא לי לשיר ולספר אותם. אני אף פעם לא אנגן ולא אשיר שיר אותו הדבר, לא יכולה לחזור על אותו הדבר. זה תמיד תלוי בדיאלוג ובדינמיקה של הקהל ושלי, ובמצב הכימי של הגוף, באיך האלכוהול משפיע באותו ערב. לאלכוהול יש משמעות כי הוא מקרב לבבות ופותח אותם.

"יש אנשים שיכולים להשתחרר בדרכים אחרות אבל אותי יין משחרר מאוד. לא דברים אחרים, רק יין. הופעה זה להשתחרר, להיסחף, אני הולכת לטעות, לא יודעת עוד מה אני הולכת לנגן, אתם לא יודעים ממה אתם הולכים להנות, זה סוג הדיאלוג שאני מתכוונת אליו עם הקהל: באים לשתות יחד ולהיסחף לתוך המוזיקה".

למועדי מופעים >

25/01/2005   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. הופעות בתל אביב
sunshine , (26/01/2005)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע