אלבום שני לדניאל סלומון, מלודיסט בחסד. טל גורדון שמעה ממנו כיצד צבר מאז האלבום הראשון ביטחון עצמי בשירה, בכתיבת טקסטים ובחיים באופן כללי .
מנגינות בנות זונה
העבודה שלי חושפת אותי לכמות היסטרית של אלבומים ישראליים, ומעטים האלבומים שאני ממשיכה לשמוע עוד ועוד אחרי שסיימתי לכתוב עליהם. את האלבום החדש של דניאל סלומון, "רבות הדרכים", שמעתי לדעתי כבר עשרים וחמש פעמים שבהן ההנאה רק הלכה וגדלה, וזה אפילו לא מדגדג את מספר הפעמים שאני מאמינה שאני עוד אשמע אותו.
סלומון עבר הרבה בשנתיים האחרונות. גם כשהיה ידוע בעיקר כקלידן בלהקה של אביב גפן כמעט כל אחד בעולם המוזיקה ידע להעריך את הכשרון שלו, שבא עד אז לידי ביטוי בעיקר בנגינה ובעיבודים ותיזמורים שעשה לשירים של אביב, ושל אמנים כמו מיקה קרני ורוקפור, וב-2001, כשהיה המלחין העיקרי באלבומה של ריקי גל "אין לזה סוף".
אבל ההכרה העצומה שקיבל האלבום הראשון שהוציא ב-2002 ("דניאל סלומון"), עם להיטים כמו "עדיף" ו"בא מכאב" (שהפך לכותרת אהובה על כל עורך שערך ריאיון איתו, גם לאחרונה, במוסף הבידור של ידיעות), העבירה אותו לפרונט במהירות גדולה. כל זה יצר מן הסתם, שינוי כלשהו בחייו וברגשותיו של מי שסיפר גם בשירים וגם בראיונות רבים על המקומות המאוד טעונים ורגישים שמהם הוא מגיע וניזון.
"אני חושב שתמיד יישאר בי משהו מאוד מלנכולי", אומר סלומון, "אבל הראייה כלפי זה משתנה מפני שהיא מקבלת איזשהי זווית של פרספקטיבה חיצונית, איזשהו מרחק שעוזר לפעמים להיות פחות כבד איפה שלא צריך. אני פחות מייחס לזה תכונות של בטחון עצמי ויותר תכונות של התבגרות. אבל להתבגר זה גם תהליך מכאיב..."
התקליט החדש והיפהפה שיוצא עכשיו, סיפק כבר את "אהבה", להיט ענק שממחיש חד משמעית את היכולות המוזיקליות שלו. סלומון שייך לאסכולה של מלחינים מלודיסטיים במובהק, שקשה מאוד למצוא בשנים האחרונות. אומרים עליו שהוא מלחין "כמו פעם", שזאת הדרך הנעימה להגיד שהוא פשוט יודע לכתוב מנגינות בנות זונה. עגולות, מתמסרות, מלאות עסיס וטעם, מנגינות אמיתיות, כמו פעם...
"בשירה אי אפשר לשקר"
- הכרה כל כך גדולה כמו שקיבלת בשנתיים האחרונות נראית לי משהו שאמור מאוד לחזק את הבטחון העצמי. לא רק כמוזיקאי. נראה לי שזה משהו שיכול להשפיע אפילו על דברים כמו איך אתה מתלבש, או איך אתה מרגיש בין אנשים, לא? במה אתה מרגיש את השינוי?
"אני אחר בעיקר בבטחון העצמי שקיבלתי בהוויה המוזיקלית שלי. השינוי החיצוני הוא משהו שבא יותר מההתבגרות, ומלהכיר יותר טוב איך אתה נראה ומי אתה. השינוי המשמעותי הוא בעיקר ההתבגרות המוזיקלית. זה מתבטא בבטחון, בלהכיר ולסמוך על האינסטינקטים שלך בצורה מהותית יותר. אצלי זה מתבטא בעיקר בלדעת להעריך את עצמי למשל כזמר, כך שבהפקה מוזיקלית ובעיבודים אני אדע לפנות לעצמי את המקום הנכון כדי שהשירה תהיה במרכז.
"זה נשמע אולי פשוט, אבל לאנשים ששרים, הרבה פעמים קשה מאוד לשמוע את עצמם שרים, כי זה כמו להתבונן במראה. זה יותר גרוע - זה להתבונן בתוך המראה הפנימית: בשירה אי אפשר לשקר. כשאתה שומע את עצמך שר תשמע אם אתה קר, חם, כנה, משוחק. מי שמרגיש יודע לזהות מיד את האישיות מאחורי הקול, וזה אולי דבר שלמדתי להשלים איתו ולקבל אותו קצת יותר באלבום הזה. זה קצת כמו בנאדם שכל הזמן מסתכל במראה ומתישהו מתחיל להשלים עם הבבואה שהוא רואה".
- במה רצית שהתקליט החדש שלך יהיה שונה מהקודם? לאן שאפת להגיע איתו?
"רציתי ללכת הרבה יותר רחוק ברמה הרגשית ממה שהעזתי באלבום הקודם. קודם כל בעיבודים ובהפקה המוזיקלית, שבהם הרשיתי לעצמי ללכת עד הסוף עם מה שאני מרגיש, בין אם זה כינורות שצווחים למעלה וגיטרות חשמליות, או להפך, אם זה צריך להיות קטן עם גיטרה קלאסית, רביעייה וקונטרבס.
"עוד נקודה שמבחינתי היא התקדמות זה השירה, שאני מרגיש שעשיתי איתה כברת דרך בגלל מעבר דרך הרבה הופעות סולו, שיעורי פיתוח קול, וכמובן הבטחון שדיברת עליו קודם, שנותן בידיים שלך את האפשרות להיות משוחרר ויציב יותר בשירה".
"שילה היא נייר לקמוס רגשי"
- כשמוזיקאים שהם גם מפיקים מוזיקליים בתקליטים של אמנים אחרים, עושים תקליט של עצמם, הם כמעט תמיד יביאו מישהו אחר שיפיק מולם את השירה. אני מתארת לעצמי שלהפיק לעצמך שירה זה קצת כמו לנסות להתאפר בלי מראה. גם אצלך באלבום, למרות שקרדיט ההפקה המוזיקלית והעיבודים הוא שלך (עם פיטר רוט כמפיק שותף), הקרדיט על "הקלטות השירה" שייכות לשילה פרבר.
"להפיק שירה זה החלק הכי קשה. בדרך כלל הפקת השירה אצלי היא מול ליליאן שוץ (המנהלת האישית שלו) שהיא גם היועצת האמנותית של האלבום, ואני סומך על דעתה ועל הכנות האמנותית שלה. היא יודעת לפעמים יותר טוב ממני איזה תוצאה אני רוצה לקבל.
"בהקלטות שירה של האלבום החדש ליליאן הייתה בחו"ל, אז הזמנתי לאולפן את שילה פרבר כדי לעשות את השירות מולה, כי שילה, מבחינתי, מעבר לזה שהיא כותבת אדירה, היא כמו נייר לקמוס רגשי. כל מה שעובר עליה עובר דרך הלב שלה ואי אפשר לשקר אותה. אני סומך על דעתה כשהיא אומרת `זה היה טייק מצויין`, `זאת הייתה שורה טובה`, `שם היה פחות טוב`. מעבר לזה, פתאום חשבתי ששירה זה משהו שאתה צריך לעשות מול מי שאתה מרגיש איתו הכי נוח. ומי כמו שילה, שעבורי היא כמו אחות ויותר מזה, יכולה להיות סביבה תומכת".
- כבר הרבה זמן ידוע שאתם חברים מאוד קרובים, וזה נחמד החיבור הזה, כי במבט מבחוץ נדמה שאתם מקרינים דברים הפוכים - היא מייצגת כביכול משהו מאוד קשה, ואתה מייצג משהו יותר רומנטי ורך, אבל כבר אמרת לי פעם שזה רק נראה ככה מבחוץ, ושבעצם אתם מאוד דומים.
"זה נכון, אנחנו נורא דומים. אנחנו באים מרקעים דומים והתקשורת שלנו עם עצמנו נופלת במקומות דומים, מה גם שאני חושב שמהרגע ששמעתי את השירים שלה, בפגישה השנייה או השלישית שלנו, מיד הבנתי עד כמה היא אדם מרגש. הכרנו לפני חמש שנים בערך, בדירה של חברים בתל-אביב. ישבנו אחד ליד השני כשצפינו בפרק של סאות`פארק ושנינו התרגשנו קצת אחד מהשני כשראינו שאנחנו כל הזמן צוחקים מאותן הבדיחות בדיוק. החיבור בינינו היה מאוד מיידי ולעומק. זה דברים שקשורים באנרגיות, באישיות, בצורך. עשינו ביחד כמה הופעות רק אני והיא, התארחתי באלבום הקודם שלה, ואני מפיק מוזיקלית את האלבום הבא שלה".
"להתבגר זה לדעת לראות את עצמך מבחוץ"
"במועדון של השכונה גבה אחת את מרימה והגיטרה שוב בועטת... תמיד היית הראשונה לחזור הביתה בריצה, תמיד היית מיתר קרוע... הנה הם באו לכבודך, יקדשו יהי זכרך, מתוק ומר ממש כמו יין. אין מכשפות ומכשפים, אין פיות וגמדים, יש רק אותך צלולה כמו מים". ("מיתר קרוע")
- בניגוד לאלבום הקודם, באלבום החדש יש טקסטים, שגם כשהם מדברים עליך, בוחרים לעשות את זה דרך התבוננות באנשים אחרים. בין היתר יש גם את השיר "`מיתר קרוע" שהקדשת לענבל פרלמוטר.
"גם הטקסטים שמתעסקים באחרים הם עלי, אבל באמת שחלק מההתבגרות היא לדעת לראות את עצמך מבחוץ, לדעת להתייחס אל עצמך בזוית מצלמה אחרת, שהיא לאו דווקא over shoulder . להסתכל לא רק דרך המצלמה הפנימית."
"`מיתר קרוע` נכתב לערב שליליאן שוץ הפיקה לזכרה של ענבל, והציעה לי לשיר בו שיר. לא הכרתי את ענבל ישירות, החוליה המקשרת בינינו היא ליליאן שגילתה וניהלה את ענבל ואת המכשפות, וההכרות שלי עם יפעת נץ. דרך שתיהן הרגשתי את החלל הגדול שהיא הותירה בכל מי שהכיר אותה. ליליאן ואני עושים כבר כברת דרך ארוכה, אנחנו עובדים ביחד בערך שבע שנים, והיו בינינו הרבה שיחות על ענבל. החלל שהיא הותירה ניכר למרחוק".
"אנחנו תרבות שמושתתת על מיחזור"
מלבד קריירת הסולו שלו המשיך סלומון בעבודה עם אביב גפן להשתתפות בלהקת "בלאקפילד" של גפן ושל סטיבן ווילסון. עם ההרכב הוא הופיע כבר לא מעט ברחבי אירופה, ובמרץ מתוכנן להם סיבוב הופעות אמריקאי. כשראיינתי את ג`נגו על האיחוד `של תערובת אסקוט` הוא אמר: "קהל לא אוהב שירים חדשים, אלא אם השמיעו לו אותם ברדיו מהבוקר עד הלילה, ואז הם כבר לא חדשים. כולם מעדיפים לקבל בהופעות את השירים הישנים שהם מכירים, ואם אפשר, בעיבודים שהם מכירים."
- אתה מרגיש שינוי בגישה הזאת כלפי הופעות של הרכב חדש מצד הקהל החו"לי?
"אחת החוויות הגדולות בהופעות בחו"ל, במיוחד באירופה, זה המפגש עם קהל שהוא באמת קשוב ואמיץ בבחירות האמנותיות שלו. זה קהל שבוחר לבוא לדברים שהוא לאו דווקא מכיר או שומע ברדיו. לפעמים הוא רק שמע אודותיו ובא לו להתנסות בחוויה חדשה. בארץ, אנחנו תרבות שמושתתת על מיחזור. לא כל הזמן ולא אצל כולם, אבל בשנים האחרונות התרבות פה מושתתת על מיחזור והחגיגה הגדולה של זה זה `כוכב נולד`.
"בעוד שבחו"ל, לצד משקולת המסורת שהם מחזיקים על הגב והמבט אחורה על האמנות שכבר נעשתה שם, הם כל הזמן דואגים לקיים מסורת של תרבות חדשה, של ראיה קדימה, של מה עוד לא עשו שאפשר לעשות, איפה עוד לא היו שאפשר עוד להיות. כמו פה גם שם כמובן שלא רק איכות מצליחה ותמיד המכנה המשותף הגדול ביותר שייך למוזיקה ואמנות בינוניים ומטה, אבל בגלל ריבוי האנשים המוזיקה האיכותית יותר תמיד תזכה לנתח קהל שיאפשר לה לחיות ולהיות. סטיבן ווילסון נמצא באלטרנטיב, בשוליים של המוזיקה האירופית, והוא ניזון מקהל גדול שמאפשר לו לחלוטין לחיות מהמוזיקה שהוא יוצר".
"עיין ערך שנות השישים"
- אז בעצם אתה אומר שבמדינה קטנה אמני איכות לא יוכלו להתקיים?
"אנחנו צריכים להאמין שיהיה פה מספיק אומץ לתקשורת ולמעצבי דעת הקהל להכתיב תרבות, להראות שאפשר גם אחרת ולא להתקפל אם באים רק עשרה אנשים למופע, כמו חברות ההפקה למשל, שכמעט אף פעם לא מעיזות לקחת ריסק אמיתי על אמנות. ובקשר לזה, עיין ערך שנות השישים: פרנק זאפה סיפר פעם שמפיקים היו פשוט שמים כסף על משהו שהיה נראה להם נורא מוזר רק כדי לנסות ולראות אם הדבר המוזר הזה יצליח להגיע לקהל, ולכן שנות השישים והשבעים מלאות בתוכן המוזיקלי הטוב ביותר של הרוקנרול במאה האחרונה".
ביום רביעי, ה- 2 בפברואר, יערוך סלומון את מופע הבכורה שלו במועדון הפיוז`ן בתל-אביב לאחר שעשה כבר מספר הופעות הרצה. נעמן טל בגיטרה, מתן אפרת על התופים, ספי אפרתי בבס וסלומון כמובן על הפסנתר, ואירוח של "הבנות נחמה" - קרן אברץ, יעל דקלבאום, ודנה עדיני - זמרת נפלאה ובת זוגו של סלומון, ששרה איתו את הדואט "רבות הדרכים" באלבום.
"למי שלא מכיר אותן, הן הרכב קולי מהמיוחדים ששמעתי אי פעם. הן מנגנות על גיטרות, קצת כלי הקשה, ושרות. הן שילוב של רוק עם מיסטיקה ומוזיקת עולם, הכל ביחד. הן ישירו בערך שלושה שירים מתוך המופע שלהן ויבצעו בערך שני שירים שלי איתי, בין היתר את הדואט שלי עם דנה".
דניאל סלומון, "רבות הדרכים", הד ארצי
בכורה חגיגית ב- 2 בפברואר, במועדון הפיוז`ן תל-אביב, ב- 22:00. לפרטים נוספים
האתר של דניאל סלומון
01/02/2005
:תאריך יצירה
|