טל גורדון מוכרת באתר הזה בדרך כלל כזו ששואלת את השאלות הנכונות אבל זכייה טריה בפרס אקו"ם, סיבוב הופעות חדש ושני תקליטים שבדרך הצטברו כעילות כבדות משקל לראיין את מי שמציבה רף גבוה במיוחד כמראיינת. פינת גורדון – רק בהפוכה.
"אני בן אדם של הרגע האחרון"
כשטל גורדון משתחררת על הבמה, מניחה את הגיטרה ושרה בקול חלוד-צרוד שצורב מהשקדים אל תוך הקישקעס פנימה מלודיה רכה וענוגה, קשה שלא להשתכנע שיש בה את הפוטנציאל להפוך לאחת הפרפורמריות המובילות כאן, אם רק תשתחרר עוד קצת.
אי שם בתחילת שנות התשעים היא הוציאה תקליט ראשון, "מסיכות", בהפקה מוזיקלית של ברי סחרוף ואמיר צורף שיצר לה כבר בגיל 22 הפעוט אפיל סקסי ואפל, הרבה בזכות הקול החרוך, שכמוהו לא נשמע כאן קודם, שעמד בניגוד למושלם לבלונד השברירי שלה. "כמו שיורד גשם" הפך מיידית ללהיט ולשיר המזוהה ביותר עם גורדון עד היום, ולצדו התבלטו גם "מסיכות" ו"אודיסי". ב- 1995 יצא אלבומה השני שהפיקו אבי בללי וגידי רז, ששידר לכיוונים אלטרנטיביים יותר, וזכה להצלחה פחותה.
חמש שנים עברו מאז אלבומה השלישי ואחרון של גורדון "רציתי שזה לא ייגמר"- פרויקט משותף עם רונה קינן וקורין אלאל, ובמהלך חמש השנים הללו הבשילו אצל גורדון שני תקליטים במקביל.
היום טל גורדון בת 36, ורגע לפני שהחיים מפנים אותה לאמהות היא מרגישה שזה רגע האמת שלה כאמנית, שבו היא אמורה לפרוע סוף סוף את שטר ההבטחה שאתה היא מתהלכת כבר 14 שנה.
"אני בן אדם של הרגע האחרון, ככה הייתי בבית ספר -דוחה הכל לרגע האחרון ולומדת שלוש שעות לפני המבחן. כנראה שכמו שאתה בבית ספר, ככה אתה אחר כך גם בחיים. וזה הרגע האחרון שלי".
"הדבר הכי טוב שעשיתי עד היום"
בתקליט האחד, העומד בשלב סקיצות, יש 12 שירים שגורדון מגדירה כפשוטים וברורים. "אני לא מאמינה בלהאשים קהל, ואם בתקליטים הקודמים שלי לא הייתי מספיק ברורה לאנשים זה סימן בשבילי שלא הייתי מספיק ברורה לעצמי. עכשיו חשוב לי להיות פשוטה, אחד על אחד".
הפרויקט השני הוא בעל אופי אחר, הרבה פחות מסחרי. הצטברו אצלה כמה טקסטים, "הכי אישיים שכתבתי אי פעם" שהיא לא הצליחה להלחין. בלחץ של אבי בללי היא נתנה אותם לפסנתרן רועי ירקוני. והתוצאה הייתה 15 לחנים ש"עשו לי צמרמורת. היה לנו ברור שחייבים להמשיך את הדבר הזה שמבחינה מזיקלית נמצא כרגע בין קברט לטריפ-הופ. כרגע גם זה בשלב של סקיצות ומחפשים את הבית לזה. אולי זה יעלה במסגרת פסטיבל הפסנתר.
"בדרך כלל אני לא חשה אם משהו שאני עושה הוא לא מסחרי אבל כאן אני יודעת שזה לא מסחרי, ומאוד יפתיע אותי לגלות שכן. אבל אני מרגישה שזה הדבר הכי טוב שעשיתי עד היום. גם אם כולם יגידו לי משהו אחר. יש לי את החוסן הזה פתאום, בטחון שאני לא רגילה אליו".
"בפנים אני כן דרמה קווין"
בימים האלה היא גם חוזרת להופיע, בפורמט של שתי גיטרות עם אמיר זוסקוביץ`. להרבה אמנים ההופעות הן הצד המתפנן של עשיית המוזיקה, אבל אצל טל גורדון, למרות נתוני הפתיחה המצוינים שלה כפרפורמרית, הדבר הזה לא בא באופן טבעי.
- למה בחרת בפורמט הזה?
"בהתחלה בחרתי בפורמט הזה מטעמי דיאטה תקציבית. מניסיון, כשמתחילים לעבוד עם הרכב, אחרי כמה הופעות שבהן כל אחד חוזר עם 100 שקל, הנגנים מתחילים להתפזר לך ולעבוד במקומות אחרים כי צריך להתפרנס, ואתה נשאר בסוף שוב עם הרכב של שתי גיטרות. ואז גיליתי שאני ממש אוהבת את הפורמט האינטימי. עד היום התחמקתי מאחריות, מהרגע שהתחלתי לעשות מוזיקה הייתי צריכה על הבמה גם שלוש גיטרות, בס ותופים. כמו חומה שהגנה עלי.
"אני לא אוהבת להיות בודדה על הבמה. רק כשהופעתי בשנה האחרונה עם קורין אלאל ורונית שחר העזתי בפעם הראשונה להסתכל על הקהל . לפני זה הייתי מופיעה בעצם לגיטריסט שלי. נורא קשה לי להיפתח, פעם היית צריכה להשתכר ולהיטשטש בשביל זה. הייתי מופיעה עם השיער על הפנים, ובגב כפוף. לקח לי שנים ליישר את השיער ולזקוף את הגב, זה לא בא לי בקלות. זה לא טבעי בעיני לעמוד על במה.
"אבל כשמופיעים לבד עם גיטרה קונים בזה משהו שאי אפשר לקנות בשום דרך אחרת, אתה עושה את השירים שלך והבסיס אצלך בידיים - וואן מן שואו. ואז אפשר להוסיף . כרגע אני ב- 2 מן שואו. קונה שליטה בשיר, בקהל, בבמה. הקטע שלי על הבמה זה לעבור תהליך רגשי. אני מתמודדת עם הפחד שלי וכשאני מנצחת אותו אני מקווה שקורה משהו טוב. גם לי וגם למי שצופה. כשג`ון לנון מקלף את הנשמה שלו מולי זה מרגש אותי. אני באה מהמקום הזה ולא מהמקום של בידור נטו. וזו לא התנשאות כלפי בידור, זה פשוט משהו שאין בי.
"מאותו מקום קשה לי עם לעשות פוזות וברגע שאני חושבת שאני עושה פוזות אני לא סולחת לעצמי. אבל העניין הוא שבפנים אני כן דרמה קווין, אז אני צריכה ללמוד לשחרר את הרסן - בלי לעשות פוזות. היום אני במקום יותר טוב מהבחינה הזו, ואני מעזה יותר בכל הופעה. אני יודעת שיש לי את זה, להיות פרפורמרית, אני יודעת, אבל אני לא רוצה לזייף אורגזמה. מזה אני פוחדת".
"יצאה ממני כזו אנחת רווחה"
כמי שמעידה על עצמה שהיא סיוט לכל צלם סטילס, וכמי שכאמור נמנעת בעקביות מכל מה שמשתמע כעשיית פוזות מכל סוג, גורדון השתלבה לפני שלוש שנים בנינוחות מרשימה בעמדת המגישה של `תוצרת הארץ` , וברור לה לגמרי למה – "כל עוד אני לא המרכז, ויש מישהו אחר, מרואיין, לחוץ, אני נורא מזדהה עם לחץ של מישהו אחר ואז, כשאני בעמדה של `אל תדאג יהיה בסדר`, אני מקבלת כוח".
והאמת היא שבזכות העמדה הזו היא גם התקבלה לתכנית. "התארחתי בהופעה של ג`וזי כץ ובדיוק ראיינו אותה לתוצרת, והיא הייתה לחוצה. ואני הייתי דווקא מאוד איזי גואינג, כי אני תמיד הפוכה ממי שלידי – ואם הספוט עליו וקשה לו - אני פתאום נורא קול.
"קיבלתי המון ביטחון דרך `תוצרת` כי פתאום גיליתי שהרבה פחדים שהייתי בטוחה שהם רק שלי - משותפים להרבה אנשים במקצוע. למשל - אני זורקת כל הזמן שירים. נורא קשה לי לאהוב את מה שאני עושה. כשדניאל סלומון אמר לי שקשה לו לאהוב את השירים שלו יצאה ממני איזו אנחת רווחה, כי חשבתי שגם אני מרגישה ככה, ושזה לא אומר שאני לא צריכה להיות במוזיקה".
"מודעות עצמית מוגזמת זה מסרס"
באישיות של גורדון מסתתרת דואליות עמוקה, שהיא הראשונה להצהיר עליה, והיא כנראה גם חלק נכבד מהסיבה לכך שהחיפושים שלה אחרי דרך אמנותית שהיא תהיה שלמה אתה, לוקחים כל כך הרבה שנים.
"מטריף אותי תמיד שאני כל דבר והיפוכו, שאני מזדהה עם שבריריות וגם עם קשיחות באותה מידה, עם חולשה ועם כוח, עם היסטריה ועם קוּלנס. וזה נורא סיבך אותי בזמנו כי לא הצלחתי להבין מה אני, רכה או קשה. חיפשתי להיות חד צדדית ולא הבנתי אם אני אמורה להזדהות עם ג`וזי כץ או עם ג`ניס ג`ופלין. בסוף הבנתי שבמקום לחשוב שהדואליות שלי היא חיסרון, אני יכולה לראות אותה כיתרון ולהבין שיש לי להציע משהו יותר מורכב, וקשה לעיכול בהתחלה, אבל אולי יותר טעים אחר כך.
"לאמן (ולאדם), מודעות עצמית מוגזמת היא דבר מסרס. ולי לדעתי יש את המחלה הזו. פסיכיאטר אחד אמר לי פעם שאני עבד של המוח שלי. ובגלל זה אנשים כמוני אוהבים להיטשטש, לרמות את המודעות העצמית , ורוב הפחדים שלי נבעו מזה.
"כל כך פחדתי לצאת לא טוב, לצאת גרועה במה שאני עושה, שנוצר מזה הסירוס העצמי שגרם לכל הקריירה שלי להראות כמו שהיא נראית – התחבאתי בבית, זרקתי כל כך הרבה שירים. יש אמנים שהסתכלתי עליהם כשהיו בתחילת הדרך והם הוציאו שיר גרוע אחרי שיר גרוע אבל ככה בסופו של דבר גם מתפתחים, וזה החלק של המשוואה שאני פספסתי. אני בחרתי לשבת בבית ולא לעשות כלום ולא לעמוד לבחינה, והיום אמנים כאלה עקפו אותי בסיבוב".
"ביליתי שעות בעזרת נשים"
- יש איזו הרגשה שאת לא מחוברת בטקסטים ובלחנים לכאן ועכשיו, ופתאום בהופעה את מבצעת את "חייל של שוקולד" שבביצוע שלך הוא כמו אגרוף אקטואלי כפול בבטן
"כל הזמן אומרים לי שאני נורא לא ישראלית וזה כל כך לא נכון. אני מהילדים שגדלו בשנות השבעים התל-אביביות, וזו לא ישראל של היום. אני כותבת המון, גם טקסטים של מחאה, וטקסטים פוליטיים. אבל כשאני בוחרת את החומר, אני בוחרת את מה שהכי טוב בעיני, והחומרים האישיים שלי הם הכי טובים".
- ומי נמצא בסל ההשפעות הישראלי שלך?
"לברי סחרוף יש לי הערכה מוזיקלית עצומה. אצל שמוליק קראוס ומאיר בנאי אני מרגישה את החיה שהם היו פעם וזה מרגש אותי. אצלי המוח עובד יותר מדי ואני מתרגשת לראות את מי שזה עובד אצלו נטו מהבטן ולא מהמוח. אני מנסה לסגור את המוח, לתת רק לבטן לעבוד, תהליך שנורא קשה לי (כיוצרת) אבל כשהוא קורה – זה הכי טוב".
- נדמה לי שאף אחד לא יודע מזה אבל בעצם יש לך גם רקע דתי.
"עד גיל שש גדלתי כמעט אצל סבא וסבתא שלי, שהיו דתיים, עם כל הטקסים שכרוכים בזה. אחר כך מרדתי בהכל ונהייתי אפיקורסית גדולה. ביהדות הקטע של אלוהים הוא שולי. העיקר זה הכללים, החוקים, המסורת. ביליתי לא מעט שעות בעזרת נשים. ואני נורא שמחה על זה, זה מעשיר.
סבא שלי, כשהייתי דופקת את המרידות הכי גדולות שלי היה אומר `כמה שתמרדי יותר - תהיה בסוף רבנית גדולה יותר`. אבל אצלי אין אמצע. או האפיקורסיות הכי גדולה או הדוסיות הכי גדולה. אחרת אני מרגישה שקרנית. מה שכן, פעם היה לי אנטי גדול לדת שאין לי היום כי אני בעד האנדרדוגים.. אם רודפים את היהודים אני עם היהודים... הייתי עושה בזמנו הרצאות לסבתא שלי על למה סקס לא קשור לאהבה. אבל היא ידעה שאני ילדה טובה".
"כתיבה זה דומה לסקס"
"כתיבה אישית וכנה שלא נופלת לבנאליות, מגובשת ובשלה מבחינה סגנונית. שפה ודימויים עשירים, טקסטים המזמינים הלחנה אך עם זאת עומדים בזכות עצמם"..במילים אלו נימקו השופטים את הזכייה הטרייה של טל גורדון בפרס אקו"ם לעידוד היצירה.
- איך ההרגשה לזכות בגושפנקה רשמית לאיכות הכתיבה שלך?
"אני מתרגשת מזה. שנים אני עסוקה בלהעמיד פנים שעל הזין שלי מה שאומרים, אבל ברגע האמת זה ממש מרגש אותי".
- שאלה שאת בדרך כלל שואלת אמנים אחרים- איך את כותבת?
"לכתוב טקסטים זה המגרש משחקים שלי. אני גרפומנית. זה כלי שהוא נורא מיומן אצלי. אני מרגישה בקרביים מתי צריך ללכת ימינה, או שפה צריך לבוא משהו עם ג`. כותבת משפטים בלי להבין מה אני כותבת ואז מעבירה אותם דרך הרבה פילטרים: בשלב ראשון אני מקלידה את זה למחשב. יש לי איזה 20 תיקיות של מאה טקסטים כל אחת וכל הזמן אני חוזרת אליהם, ועוברת, ומתקנת והם עדיין רק חלקים ואז פתאום – זה מתחבר לזה, ואז אני מבינה מה כתבתי. יש לי אולי רק שלושה טקסטים שנשארו כמו שנכתבו.
"עד לא מזמן לא הייתי מראה טקסטים. אני הכי נחשפת בעולם בלהראות טקסטים. פחדתי שלא יראו לי. כמו שעד לפני שלוש שנים לא רקדתי כדי שלא יראו לי.
אנשים נולדים בדרך כלל או עם מוח מפותח או עם רגש ובטן מפותחים. אצלי שניהם עובדים באותה רמה ולכן זה מאוד מקשה. לעבודה עיתונאית אני באה מהמוח. בכתיבה שלי אני מנסה להעיף את הראש. זה נורא דומה לסקס. אם תחשבי יותר מדי הלך הזיון. במוזיקה אני מנסה להגיע למקום היצרי הזה, להרפות מהמוח, לתת לבטן להוביל אותי ולהתענג".
טל גורדון תופיע ב- 17 בפברואר (ה`), במרתף 10 בחיפה, (לצד הדרה לוין אדרי במסגרת שתי הופעות בכרטיס 1) וב- 3 במרץ (ה`) בבר בס בתל-אביבלפרטים נוספים
הילה אהרון בריק
16/02/2005
:תאריך יצירה
|