מועדון שבלול ג'אז בנמל תל-אביב חוגג בימים אלה 6 שנים שבהן הפך לבית חם ויציב לג'אז הישראלי. שיחה
מטרייה של סגנונות מוזיקליים
רק לפני שש שנים חבר יוסי מזור, תאורן ומנהל במה בעברו, ומי שהיה שותף במועדון "שבלול" שהתקיים בדיזנגוף סנטר בשנות השמונים, לסאונדמן בני סולצקי, השניים צירפו אליהם את המוזיקאי אלי זק, וביחד שקדו על הקמת מועדון ג'אז חדש בנמל תל אביב. שש שנים בלבד אך נדמה שמאז ומעולם ניצב המועדון בנמל התל אביבי והיווה את אחד הבתים החמים והיותר מובנים מאליהם לג'אז הישראלי.
"אני חושב שהייחוד של המקום הזה בישראל הוא שהקו האמנותי שאנחנו מתעסקים איתו הוא ג'אז ואנחנו מאוד שומרים על זה כי אנחנו יודעים שזה קודם כל תרבות", מביא זק את סיכום הביניים לרגל יום ההולדת. "אנחנו מביאים דבר שהוא איכותי מאוד, וחשוב לקהל הישראלי. למדנו לשמחתנו שיש קהל איכותי ששוחר את הסגנון ויודע להוקיר ולהעריך מוזיקאים ישראלים בתחום הזה, וכמובן בצדק רב, כי היום אנחנו בעצם מעצמה בינלאומית בתחום הג'אז, ומייצאים המון מוזיקאים מופלאים לעולם".
כמי שנמצאת בצד שכותב על אירועים שונים במועדונים שונים אני יכולה להעיד שהתחושה היא שמשהו מאוד התרחב במנעד המוזיקלי שמציע המועדון
"באותה מסגרת ששומרת על הייחוד שלנו, ועל אותו כר, חשבתי שלתת תרבות טובה לילדים למשל זה דבר מהמעלה הראשונה, ובאיזשהו שלב גיליתי שיש המון מוזיקאים שתורמים מכישרונם למוזיקה שנעשית במיוחד לילדים ואז הצגתי קו מוזיקלי נוסף של מופעים איכותיים לילדים בשעות היום, חלק מהם אף הם מופעי ג'אז.
"יש לנו את 'לב אוהב', המופע של אריק לבנת שרץ אצלנו שהוא עם נטייה לג'אז והוא גם חינוכי וגם נפלא מבחינה מוזיקלית, יש גם את 'ילדוג'אז', הרכב עם מוזיקה שעוסקת בג'אז מול ילדים, ויש עוד כמה מופעים שהם פשוט מופעי איכות שיש להם מקום אצלנו".
"לב אוהב", אריק לבנת (מקור: אתר מועדון שבלול)
גם בגזרת המבוגרים התחושה שלי היא שג'אז, היום, היא הגדרה הרבה יותר רחבה מההגדרה המסורתית המוכרת לנו. תסמן לי את גבולות הגזרה המוזיקלית שמסתמנת בשבלול JAZZ
"כשמדברים על ג'אז, המטרייה שהמושג הזה מחזיק על כתפיו היא כנראה הכי גדולה שיש מבחינת סגנונות מוזיקליים, שהם בדרך כלל מאוד מוגבלים. בטבע של הג'אז יש סוג של די.אן.איי. שיכול לאמץ לעצמו סגנונות זרים ולהפוך אותם לחלק אינטגרלי ממנו. הג'אז התפתח מהבלוז והגוספל בארצות הברית, אבל כבר בשנות הארבעים התחילו להגיע השפעות לטיניות לארה"ב, ואומצו על ידי מוזיקאים כמו דיזי גילספי, וזו הייתה הפעם הראשונה שג'אז אימץ סגנון זר.
"עם השנים הוא הלך ואימץ עוד ועוד דברים והיום אפשר לשמוע בג'אז השפעות של מוזיקה קלאסית, ויש את מוזיקת העולם שהיא נדבך פנטסטי וחשוב של הג'אז. רוקנרול הפך להיות גם הוא חלק אינטגרלי בג'אז כשבסוף שנות השישים מיילס דיוויס אימץ את הז'אנר הרוקנרולי ואת המוזיקה האפריקאית לתוך המוזיקה שלו וזאת הייתה מהפכה גם עבורו וגם עבור הג'אז. Weather Report היה אחד ההרכבים הראשונים שהכניסו מוזיקת עולם לתוך הג'tז וזה הפך להיות הסמל שלהם מבחינה סגנונית, וכך זה נמשך גם היום.
"אז כשמדברים על מוזיקת ג'אז לא בהכרח חיוני שיהיו בה סווינג וכלי נשיפה וריתם סקשן, אלא זו יכולה להיות מוזיקה שמאמצת כלים אתניים, ומוזיקת עולם ואינסוף של דברים אחרים, והגבול היום מבחינתי הוא לא כל כך הסגנון כמו הגישה למוזיקה.
"מה שעושה מוזיקה לג'אזית, בעיניי, זה הביטוי שמוזיקאים לוקחים ומבצעים כשהם מנגנים מוזיקה, כלומר האם הם מסוגלים לאלתר ברמה גבוהה ולהביא לידי ביטוי את כל חברי ההרכב שמנגן. זה בעצם מה שמבדיל בין מוזיקת ג'אז למוזיקה אחרת כמו רוק למשל, שיש שיר שנמשך שתיים שלוש דקות, אחר כך קטע סולו קטן, שרים אותו פעם, פעמיים, שלוש ונגמר. בג'אז, בלי קשר לסגנון, מביאים לידי ביטוי את כל חברי ההרכב, ויש להם מה לספר".
איך זה בא לידי ביטוי ברפרטואר שמציע המועדון בחודש הקרוב למשל?
"למשל, אחד הדברים שאני מאוד משתדל לתת להם במה הוא דור המייסדים של הג'אז הישראלי. אנחנו באמת רואים את עצמנו כמועדון שמייצג את הג'אז הישראלי, וב-24 לחודש מופיע הטריו של דני גוטפריד, גוטפריד על פסנתר, אלי מגן הקונטרבסיסט והמתופף האייקוני שלנו אהר'לה קמניסקי, והם באמת מנגנים ג'אז מסורתי, ומנגנים נפלא.
אהרל'ה קמינסקי (תמונת יח"צ)
"באותו יום אחר הצהריים מנגן אצלנו הרכב שקיבל עכשיו הופעות פעמיים בחודש בימי שישי אחר הצהרים ונקרא 'ביג בנד הנמל' וכשמו כן הוא. ביג בנד שהוקם ממש בעקבות העובדה שהמועדון קיים ומאפשר דברים כאלה. מה שהביג בנד הזה, שהמנהל הרוחני שלו הוא אמיר דוד, עושה, זה עיבודי ג'אז מודרני לשירים ישראלים. תמצאי שם את סשה ארגוב ורשימה ארוכה של קומפוזיטורים ישראלים שאחראים על נכסי צאן ברזל במוזיקה העברית וזה בא לידי ביטוי בג'אז, וזה פשוט נפלא. זה דבר שלא היו מעזים לעשות פעם בארץ, לא היו חושבים בכלל שאפשר להפוך שיר ישראלי משנות השישים לג'אז.
ביג בנד "הנמל" (מקור: אתר מועדון שבלול)
"היום מה שנפלא זו ההכרה הזאת שכדי לנגן ג'אז לא צריך בהכרח לנגן את הג'אז של ניו יורק או של שיקגו אלא לחפש דווקא בשורשים של עצמך מהמקום שבו אתה נמצא, בין אם זה הונגריה, צרפת או ישראל, ששם אתה בעצם מוצא מוזיקה מאוד מיוחדת או מקורית כי השורשים הם אחרים.
"דוגמה נוספת יש לנו עם מופע של שני גיטריסטים מופלאים, איילון תורג'מן ויוסי לוי שמעלים מופע שנקרא 'בין ג'ימי הנדריקס למיילס דייויס' (26 ביוני) ומפגיש רוקנרול פרוע, במירכאות, לג'אז מתקדם, ודוגמה נוספת היא המופע של 'אסטה' (5 ביולי), גם הם אחד מהרכבי הג'אז האתני הראשונים שקמו לישראל וכנראה הגדולים ביותר, שבדיוק עושים את הדבר הזה שעליו דיברנו, של שאיבה מהמקורות המזרח תיכוניים והכנסתם לג'אז".
יש משהו נחמד בעובדה שמדובר במועדון שכל אחד משלושת הבעלים שלו מכיר צד אחר של הבמה
"בהחלט. יוסי היה תאורן ומנהל במה, בני היה סאונדמן, והם באמת עבדו עם כמה מהאייקונים של המוזיקה הקלה, מהגשש החיוור, דרך כוורת, גזוז, תמוז, כל הדברים הנפלאים שקרו פה בשנות השבעים. אני, במקביל, עסקתי בנגינה. אני גיטריסט במקור, ניגנתי בהפקות בתחילת שנות השמונים ואז נסעתי לארצות הברית, למדתי בברקלי ואחר כך הייתי שם איזה 16 שנה.
"ניגנתי הרבה, התעסקתי שם גם בג'אז וגם בהפקת מוזיקה לטלוויזיה, וכשכל מיני דברים משפחתיים השתנו מצאתי את עצמי בחזרה בישראל, אבל הדבר האחרון שחשבתי שיכול לקרות זה שאני אהיה בעלים של מועדון, ולא סתם מועדון אלא מועדון ג'אז".
איפה זה שם את המוזיקה שלך עצמך?
"בצד, למרות שהיא דבר חשוב מאוד בשבילי. השתדלתי מאוד להקטין את הנוכחות שלי כמוזיקאי כי חשבתי שזה יהיה סוג של ניגוד אינטרסים במידה מסוימת, אבל היום אני מנגן הרבה יותר, גם במועדון. אני חייב לנגן, יש לי מה לתת".