10 כוריאוגרפים ישראליים הציגו השנה בפסטיבל המחול הנחשב. גבי אלדור מדווחת מצרפת פסטיבל מונפליה נחשב לפסטיבל המחול המעניין ביותר באירופה, והשנה הוא חגג 31 שנה להיווסדו. כל השנים הללו הוא מנוהל על ידי ז'אן פול מונטנארי, יליד אלגי'ר, בעל רגישויות פוליטיות וטעם מעולה, לוחם בדרכו שלו בעד חופש הביטוי, בעד שוויון חברתי, בעד המודרים מסיבה של מיגדר או היותם בצד הלא נכון של מפה פוליטית מקובלת.
מונטנארי הוא ידיד ותיק של המחול הישראלי והשנה תיכנן בפסטיבל את "מחול תל אביב". בהמשך נעלמה הכותרת, אך עשרה כוריאוגרפים ישראלים הוזמנו לפסטיבל, אחוז גבוה מבין 30 יוצרים מרחבי העולם.
אולמות הפסטיבל מרוכזים במבנה עתיק ששימש כמנזר, והיום מכיל אולמות, חצרות מעוטרי קשתות, חדרי סטודיו ומשרדים.
עתיר פרטים מפתיעים
תחת כיפת השמים העלה עמנואל גת את עבודתו החדשהBrilliant Corners , שלה יצר גם את המוזיקה והתאורה." אורגניזם כוריאוגרפי", במילים אלו מתאר גת את עבודתו, שיצר בעיר איסתר, צרפת, שם הוא מנהל מרכז מחול, ומשם הוא מוזמן להופעות באולמות כמו לינקולן סנטר, האופרה של פריז ועוד.
אכן אורגניזם חי, נע ונושם, עשרה רקדנים כמו נהדפים ברכות מצד במה אחד למישנהו, אולי כמו אצות במים עמוקים, כל עלה מגיב אחרת לתנועת המים אך נע עם כל הענפים כולם. נראה כאילו המחול בנוי על קשב מוחלט בין הרקדנים, כאשר זוג יכול לנוע ביחד, אך הוא מופרד על ידי רקדנים אחרים. בקצב משתנה, מבלי לטשטש איכויות אישיות של הרקדן, הושטת יד נענית בהושטת רגל בתוך הקבוצה, הקשתת גב מוכפלת בנקודה אחרת על הבמה. הרקדנים רוב הזמן קרובים זה לזה, ובהמשך ניתק זוג ורוקד כאשר שאר חלקי הקבוצה פורשים הצידה, רק כדי להצטרף שוב ברגע הנתון, באותה זרימה עשירה של מחול .
עמנואל גת (תמונת יח"צ)
זהו ריקוד שאפשר לשוב ולראות ולגלות בו בכל פעם יחסים שנעלמו מן העין, מחול יפיפה, עתיר פרטים מפתיעים. ברגע מסוים, כאשר המוזיקה שקטה ואור הדמדומים מחוויר לאט מאוד, עבר שחף גדול בשמים, וקריאתו כמו של תינוק, מואר באור הזרקורים. כאילו הטבע עצמו הצטרף למחול.
תלות ואלימות
ערב שונה מאוד היה זה של יובל פיק, גם הוא ישראלי המתגורר ועובד בצרפת, עוד כוריאוגרף הנהנה מהשפע שממשלות צרפת מעניקות לאמנים, ומן השם הטוב שיש שם לרקדנים וכוריאוגרפים ישראלים. המוזיקה ב-Score של פיק גם היא, כמו אצל גת, בעלת משקל שווה למחול, רק שאצל פיק היא מבוססת על פס קול שהוא אוסף קולות וצלילים ישראלים, שהוקלטו בארץ תוך כדי סיור במה שיובל פיק שומע כנוף ארצו,כצלילים ייחודיים.
ואכן, אי אפשר לטעות בקולניות, בערבוביה של עברית וערבית בקטעי שיחה ורעשי רחוב, בקריאות של טכנאים בהכנה למופע ובקול זימרה דרוזית מסתלסל. על רקע זה עולים על הבמה שני גברים ונערה, שהאחיזה ביניהם היא עזה, בלתי ניתנת להפרדה. הם מטפסים זה על גופו של זה, הם ניתלים ונסחבים רודפים ונרדפים כאחד, ויש ענייניות במה שהם עושים. אין ביטוי של רגש או של רצון מלבד זה הגורם להם להיתלות איש על רעהו. העוצמה והמהירות מרשימים. שפת התנועה מוכרת מאילתור- מגע , סוג של פיתוח ישראלי עז של טכניקה רכה בהרבה שמקורה בניסיוניות של שנות הששים. התחושה של תלות ואלימות הנחווית כישראלית בדימוי מותירה את הקהל נרעש ונלהב.
יובל פיק (תמונת יח"צ)
בהונות בחלל
ביל פורסייט מככב כבר שנים בפסטיבל מונפלייה, וכמו קניגהאם, טרישה בראון, לוסינדה צ'יילדס וענקי מחול אחרים, זיכה גם הפעם את הפסטיבל (ובז'אר שזכה כאן לחנינה אבהית, אחרי שחינו סר בצרפת) במופע שמסרב להתיישן, Artifact, מסה פילוסופית על מהות היחס בין הקהל לבמה, על נקודת המבט המשתנה, על היחסיות של המתרחש. להקת המחול המלכותית של פלנדריה העלתה 30 רקדנים ושני שחקנים מבוגרים על במה ענקית, והריקוד עצמו, גם מבלי להתענג על התחכום וההפרעות המכוונות ברצף, הוא חגיגה של בלט וירטואזי ששבר את הגבולות של עצמו, הנועץ בהונות בלט ואצבעות בחלל , חד כיהלום.
בחירות אמיצות
פסטיבל מונפליה הוא לא רק ריקוד- הוא גם פגישות ושיחות וויכוחים וקבלות פנים של נועם ומעדנים זעירים, של מאור פנים ותשומת לב, של אהבה אמיתית למחול. מאחר שהמחול הישראלי קיבל תשומת לב מיוחדת, נערכו גם שיחות מול הקהל וניסיונות לאפיין את הריקוד, אשר נתפס באירופה כשונה מהותית מזה המתרחש שם.
" אנרגיה, חיוניות, עוצמה" היו חלק מן האיכויות שהקהל האירופי מעריך ב" במחול הישראלי" אם אפשר בכלל להכניס את כל המשתתפים לאותה חבילה. תמר בורר אשר העבירה במונפלייה גם סדנה , היא ודאי בעלת איכויות שונות מיובל פיק, מ"גאגא" של נהרין שגם אותו לימדו שם וגם מברק מרשל והתנופה הרבגונית של עבודותיו.
בית פורסייט (תמונת יח"צ)
ז'אן- פול מונטאנרי אינו שואל מה הקהל אוהב- הוא מראה לו מה שהוא עצמו אוהב. והבחירות הן אמיצות, פוליטית ואמנותית. מפגינים ספורים שהיו בהופעות של בת שבע ושל גת סולקו מן המקום, גם הקהל לא רצה בם. הפער בין מה שישראל הרשמית מייצאת לעולם ומה שאמניה מראים הוא גדול, וזה של האמנים מראה מקום של קושי אך של מסירות ועוצמה וכאב וכשרון ויופי ואהבת אדם וחוסר גזענות., של קבלת השונה.
מונטאנרי בחר בריימונד הוג , אמן גדול וייחודי, איש קטן וגיבן, ללוות את הפסטיבל בהצגת אמנים שהוא אוהב ובבחירת סרטים להקרנה. הוג , שהיה הדרמטורג של פינה באוש, בחר במריל טאנקארד כיוצרת אשר העלתה את "פולחן האביב" בנוסח שלה, עם רקדן צעיר ונפלא בשם. פאול וויט. טאנקרד שגם הופיעה בארץ, (היא האשה ב" קונטאקטהוף" של באוש שעשרים גברים צעירים מרעיפים עליה ביטויי חיבה, כולם ביחד, במשך 7 דקות ארוכות כסיוט) בחרה להראות אחר צהרים סרט של אן לינסל וריינר הופמן על היצירה באוש קונטאקט הוף, הפעם בביצוע של בני נוער..
הוג עצמו העלה מופע אחר צהרים ברחבה הנזירית, המוקפת קשתות אבן, מופע שאפשר לכנותו כמופע זן- עם פרטים מועטים, דימויים שבאים ונעלמים כמו: רקדנית בטוטו שחור ובנעלי בהונות הרוקדת משפט תנועה יחיד בתוך אחת הקשתות ונעלמת, גבר צעיר המכין תבנית גבס מהגיבנת הלבנה הנחשפת על הבמה, זכוכית מגדלת עמה הוג עצמו מהלך בחצר הריקה, שהיא אולי הסמל של עבודתו- צמצום והגדלה של המיתוסים הגדולים של עולם המחול: אגם הברבורים, בולרו, פולחן האביב.
פיה מנארד (תמונת יח"צ)
בסטודיו הקטן של מרכז המחול היפיפה, מעלה פיה (לשעבר פיליפ) מנארד קטעים מרתקים של עבודה עם שקיות ניילון החגות ברוח של כמה מאווררים, דמויות פרפרים או מלאכים. זו עבודה סיזיפית ומדויקת לחלוטין עם שקיות שלג קפוא, דרכו היא מנסה לפלס את דרכה- וכפי שמתגלה בטקסט הנקרא לאורך ההופעה- גם את דרכן של גיבורות שדרכן לפיסגה לא צלחה- ז'אן ד'ארק ורוזה לוקסנברג, אולריקה מיינהוף ודיאנה הנסיכה.
ריקוד "ביחד" נואש
בערב האחרון של הפסטיבל הנדיב הזה העלה חופש שכטר את גרסת הבימאי של Political Mother, צירוף מילים טעון המעמת את המלה החמה " אמא" עם המלה הצורמת, שאין בה נחמה "פוליטיקה". גם כאן יוצא האמן לדרכו היצירתית מתוך המוזיקה- 24 נגנים ו-15 רקדנים מעלים מחול רוק עם עוצמות של רוק, כעס של סרבני מלחמה, דמויות של גיבורי קרב היסטוריים, ותנועות הלקוחות מסך הכל של ריקודי עם, של "ריקוד ביחד": נואש ומלא כוח כאחד.
באופן מפתיע התנועות הקבוצתיות נראות כמו ריקודים של התגודדויות יהודיות, בגו כפוף במקצת ותנועות התקדמות קטנות כמו בתוך קהל גדול,כאשר הידיים המורמות במחווה הנראה כשל כניעה הוא אמנם אב- טיפוס יהודי אך אי אפשר שלא לחשוב על עוד כמה מיליונים בעולם כולו שצריכים להרים זרועות עייפות מול כוח חזק מהם.
הקהל יצא מגידרו. אני חשתי שזו עבודה סוחפת, מסקרנת ועצובה. היו כמה דואטים וסולו מפתיעים,אך נראה כאילו הנושא גם הוא סחף את שכטר אשר וויתר על גיוון ועושר כוריאוגרפי בשם המחאה. וזה עובד.
היו עוד פנינים בפסטיבל- "חמש" של בת שבע, יצירות של שיינפלד ואורן לאור, יוסי ברג ועודד גרף, ישראל גלבן בתמצית מזוככת של מחול ספרדי ללא הפולקלור, קרקס בארטבאס הצועני עם סוסים ורקדן בוטו, קו מורובוש".
הפסטיבל עצמו הוא יצירה. בתוך המבנים האציליים, בתיחכום ובחומרה של הבחירה האמנותית, במתיקות האויר של דרום צרפת והשיחה מאירת הפנים, מתרחש משהו שהוא תמצית המחול, ולכן חוויה גם מעבר לכך.
14/07/2011
:תאריך יצירה
|