מקום מוכר בנשמה

הם יכולים להיות בני שבעים כמה שהם רוצים. לא סתם הפכו מוזיקאים מסוימים הנמנים, כמעט כולם, על דור מסוים, לאייקונים המוזיקליים שהינם, ואתמול בערב נזכרתי בכך שוב מול פול סיימון, על 25 השירים שביצע עם להקתו, קונצרט מהוקצע עד הפרט האחרון, שמצליח באורח פלאי לשמור על הגוון האישי גם על במת האצטדיון.
 
הלהקה עולה לבמה, 8 נגנים נפלאים שעוברים מכלי לכלי בווירטואוזיות, גיטריסט שחור רוצח ומתופף שיעבור בהמשך לסולו פסנתר מפעים, מייצרים ביחד עם סיימון את הצליל הטעים של הערב הזה, בסיסי ומזין כמו לחם, בעבודה חכמה ורגישה של גיטרות מכל הסוגים, כלי הקשה אקזוטיים, חצוצרה, חליל, פסנתר, והמקצב הסיימוני הזה שהופך גם שירים שאת לא לגמרי מכירה לכאלה שיושבים לך על מקום מוכר בנשמה.
 
25 שירים, כאמור, במופע שנתן סיימון בארץ. שישה מהם מתוך "גרייסלנד", אותו אלבום מופתי בו גילה סיימון את המקצבים הדרום אפריקאיים, שילב את עצמו והשתלב בתוכם ויצר את מה שלימים ייחשב לניצנים הראשונים של מוזיקת העולם.

עוד חמישה שירים מצוינים לקוחים מאלבומו האחרון So Beautiful Or So What, ולצדם להיטי ענק כ-Fifty ways To Leave Your Lover, The Sound Of Silence בגרסה מתבקשת שלו לבד על הבמה, מלווה את עצמו בגיטרה, Late In The Evening, You Can Call Me Al, Still Crazy After All These Years וכמובן, The Boxer, אחד מהשירים הספורים במופע מהימים בהם ארט גרפונקל עמד לצדו. 
 

פול סיימון (צילום: יוסי צבקר)

מעבר להלחנה ולכתיבה המופלאה של סיימון - אחד מכותבי המילים החכמים ביותר של המוזיקה שהמציאה את העולם החדש - כוחה המדהים של היצירה שלו טמון גם במתח המדויק כל כך בו היא מתעוררת לחיים, מתח בין שכל לרגש, בין קל לכבד, בין מורכב לקליט, בין סיפור למקצב, בין סערה לנוחם, אותו מתח שנמצא בשירים שלו שבהם הוא מצליח ללכוד את הרגעים האנושיים הכי קטנים, יומיומיים, רגעי חולין, צביטות קטנות של מערכות יחסים מצד אחד, וצבעים שמזכירים לנו אמריקה שונה כל כך מזו שנוכחת בתרבות העכשווית מצד שני, ולגרום להם, איכשהו, להעפיל לאצטדיונים ולגודל על טבעי, בלי לאבד צלם אנוש. כך שגם במופע הכל כך מהוקצע הזה ניתן לשמוע פתאום מיתר שלא נצבט בצורה מושלמת.
 
סיימון עצמו נראה כמי שנהנה מכל רגע. הוא מחליף גיטרות, עובר מעיבודים של להקה שלמה שמעוררת את הבמה כולה לחגיגה אפריקאית לרגעים קטנים שלו ושל הגיטרה נטו, נהנה מעצמו, מהשירים ומההרכב שמשרת אותו נפלא, כמעט בלתי מורגש בחלק מהזמן ואז מקבל את הזרקור המגיע לו. 
 

פול סיימון (צילום: יוסי צבקר)

למרות העובדה שלא מעט שירים שהיו גורמים לי אולי לפרפור חדרים חזק יותר בלב לא בוצעו במופע, אין ספק שסיימון בנה את הליינאפ בצורה מכובדת, הגיונית, ללא אגו מוגזם וללא חנפנות, המשרתת מצד אחד את הקהל ומשחררת להיטים במידה, תוך שהוא שומר על הליינים המוכרים ומאפשר לאנשים להצטרף לשירה הציבורית המתבקשת, ומצד שני מפנה, כאמור, מקום לשירי האלבום האחרון שנשמעים מצוין ולשינויים מסוימים בעיבודים של שירים אחרים המאפשרים גם לו את העניין היצירתי של עצמו.
 
ההנאה של סיימון ניכרת גם בקאברים שהוא מבצע, Mystery Train של ג'וניור פארקר וסם פיליפס שנשזר לתוך  Wheelsשל צ'אט אטקינס, ו- Here Comes The Sun של הביטלס שמופיע בהדרן הראשון אותו התחיל סיימון לבד עם הגיטרה ועם The Sound Of Silence.
 
משם זה הולך ומתגבר עם Crazy Love  מ-"גרייסלנד", Late In The Evening, Kodachrome Still Crazy After All These Years, You Can Call Me Al, ו- The Boxer, ופתאום בהדרן אתה קולט שאתה באמת יושב מול האיש הזה שכתב את השירים המדהימים האלה, והריגוש שלא לגמרי היה שם קודם מתעורר.
 
הקהל – חתך גילאי שבאמת כולל את כולם כולל כולם - מנומס, רוקד לפרקים, בכל זאת מדובר במופע ישיבה נינוח, אבל זה לא שציפיתי פה לאוזי אוסבורן שימלוק תרנגולות על הבמה, וגם אצלי עבר זמן רב מאז נכח סיימון באופן פעיל על המערכת שלי ועד שעבר למדף המכובד אך הפחות מושמע של אבות המזון ששיריהם הם כבר חלק מהדי.אן.איי. העולמי. 
 
ובכל זאת, אחרי שנים שבהן הצלחתי להימנע מאצטדיון רמת גן, לפול סיימון לא יכולתי לסרב, והפגישה הזאת, 28 שנים אחרי פגישתנו הקודמת באותו מקום, הייתה חכמה, מנחמת ומדויקת, כמוהו בדיוק.