אורן בר-אל מצא את האלבום החדש ונטול האלקטרוניקה של עברי לידר חזק בתחום הבלדות אך קצת פחות סוחף מקודמיו.
מחפש את הטוויסט
בעידן שבו אמנים מנסים לדחוס כמה שיותר מילים ביחידת זמן, קשה עדיין למצוא כאלה שיש להם באמת מה להגיד. עברי לידר הוא אחד מאלה שהצליחו כבר בתחילת הדרך למשוך הרבה תשומת לב, בזכות טקסטים שלא מפחדים מרמיזות נועזות ואפילו בוטות, והגשה שלא מתיישרת עם סגנון השירה המקובל.
חוסר האחידות שאפיין את שני האלבומים הראשונים של לידר, נעלם כלא היה באלבום השלישי ("האנשים החדשים"), שהייתה בו יצירתיות מוזיקלית מרתקת (זו הייתה הפעם הראשונה שבה אחז לידר לבדו בשרביט המפיק), לחנים מצוינים ומילים עם תוכן אמיתי. היציאה המתוקשרת מהארון שליוותה את האלבום, הפכה את לידר לאיש, שעבור הרבה מאוד אנשים הוא הרבה יותר מסתם עוד זמר.
סביר מאוד, שאחרי הצלחה שכזו של אלבום, שמתהדר בצליל אלקטרוני ובדגימות מוזיקליות שאסף לידר החל מישראל ועד יפן, הוא יחפש את הטוויסט, שיצליח להציל את האלבום החדש שלו ממעגל החד גוניות, ואולי סתם יבקש לחזור לימים שבהם נגעו ידיו בכלי נגינה אמיתיים. בכל מקרה, התוצאה היא אלבום שנמנע באופן מוצהר משימוש בצלילים שלא הוקלטו באופן מיוחד עבורו. הוא נע בין עיבודים מינימליסטיים שמתבססים על הנגינה של לידר בפסנתר, בלדות גרנדיוזיות עם תזמורות גדולות, ושירי רוק מחוספסים עם נגיעות של רטרו, בלי שום זכר לחתימה המוזיקלית שאפיינה אותו עד היום.
כדי לפצות את מאזיניו המסורתיים של לידר, דאגו בחברת התקליטים להוציא גם מהדורה מיוחדת, שכוללת דיסק בונוס עם שיבעה רמיקסים אלקטרוניים של HENREE לחמישה משיריו הישנים (כולל "מרי לנצח"), שיר אחד חדש, וקאוור מיוחד והולם לשיר "כך ברא אותך הטבע". הקטעים מוצלחים מאוד בדרך כלל, למרות הצליל המזוהה קצת יותר מדי של המפיק המוזיקלי.
צועק את חוסר השלמות
מבין האלמנטים הרבים שמרכיבים את היצירה של עברי לידר, דווקא סגנון השירה שלו סבל עד היום מנחיתות יחסית, ובתחום הזה ניכר באלבום החדש שיפור משמעותי. אם הטקסטים שלו טיפטפו בדרך כלל אמיתות מהחיים שלו, ההגשה שלו נשמעה מתפתלת ומהוססת, כאילו קשה היה לו עדיין להגיד את הדברים בפה מלא. כפי שהוא נשמע בדיסק החדש, גם אם עדיין לא היה צולח את מבחניה הווקאליים של ריקי גל, הוא כבר מרשה לעצמו לצעוק את חוסר השלמות שלו בקולי קולות, ולהשמע פגיע ואמיתי מתמיד.
את נקודת החולשה אפשר לגלות דווקא באיכות החומרים. האלבום הזה חזק יותר בתחום הבלדות האישיות והמרגשות, וחסר את השירים שיחזקו בו את העניין ואת המשיכה. מלבד העיסוק החוזר של לידר בשמות, שבולט באלבום הזה כאחד מהקטעים הטובים ("ניסים"), קשה גם אחרי מספר לא מבוטל של האזנות למצוא פה את האלמנטים, שיסחפו אותו למכירות ולהצלחה גדולים כמו שהיה רגיל להם לידר עד היום.
מצד שני, יש פה עדיין שירים יפים ומשפטים שנשארים בראש אחרי שהדיסק נגמר, וגם אם הוא סוחב אותנו למצב רוח אחר מהצפוי, האלבום הזה עדיין שומר על מעמדו של עברי לידר כאחד מהיוצרים המעניינים והמוכשרים ביותר שעובדים פה.
עברי לידר – "זה לא אותו דבר", הליקון
אורן בר-אל
08/03/2005
:תאריך יצירה
|