פעילויות לילדים, הצגות לילדים - ביקורת דיסקים: סינדי לאופר ומדונה

רק ברצועה מספר שש מתוך אלבום הקאברים החדש של סינדי לאופר הזדקפו לי האוזניים. בשיר "If You Go Away" ("Ne Me Quitte Pas" במקור) של ז`אק ברל, שנודעו לו כבר עשרות, אם לא מאות ביצועים בשפות שונות (ואפילו אילנה אביטל שיסתה בו את גרונה), עושה לאופר שימוש מוצלח בעוצמות המבורכות של קולה, ומצליחה להביע בדייקנות את הרגשות האצורים בו.

המשכתי להאזין לדיסק ונתקלתי בכמה וכמה קטעים מוצלחים נוספים. המפוחית הנהדרת של סטיווי וונדר
ב- "Until You Come Back To Me", הדואט המקסים של לאופר עם טוני בנט ("Makin` Whoopee"), הביצוע האינטימי והמינימליסטי לשיר "Don`t Let Me Be Misunderstood" בלווי הפסנתר, והאנרגיות הקופצניות שעדיין נשארו לה מימי צעירותה בשיר "On the Sunny Side of the Street", כולם עשו לי טוב על הנשמה.

חזרתי אחורה, כדי להבין איך עברו להם חמישה שירים בלי להשאיר חותם, ונזכרתי מייד. לאופר יודעת לשיר היטב, אך הבעיה היא שהיא יודעת גם לצעוק, ועושה את זה לפעמים קצת יותר מדי. בשיר הראשון בדיסק – "At Last", חידוש לקלאסיקה של אטה ג`יימס, העיקרון הזה מודגש היטב. במקרה הזה, צריך לתת לעסק כמה האזנות כדי שהאוזן תוכל להתרגל, וגם אז נשמר היתרון לשירים בהם היא מאופקת יותר.

לאופר, בת חמישים, מהאייקונים הגדולים ביותר של שנות השמונים, המשיכה גם בשנות התשעים להוציא אלבום אחרי אלבום, אבל נקלעה למעגל לא נעים של כישלונות מסחריים. "I Drove All Night" מ-1989, שהיה הלהיט הגדול האחרון שלה (וגם אחד מהשירים הטובים ביותר שהקליטה), שכנע בדיעבד גם את רוי אורביסון להקליט ביצוע משלו לשיר (שעליו וויתר כשהוצע לו לראשונה). השיר נשמע לאחרונה גם בביצוע נטול הרגש של סלין דיון. ההשוואה לשני האחרונים עושה ללאופר רק טוב, ומשאירה את חוסר ההצלחה שלה לאורך השנים ללא הסבר ממשי.

אני זוכר לה בחיבה את הביצוע לשיר "Iko Iko" מתוך אלבומה השני - True Colors"", שהיה אולי הקאבר הראשון שלה. באלבום הזה, מצליחה לאופר לפרוש את אותו יופי בסיסי על פני אלבום שאינו מושלם, אבל שייך לזמרת מצוינת שיש לה לא מעט להציע, ובהחלט משתלם להטות לה אוזן.
Cyndi Lauper – At Last, Epic/NMC

משעשע להיזכר שבימים של אמצע שנות השמונים, שיחקו סינדי לאופר ומדונה באותה הליגה. בניגוד לחברתה הקופצנית (שרצתה רק לכייף...), התפתחה והשתנתה מדונה ללא הפסקה, עד שהפכה לגיבורת תרבות של ממש.

מקובל (ואפילו די נכון) להגיד שמבחינה מוזיקלית מדונה הייתה בשיאה בתקופת האלבום "Ray of Light", והאלבומים שבאו אחריו ("Music" המביש, ו-"American Life" המושמץ מדי) היו רק ניסיונות פתטיים לשחזר את הצלחתו. בדיוק שהתחלנו לחשוש שמא פסו להם ימיה הטובים, מגיע המיני-אלבום החדש שלה, ומפיח בנו מעט תקווה חדשה.

ארבעה מתוך שבעת הקטעים בדיסק הם גרסאות מעובדות של שירים מתוך "American Life", שההפקה המעודכנת מחדירה בהם חיים ורעננות. השילוב של האלקטרוניקה עם דיסטורשנים של גיטרות, והשירים של האלבום ההוא (שבבסיס הם לא כל כך רעים) עובר מצוין את מחסום ההאזנה הראשונה, השנייה וגם השלישית.

חוץ מאלה, יש כאן שתי מחרוזות חביבות (אחת בהופעה חיה עם בריטני וכריסטינה, והשנייה באולפן), ושיר אחד חדש, ובנאלי למדי.

הייתי שמח להאמין שהדיסק הזה מסמן מגמה של התחדשות אצל מלכת הפופ ולא רק הברקה חד פעמית, אבל עם כל הרצון הטוב, במקרה הזה חובת ההוכחה היא עליה.
Madonna – Remixed & Revisited, Maverick/Hed Arzi

מאת: אורן בר-אל