שיחה עם מקים הקבוצה זוהר מרקמן המעלה במוזיאון ישראל מופע המחבר מחול, אקרובטיקה ואפקטים חזותיים
תחת השם "באנו חושך לגרש" מציע מוזיאון ישראל אירועים שונים ומגוונים לכל המשפחה לכבוד חנוכה.
האירועים כוללים סדנאות שונות, שעות סיפור, תערוכות חדשות וותיקות וביניהן התערוכה "לילה טוב" מצד החושך, ומצד האור: קבוצת פירומניה במופע "אור וחושך".
ב"אור וחושך" יביאו שלושה מחברי הקבוצה (שני רקדנים/אקרובטים ושחקן) לחלל האודיטוריום שבמוזיאון ישראל את המאבק הנצחי בין החושך לאור, על השלכותיהם השונות, באמצעות מחול, אקרובטיקה, מוזיקה ואפקטים חזותיים מרהיבים שיוצרים אשליות אור בעוצמה מוגברת.
סוג של רכבת הרים
"פירומניה היא קבוצה שנמצאת על קו התפר בין מחול, תיאטרון וקרקס. מה שמחבר את שלושת המדיומים האלה זה אפקטים של תאורה ואשליות של אור וחושך", מסביר זוהר מרקמן, היוצר, הבמאי ומקים הקבוצה.
"בסיפור המסגרת של 'אור וחושך' אנחנו מדמים את האור והחושך כשני ניגודים, הפכים, טוב ורע, שחור ולבן, כל דבר שבעצם נותן את התחושה הזאת שאין מקום לפשרה, ניגוד שהוא בלתי מתפשר. כשיש אור החושך לא יכול להתקיים, ולהפך.
"אנחנו מציגים את האור כשבהתחלה הוא רומנטי ומסומל על-ידינו כטוב, האור הראשוני שהתחיל את פעימת החיים, על-ידי ריקוד אקרובטי של שיווי משקל, הרמוניה בין גבר לאשה. את החושך אנחנו מציגים אחר-כך כלא נודע: היצירה, האמנות, הרצון, כך שאנחנו הולכים בעצם לפינות האפלות, לא למובן מאליו. ואז אנחנו יוצאים לקרב ולהכרעה בין האור לחושך, מי גובר על השני, מי יותר חשוב ומשמעותי בחיינו".
"פירומניה" (צילום: אייל לנדסמן)
מה מצפה לנו על הבמה מבחינה ויזואלית?
"על הבמה יהיו שלושה אנשים, אבל מבחינת אפקטים יש מלא מכשירים שמייצרים את האשליות ששלושת האנשים מפעילים, כשהמופע בנוי בפורמט קצת קרקסי ומורכב מקטעים של ספקטקל, קטעי 'וואו', שמחוברים על-ידי קטעים תיאטרליים וקומיים.
"אחד הנאמברים המרכזיים למשל הוא נאמבר שבוחרים בו מתנדב מהקהל והוא עושה קרב וירטואלי עם המנחה, כמעין משחק מחשב. על הבמה יש שני פרפורמרים שלבושים בתלבושות עם משבצות מחשב, והמתנדב והמנחה מפעילים אותם בקומבאט שאמור להכריע בין האור לחושך.
"זו חוויה של התנתקות מוחלטת. זה שואב את הקהל במין סוג של רכבת הרים. אדם נכנס פנימה, וכשהמופע נגמר הוא שכח את עצמו לחלוטין. זה אמור להדביק אותו לכיסא. יש שם רגעים מצחיקים, רגעים מרגשים, רגעים שהשערות סומרות, אבל זו חוויה שלמה ועמוקה שמורכבת מכמה רבדים.
"זה בעצם שולח את הקהל לאיזה עולם מקביל, כך שהוא לא יזכור איפה הוא החנה את האוטו כשהוא ייצא, הוא יצטרך שנייה לעשות איזו התאפסות. זה גם מופע הדוק ומרוכז בכמות החוויות, כל דקה מתחלף משהו. בארבעים דקות נדחסים אפקטים ואשליות וחומרים שיכולים לתמוך בכמה וכמה מופעים. זה מה שנקרא 'היי אוקטן'. חוויה של אדרנלין".
זה לא מפחיד את הילדים?
"יש רגעים מפחידים קצת, אבל אנחנו משתדלים לשבור אותם. יש גם רגעים שמדברים באופן ישיר על הפחד מהחושך. בגלל זה יש גם שחקן בהצגה [אריק אבר, שגם אחראי על קטעי המלל והמערכונים הקצרים שמקשרים בין הקטעים]. כשמגיעים לרגע קשה לעיכול מבחינת החוויה והעוצמה, קוטעים אותו רגע באמצע, מסבירים שזו רק אשליה, וחוזרים לזה. זה מופע שמיועד לילדים, אבל גם להורים.
"זה לא מופע לילדים שההורים באים ואומרים, 'טוב, לפחות הילדים נהנו'. יש בו כמה רבדים. הילדים קולטים את הרובד הראשוני, וההורים קולטים את הרובד היותר אמנותי. יש פה אמנות ברמה גבוהה, אבל יש גם אלמנט בידורי שפונה באמת לכל טווח הגילים".
"אני לא אחטוף כווייה"
"הפרעה נפשית שסממנה הוא דחף להצית אש ולחולל שריפות", כך מוגדר המונח שעל בסיסו יצר מרקמן (41) את הקבוצה, שלהקמתה הגיע כשקשר את התחומים השונים שבהם התמקצע ליצירה אחת שלמה.
"הגעתי בהתחלה מאמנויות לחימה, למדתי תיאטרון ופנטומימה בלונדון, למדתי קולנוע בסם שפיגל בירושלים וקרקס באנגליה. אני מחובר לשלושת התחומים, והרעיון לחבר ביניהם נולד בניסוי ותעייה. זו קבוצה שהתחילה בארץ, אחרי שנתיים עברה לאנגליה, ואחרי חמש שנים בלונדון חזרנו לישראל, ואנחנו מופיעים בכל העולם".
"פירומניה" (צילום: אייל לנדסמן)
מה זאת פירומניה בשבילך באופן אישי?
"האפקט הראשון והכי בסיסי שאני נתקלתי בו ומשך אותי לתוך הדבר הזה הוא האלמנט של האש. הדבר הראשון היה להתעסק גם בסכנה של האש, כי קרקס גם מתעסק בסכנה, ולהתעסק עם אש ברמה של הקרקס זה להגיע לשליטה מקסימלית באביזר. כמו שאתה הולך לחבר'ה ואומר, 'אני לא אפול', אמן שמתעסק באש אומר, ככל שהטריקים מסובכים יותר, 'אני לא אחטוף כווייה'.
"דבר נוסף הוא האפקט שהאש יוצרת. אש זה סוג של פנס מאוד ראשוני שיוצר אשליה, ואור מהבהב, ואש שגדלה וקטנה ויש לה צבע, אז זה מתחבר אצלי גם ברמה הוויזואלית".
כמה מהאש נקבל במופע במוזיאון?
"בכמה מהמופעים אנחנו מתעסקים באש, אבל במופע הזה יש רגע אחד של אש, ושאר העבודה היא בעיקר עם לייזרים ותאורה מתוחכמת. יש איזה רגע של קסם שספר נדלק ביד של השחקן, אבל המופע זה לא אש.
"אם אני לוקח את האפקט הוויזואלי של האש כמקור תאורה ראשוני, אז היום אני בעצם מתעסק עם אלמנטים בתאורה שהם יותר חדשניים ומדויקים ונשלטים ומתוכנתים. במופע הספציפי הזה השימוש הכי נרחב הוא במכשיר לייזר שמתוכנת לתוך המופע ומנוגן ממערכת שליטה שמתפעלת את התאורה ואת הסאונד ויוצרת תפאורה תלת-ממדית שמשתנה בסנכרון עם העבודה של האמנים והמוזיקה.
"זה אומר שאם לצורך העניין קרן לייזר נזרקת מאמן אחד ופוגעת באמן שני, אז ברגע הפגיעה נשמע את הסאונד של הפגיעה, התלבושת של האמן שנפגע תהבהב, והוא ייפול לרצפה חסר רוח חיים. הדבר הזה מצריך תיאום בין לייזר לאפקט לסאונד לתלבושת, כדי ליצור את האשליה המוחלטת שכביכול באמת זרקנו את הקרן לייזר והיא פגעה. האשליה הזו נוצרת על-ידי תיאום בין טכנולוגיות שונות, וזה מה שבעצם יוצר את האשליה".
רגע אחד שווה אלף מלים
"האשליות במופע הן חיבור בין האנושי לטכנולוגיה", אומר מרקמן. "זה תמיד אנושי. לא יהיה משהו טכנולוגי שעובד בעצמו. תמיד יפעיל אותו אדם ויגיב אליו אדם, אבל אם לצורך העניין זוג אמנים רץ ואז נסגר עליהם חלל של לייזר לאט-לאט והם צריכים להתכווץ ולהתכווץ בתוכו, האימג' נוצר על-ידי טכנולוגיה, והוא אימג' חזק.
"הלייזר הוא תלת-מימד והוא אינסופי, כך שאם אני מעביר קיר של לייזר בין הקהל, חצי מהקהל נמצא בצד אחד של הקיר והחצי השני בצד השני. יש רגעים שזה הופך למין סמי משחק כדורגל, שבו קהל שתומך באמן אחד מעודד אותו, והחצי השני של הקהל שתומך באמן האחר נמצא בהפרדה מוחלטת. קצת קשה לתאר את זה במלים. רגע אחד שווה אלף מלים בדבר הזה".
"פירומניה" (צילום: אייל לנדסמן)
בשנים האחרונות מתרחש שילוב חזק מאוד בין התחומים הבימתיים השונים. אצלכם זה מוגדר כמפגש בין תיאטרון פיזי לקרקס מודרני.
"תיאטרון פיזי זה מדיומים ברמה הקלאסית, כמו קומדיה דלה-ארטה, פנטומימה, אמנות שהיא סלפסטיקית, שהיא בעצם תיאטרון ללא מלים. מה שמאפיין את הקרקס המודרני הוא שהוא ללא שימוש בחיות, ושהוא משלב מחול, תיאטרון ומוזיקה חיה. זה הפך את הקרקס מפריק-שואו וממופע לילדים לאמנות הכי עכשווית. היום למשל תלכי לראות את האופרה הישראלית ותראי אמני קרקס בפנים. זה לא טריוויאלי. מי שבאמת הוביל את המהפכה הזו ב-20 השנה האחרונות זה סירק דה-סוליי.
"היום באירופה קרקס הוא מינימליסטי, בלי תלבושות, זה כבר לא מונטה-קרלו, נצנצים וקטעים עם פתוס ושמאלץ שבא לך להקיא, אלא אמנים עם יכולות וירטואוזיות שמחפשים דרכי הבעה מתוחכמות, מחפשים להמציא את עצמם מחדש, ועושים את זה בעזרת תכנים שונים מהתיאטרון, המחול, הקולנוע, כל אחד מהכיוונים שמעניינים אותו.
"זו מגמה כלל-עולמית שתופסת תאוצה אדירה בעשר השנים האחרונות, ואנחנו חלק מהמגמה הזאת. אם הופענו בפסטיבל אדינבורו ב-2001 והיינו הכי חדשניים בתחום, אז היום אני יכול להסתכל אחורה ולהגיד שמה שעשיתי ב-2001 סימן איזושהי מגמה, ויש היום המון קבוצות שמשלבות קרקס מודרני עם אשליות אור וחושך, וזה ז'אנר. אני חי בעצם את השילוב הזה".
המופע יתקיים בימים שלישי עד חמישי, 11–13 בדצמבר 2012, בשעות 11.00, 12.30, 14.00, במוזיאון ישראל. משך המופע כ-40 דקות, והוא מיועד לבני 4 ומעלה. כרטיסים: 60 שקל למבוגר, 40 שקל למנוי ולילד. לפרטים: 02-6771302.
27/11/2012
:תאריך יצירה
|