טל גורדון בדקה את הקשר היידי של חברי קבוצת Sala-Manca, המעלים ערב מחווה בין תחומי ואוונגרדי לאחרון המשוררים היידיים אברהם סוצקבר, משורר הזוכה בערוב ימיו להתעניינות מחודשת.
"חלק מובהק מן התרבות החילונית"
בין המחוות השונות שייערכו השנה במסגרת פסטיבל המשוררים הישראלי במטולה (13-10 ביוני) תעלה קבוצת Sala-Manca מחווה מיוחדת למשורר היידי אברהם סוצקבר במלאות לו 92 שנים.
מאחורי השם Sala-Manca נמצאים האמנים לאה מאואס (30) ודיאגו רוטמן (32), בני זוג לחיים וליצירה בין תחומית הכוללת מיצגי וידאו ומיצבים, מדיה דיגיטלית, אמנות אינטרנטית ואמנות פלסטית. מאואס ורוטמן, ילידי ארגנטינה שעלו לארץ לפני כעשר שנים, נחשפו לשירתו של סוצקבר לראשונה לפני כמה שנים, כשרוטמן למד יידיש באוניברסיטה.
- מה הייחוד של סוצקבר כמשורר?
רוטמן: "סוצקבר, שחי היום בתל אביב, הוא משורר מרכזי מאוד בשירה היידית, ואחד המשוררים הגדולים של המאה העשרים. הוא כתב מגיל 14 ועבר בעצם כמעט את כל המאה. הוא תורגם קצת לעברית, לספרדית ולעוד כמה שפות. יש לו פואטיקה יוצאת דופן, והשפה והלשון המאוד ייחודית שלו ממש חידשו את השירה היידית. הוא משורר אישי מאוד שכתב בסגנונות שונים. יש לו למשל תיאורים יוצאי דופן של כל מיני תופעות טבע מתוך ההתבוננות שלו בהן, וחשוב להגיד שהוא חלק מובהק מהתרבות החילונית".
יידיש אוונגרדי בוילנה ובניו יורק
"רשרושים, צלילים, כולם ינומו,/ תחת ז` הזרמים נמה אימה./ גם הפיל שקע בתרדמה:/ אם תכרות זנבו – ולא יקום הוא./ רשרושים, צלילים, כולם ינומו/ לא יעירו גרזינים ומתכות./ רשרושים, צלילים, כולם ינומו/ בעיניים שתיים פקוחות –/ שתי עיני האל הפקוחות" ("פילים בלילה" מילים : אברהם סוצקבר, תרגום: בנימין הרשב)
את ילדותו עבר אברהם סוצקבר בסיביר. אביו מת בגיל צעיר והוא עבר עם אמו ואחיו לוילנה. "בוילנה הייתה תנועה שירית עשירה מאוד בשנות השלושים, זו הייתה תקופה תוססת מאוד בתרבות היידית", מספר רוטמן. "בוילנה, סוצקבר היה חלק מקבוצת משוררים מודרניסטית שנקראה `יונג וילנה` (צעירי וילנה) והיה בקשר עם הרבה אנשי אמנות ותרבות שפעלו שם. קבוצת אמנים ומשוררים אחרת, אוונגרדית יותר, שנקראה `אינזיך`, הוציאה כתב עת אוונגרדי בניו יורק וכללה בו גם משיריו של סוצקבר, שהיו אהובים עליהם".
בשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה נשאר סוצקבר בוילנה, המשיך לכתוב והפך לאחד מן האחראים לארגון החיים התרבותיים בגטו, כשארגן למשל ערבים ספרותיים. ב-1943 הוא ברח ליער והצטרף לפרטיזנים. לאחר המלחמה היה עד במשפטי נירנברג וב-1947 הגיע לארץ והתיישב בתל-אביב, שבה הוא חי עד היום. לדברי רוטמן, עד לפני שנתיים הוא עדיין כתב.
"היידיש חיה בעיקר אצל חרדים לא אצל חילונים"
על העדנה שזוכה לה סוצקבר בימים אלה מעידה גם אנתולוגיה גדולה משיריו שיצאה לאחרונה בעריכת ניצה דרורי-פרמן בהוצאת עם עובד - "כינוס דומיות". לרגל צאת הספר נערכים אירועי מחווה לאיש וליצירתו גם במסגרת שבוע הספר העברי.
למה בעצם לא שמעו עליו מספיק עד היום?
רוטמן: "היחס בארץ לתרבות היידית מאוד קשה. היידיש, כמו כל השפות והתרבויות שלא היו עברית, עברו תהליך של דיכוי, וסוצקבר הוא חלק מהתרבות היידית, אז השירים שלו לא נחשפו כמעט לקהל דובר עברית. היתה פה פעם ממש מדיניות נגד התרבות היידית".
- אבל בשנים האחרונות יש איזו חזרה ליידיש. הנה, גם אתה למדת יידיש באוניברסיטה.
"בשנים האחרונות, כמובן, כל המדיניות הזאת של הדיכוי נחלשה ויש היום הרבה יותר חשיפה לתרבות היידיש ולתרבויות המדוכאות האחרות, כמו הלדינו. אני לא יודע אם לקרוא לזה חזרה או שפשוט יש היום יותר תמיכה. גם מהמדינה, גם מרשויות ומוסדות לתרבות היידית, כמו בית שלום עליכם בתל אביב למשל, שמשקיעים ומפתחים את תרבות היידיש והם גם תומכים במופע שאנחנו מעלים.
"היום יש הרבה פחות יוצרים, סופרים, מחברים ביידיש. זה לא מתחדש. הסופרים והמשוררים הגדולים מתו, והיידיש חיה בעיקר אצל החרדים, לא אצל החילונים. מהמשוררים הגדולים לא נשאר בחיים אף אחד חוץ מסוצקבר. הוא האחרון שחי".
"זו הקריאה שלנו בשירה של סוצקבר"
מה תציגו בפסטיבל? -
מאואס: "בפסטיבל נעלה עבודה שהיא בעצם מיצג שמורכב מקול, וידאו, עבודות גרפיות וסאונד (מוזיקה) שמבוססת על השירים שלו. המיצג הוא ביידיש ובעברית, ויש גם כמה קטעים שאנחנו כתבנו, המבוססים על כתיבתו".
רוטמן: "קראנו לערב `פילים בלילות מטולה` בגלל סדרת שירים שלו שנקראת `פילים בלילה`. הוא כתב אותה במסע שעשה לאפריקה בשנות החמישים ולנו התקשר השם עם הנסיעה שלנו עם המופע למטולה. כתבנו למופע סיפור מסגרת פיקטיבי על ביקור של סוצקבר במטולה עם עוד כמה משוררים. במופע אנחנו מראים כל מיני חומרים שקשורים לביקור הזה, חלקם דוקומנטריים ואת חלקם צילמנו.
"הערב משלב אמצעים חזותיים וצליליים שונים מאוד. אנחנו מנסים לעבוד עם מוזיקה, עם הקול שלנו, עם ביטוי חזותי שמעשיר ומשנה את המשמעות, שמביא הארה לשירה שלו ומאפשר קריאה אחרת, פותח אפשרויות אחרות".
- התיאור הזה נשמע קצת מופשט למי שלא ממש מצטיינת בהבנת מיצגים, כמוני. אז תסבירו לי ככה: נכנס קהל לאולם – מה הוא רואה?
רוטמן: "הקהל נכנס למעין אולם קולנוע. אנשים יושבים מול במה, על הבמה יש מסך ענק, אנחנו על הבמה עם מחשב וכל מיני מכשירים לסאונד ולאימג` שיש לנו, ואנחנו מקרינים אימג`ים, משמיעים קולות ויוצרים מין פסקול בלייב לסרטים ולאימג`ים המוקרנים. מה שאנשים רואים זה בין סרט למופע אודיו ויזואלי. כמו סרט חי. כל המופע הוא באורך של עשרים דקות".
- אתם בקשר עם סוצקבר? הוא ראה את המיצג?
רוטמן: "אנחנו בקשר איתו. לא קשר קרוב אבל בקשר. הוא עדיין לא ראה את המיצג כי אנחנו לא מראים אותו לפני שנעלה אותו בפעם הראשונה, ולמטולה הוא לא יכול להגיע כי הוא קצת חלש. אולי נגיע להציג את זה לפניו בבית האבות שבו הוא מתגורר, או שניקח איזה תיאטרון בתל אביב כדי שיוכל לראות".
- הוא מודע לסיפור המסגרת שהמצאתם סביבו?
"אם סוצקבר בשירה שלו מבטא את הקריאה שלו את המציאות, אז אנחנו במופע שלנו משקפים את הקריאה שלנו בשירה שלו".
האפשרויות החזותיות של המילה
- איך בכלל הגעתם לתחומי המיצג והמדיה שאתם עוסקים בהם? מאיפה מגיעים לזה?
מאואס: "אני למדתי תיאטרון לפני שנים, ודי מהר שמתי לב שזה לא מה שאני רוצה להתעסק בו. המפגש עם דיאגו, שעסק באמנות כמה שנים לפני, קירב אותי לאמנות עכשווית. אנחנו מתעסקים בכל מיני מדיות. הרבה מאוד בכל מה שקשור למילה ולתרגום, לצד החזותי ולאפשרויות החזותיות של המילה, וכל מיני חקירות שקשורות לתרגום, למילה כתובה, למילה הגרפית – מול המילה המדוברת. בעבודות שאנחנו עושים עם היידיש, למשל, אנחנו כותבים את העברית כמו יידיש, שכתובה בעצם באותיות עבריות אבל בכתב פונטי. ה ע` למשל שנהגית כמו אֶ וכל מיני אותיות שמהוות גם תנועות בכתיבה".
- איפה מופיעים עם מיצגים כמו שלכם, מלבד בפסטיבל השירה?
מאואס: "במטולה זו כבר הפעם השלישית שמזמינים אותנו, הופענו גם בחו"ל עם מיצגים במילה ובשירה, בבואנוס איירס, ואפשר למצוא עבודות שלנו באתר שלנו באינטרנט. בפסטיבל שנקרא `קולה של המילה` עשינו סדרה של מיצגים הקשורים בשירה ותרגום. זאת בעצם שירה חזותית שבה הצורה של השיר גם קשורה לתוכן שלו. בעבודות האלה העברית תמיד הייתה כתובה באותיות לטיניות כך שנוצר פער בין מה שהקהל רואה לבין מה שהוא שומע. נוצרים בתוך זה גם הרבה רגעים שהם לא רק פואטיים אלא גם עם הרבה הומור".
"לא לוקחים חסויות"
בין שאר פעילויותיהם, מוציאים בני הזוג בשלוש השנים האחרונות גם כתב עת עצמאי לאמנות עכשוית הנקרא "הערת שוליים". כל גיליון מוקדש לנושא ולתחום אחר ומארח בין עמודיו כשישים אמנים ויוצרים. בנובמבר האחרון יצא גליון שמונה-תשע.
מאואס: "בכל פעם שיוצא גליון אנחנו מארגנים אירוע אמנות תלוי סביבה, בכל פעם במקום אחר שיש לו חשיבות היסטורית, חברתית, פוליטית וכו`. אנחנו מקפידים, מתוך בחירה, שכל הפעילות תהיה עצמאית, ללא חסויות ותמיכה ממסדית. חשוב לנו להשאיר את הפעילות שלנו עצמאית, בלתי מזוהה, ותלויה ככל האפשר בבחירות האמנותיות שלנו ושל האמנים שלוקחים חלק בגיליון, כדי שיהיה אפשר להשאיר את ההערות ביקורתיות. גם בעבודות האישיות שלנו יש שילוב די חזק בין הפואטי והפוליטי, פוליטי במובן של תגובה למתרחש, כשהביטוי של הפוליטי בא ממקום מאוד פואטי ואמנותי".
- ואיך נענה הקהל לעבודות?
רוטמן: "לארוע שערכנו בבית הספר האנגליקני שהיה ארוע של שמונה שעות הגיעו אלף חמש מאות איש, כמעט חצי מהם באו במיוחד מתל-אביב. זה דברים שהם פחות מוכרים אולי אבל עדיין מגיע הרבה קהל".
- אתם גם מתפרנסים מזה?
מאואס: "לפעמים, לרוב לא. אנחנו לא רוצים להיות תלויים בלהתפרנס מזה, זה לא סתם שאנחנו לא לוקחים חסויות".
רוטמן: "אני עובד בפרויקט שקשור לחוג ליידיש באוניברסיטה העברית, לאה עבדה קצת בחינוך ובכל מיני פרויקטים מזדמנים, מהגהות, לתרגומים לספרדית, כל מיני עבודות".
המופע יעלה ביום ראשון, ה- 12 בפברואר ב- 10:00, בתיאטרון בית הראשונים במטולה לפרטים נוספים
עוד על פסטיבל המשוררים "שירה 2005"
עוד על Sala-Manca -
האתר של קבוצת Sala-Manca
אתר הערת שוליים
עוד על אברהם סוצקבר -
מפגש על שירת סוצקבר במסגרת אירועי שבוע הספר בירושלים
מחווה לאברהם סוצקבר בצוותא תל-אביב
08/06/2005
:תאריך יצירה
|