העורך המוזיקלי יורם רותם מדבר על האוצרות המוזיקליים שיש להציל מן השכחה והארכיון אפרופו האוסף החדש בעריכתו – משירי רחל אטס-ברוך. מי שזכורה היום בעיקר כ"אמא של יוני" משכונת חיים האפילה בזמנו, עלי במות, על שותפים כגון אריק איינשטיין, אורי זוהר ואפילו אהוד בנאי הצעיר. מירי מסיקה, מאחוריך.
כשרון קולי, תיאטרלי וקומי
במבט לאחור הכל נראה תמיד תמים ומתוק יותר, אבל מילים כמו "הטיסות לפריז נמאסו לי, אך הגברת כוכבי, סיפרו לי, שוב עומדת לטוס בראשון לאוגוסט, אז אני ממריאה כבר ביולי. שתתפוצץ, שתתפוצץ, זוהי סיסמת החוג הנוצץ" ("שיתפוצץ" – מילים: דן אלמגור לחן: פרנק פלג) ממחישות כמה השראה ונאיביות מתוקה היו פה פעם, בחלד ההולך ומחליד.
רחל אטס היא הזמרת שלשמה התכבדתי במילים אלה, שכמותן לא חסרות באוסף "חיימקה שלי – משירי רחל אטס-ברוך", שנערך בידיו האוהבות של איש המוזיקה הוותיק יורם רותם, ויצא בהוצאת הד ארצי.
אטס, ילידת תל-אביב, נחשבה מגיל צעיר לכשרון קולי, תיאטרלי וקומי גדול. כשהייתה בת עשרים בקירוב ארגן עבורה המנצח ליאונרד ברנשטיין, שהתרשם מאוד מקולה, מלגת לימודים מיוחדת בבית האופרה "לה-סקאלה" במילנו. כשחזרה לארץ המשיכה וכיכבה בהפקות בידור מצליחות כמו "תל-אביב הקטנה", "היה היו זמנים", "משלי ערב" ו"שלמה המלך ושלמי הסנדלר". בשנים האחרונות לחייה הדרדר מצבה הבריאותי, אטס עזבה את הבמה ונפטרה ב- 2004 לאחר מחלה קשה, בגיל שבעים.
לא רק אמא של יוני
עשרים ושניים שירים באלבום, ביניהם "שיתפוצץ" מתוך ההצגה "זלמן יש לו משקפיים" שהעלה התיאטרון הסטירי "הסמבטיון" בסוף שנות החמישים, "מצעד האביב" (עם אריק איינשטיין ויוסי פרוסט) מתוך ההצגה "השד יודע" באותו סמבטיון, "תל-אביב הקטנה – זה לא יחזור" (עם אריק איינשטיין, אורי זוהר ועליזה רוזן) מתוך "היה היו זמנים – מצעד פזמוני היישוב", שהיה, אגב, המופע שחנך את היכל התרבות בתל-אביב ב-1960.
במחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" גילמה אטס את תפקיד הבמה המצליח ביותר שלה: נופרית, הפילגש המצרייה של שלמה המלך , (שבגרסה המחודשת של המחזמר שמציגה בימים אלה בקאמרי מגולמת על ידי מירי מסיקה). באלבום מייצג את המחזמר "שיר המריבה" (ביחד עם יונה עטרי) . עוד תמצאו שם את "טנגו אימהות" ו"החיילים באים" מתוך הסרט "חמש חמש", וכמובן - את שיר הנושא של סדרת הטלוויזיה "הילדים משכונת חיים".
ואם כבר אמרנו "שכונת חיים", קשה שלא לחשוב על כך שלולא העבודה המבורכת של אנשים כמו יורם רותם שטורחים ואוספים ומחפשים ומסדרים כך שנוכל לקבל מכלול של עשייה מפוארת, הייתי ממשיכה ורואה באטס בעיקר את אמא של יוני משכונת חיים, ולא יודעת שמגיל 16 ועד אמצע שנות החמישים שלה בזקה אטס מכשרונה הגדול בהפקות רבות, משמעותיות ומקסימות כפי שמתגלה דרך האוסף החדש.
גברת בידור
"מסוף שנות החמישים ועד אפילו תחילת שנות השבעים רחל אטס הייתה כוכבת ענקית" מספר רותם. "לא הייתה כמעט הפקת בידור גדולה אחת בארץ שרחל לא היתה בה. יש באלבום שירים שהיא שרה עם אריק איינשטיין ואורי זוהר ממש מיד אחרי שאיינשטיין השתחרר מלהקת הנח"ל. בפעם הראשונה שהוא עשה משהו ביחד עם אורי זוהר, עוד לפני לול ומציצים וכל זה, זה היה עם רחל, בהפקה של החמאם `משלי ערב` ואחר כך ב`תל-אביב הקטנה`. או ההפקה `כמו ציפורים` למשל, שהייתה ההפקה הראשונה שאהוד בנאי השתתף בה ורחל הייתה שם הכוכבת, ביחד עם אברהם מור. זה למשל קוריוז".
"היא היתה גברת בידור, הביג מאמא של הבידור הישראלי. גם בשירים, גם בסגנון, גם בחושניות הטמפרמנטית, וכמובן ביכולות הגדולות שלה".
-המשקל, אפרופו יכולות גדולות, היה פרמטר משמעותי בזמנה?
"המשקל היה חלק מהחן שלה והשליך גם על הדמויות שהיא עשתה: כמעט ואין לה שירים שהם לא קומיים, וזה קשור גם למראה וגם ליכולת הבימתית".
"לא דאגה להנצחה הולמת"
- ממי באה היוזמה להוצאת האלבום?
"רחל נפטרה לפני חצי שנה וביום השלושים למותה עשיתי תכנית לזכרה עם דן אלמגור. לצורך התכנית התחלתי לאסוף את החומרים והשירים שלה וראיתי שמדובר באוצרות גלומים של מוזיקה ישראלית שלצערי די זנוחה ונמצאת רק על תקליטונים ישנים שאף אחד לא מגיע אליהם, על סרטי הקלטות ששוכבים ומתפוררים בקול ישראל ובגלי צה"ל, או על כל מיני תקליטים ישנים של הפקות בהן השתתפה. החומרים האלה הם פנינים אחד אחד ואמרתי לעצמי שאם לא יעלו אותם על דיסק הם פשוט ייעלמו.
"אחרי שהתוודעתי לחלק גדול מהחומרים פניתי להד ארצי שמחזיקים בזכויות על מרבית החומרים והצעתי להם לעשות את האוסף לזכרה. לשמחתי הם קפצו על ההצעה. חיפשנו את השירים בארכיונים, בקטלוגים, בקול ישראל למשל מצאנו שירים שלא הופיעו בעבר לא על דיסקים וגם לא על תקליטים. שיר כמו `מארש החיילות`, שבקול ישראל יש הקלטה שלו בעיבודו של משה וילנסקי ולא עלה אף פעם על תקליט. או `שיר לבתי` (אם רק תאכלי את הדייסה) שהוא שיר הומוריסטי נהדר שלא יצא על גבי תקליט לעולם".
- אטס עצמה הוציאה אלבומים משלה בעבר או שמדובר בעצם באלבום ראשון?
"אלבום ממש לא יצא לה עד היום, היה לה רק תקליטון אחד עם ארבעה שירים. היא אמנית שלא דאגה לשימור הקריירה ולהנצחה הולמת, והיא גם הייתה יותר אמן של במה, פחות של הקלטות, ובאמת רוב השירים שהקליטה היו נאמברים מוזיקליים שמותאמים יותר לבמה מאשר לרדיו".
"תשוקה מילדות לחומרים ישנים"
רותם, בן 43, מנהל מחלקת המוזיקה של גלי צה"ל ועורך תכניות תרבות, בידור ומוזיקה בתחנה, ערך כבר אוספים רבים, האחרון שבהם הוא "ארבע אחר הצהריים", ממיטב השירים המשודרים בתכנית הרדיו הידועה. בין האוספים הקודמים שערך ניתן למצוא את הקופסאות של נעמי שמר, אהוד מנור, אוסף משירי שנות החמישים, אוסף הרעות, אוסף שירי הילדים הקלאסיים של כל הזמנים, אוסף משירי שנות השישים ורבים נוספים.
- אתה מתעסק גם עם חומרים שנוצרו הרבה לפני שנולדת. מאיפה התשוקה הגדולה לחומרים הישנים?
"התשוקה שלי זה מילדות. נולדתי וגדלתי בקיבוץ דגניה א` ובכל שנות ילדותי הייתי מחובר לרדיו. חלק גדול מההכרות שלי את המוזיקה הישראלית היה מהאזנה לתכניות רדיו. חלק מהשגעון שלי זה לתת כבוד ליוצרים ולמבצעים של פעם, שלדעתי לא מספיק זוכרים ומכירים אותם. אני רואה את החבר`ה הצעירים שמגיעים לגל"צ, ומבחינת הידע שלהם, חומרים משנות השבעים והשמונים זה כבר הנוסטלגיה. אז לפעמים צריך להעמיד דברים על דיוקם ולגלות את הדברים הטובים שנעשו פה הרבה קודם. כדי שדברים יחיו ויזכו להתייחסות הם חייבים להיות היום על דיסקים, ולכן יש לי שגעון לעריכת אוספים של חומרים שצריכים להגיע להנצחה. החומרים הראויים כמובן".
" צריך להוציא אוספים לאמנים ותיקים בחייהם"
- ואחרי שאוספים כאלה כבר יוצאים ונמצאים על המדף, אתה מאמין שאנשים צעירים גם יגשו למדף הזה ויקנו אותם?
"כן, אני חושב שמגלים את הדברים האלה. אני עורך למשל בגל"צ את `ארבע אחר הצהריים` ואני יודע שהתגובות של הצעירים נהדרות. התכנית הזאת זוכה לפופולריות גדולה דווקא אצל הקהל הצעיר שאף אחד לא מכריח אותו להקשיב אבל הוא נהנה ואוהב לשמוע את השירים הישנים. למרות שזה אוסף שמיועד במקור לקהל המבוגר שמכיר ומתגעגע אני מניח שגם לרחל אטס הצעירים יגיעו. אבל תחושת ההחמצה הגדולה שלי היא שהיא לא זכתה לאוסף הזה בחייה. אם להתבטא בעדינות, רק אחרי שהיא מתה נוצרה התעניינות בחומרים האלה, וחשוב לי להגיד שיש המון יוצרים ותיקים שעדיין חיים בינינו, שלא צריך לחכות ולהוציא אוספים וחומרים נשכחים שלהם רק כשהם כבר לא יהיו איתנו. דבר דומה קרה לי עם נחמה הנדל, שאחרי מותה פתאום בחברת התקליטים נורא רצו להוציא אוסף שלה, ורק אז ערכתי לה אוסף.
"החומרים האלה קיימים. זה לא שפתאום מצאו הקלטות שלא ידעו על קיומן. הוצאת אוספים כאלה אחרי מותם של האמנים מהווה אולי נחמה למשפחה ולקהל העורג, אבל אני חושב שצריך למצוא את המסגרות והתקציבים ולהוציא דיסקים כאלה לאמנים הוותיקים שעדיין חיים כדי שגם הם יוכלו ליהנות מפירות העשייה שלהם. לאמנים עצמם אין אנרגיה להתעסק עם זה ולהילחם במנגנונים שמקציבים תקציבים בעיקר למה שנחשב תקשורתי ומצליח.
ממש עכשיו יצא מאמר עם יורם טהרלב שמדבר בתסכול גדול בדיוק על הדברים האלה. מישהו צריך לדאוג גם לאמנים כי הם עצמם לא יכולים לדאוג לשמר את החומרים. יש כל כך הרבה דברים ראויים שמחכים שמישהו ישים עליהם יד. צריך לעשות את זה לפני שאותם אמנים כבר לא יהיו איתנו, ולדעתי זה חלק מהתפקיד שלנו, האנשים שחשובה להם התרבות בארץ".
21/06/2005
:תאריך יצירה
|