ישראל גוריון מספר על העבודה המשותפת עם דניאל סלומון על האלבום החדש, מעלה זיכרונות מימיו כדודא צעיר באולפן ההקלטות ("לא היינו מביעים דעה") ומתקנא בדור הצעיר שחשוף היום לכל מיני סוגי מוזיקה ("פעם ג`אז היה רק ברדיו רמאללה") ומשוחרר הרבה יותר ממוסכמות.
בין בגרות הגיל לילדותיות האופי
השיר הפותח את האלבום החדש של ישראל גוריון, "בשקט כזה", מתעתע לרגע באוזן, החושבת שאולי מדובר בחידוש לשיר ישן. בשני כבר מצטרפים לעיבוד צלילים שמבהירים שמדובר בעשייה של היום.
גוריון, ילד שנושק כבר לשבעים, שחקן זמר שמספר סיפור בכל מילה ובכל צליל שיוצאים מגרונו, לא מנסה להשיל את עורו ולעטות על עצמו גלימות אופנתיות, אבל כן מציג אלבום שמהותו היא הערבוב היפה בין כתיבה שבאה מטעמים ארצישראליים ישנים (על כל ההשפעות מהן ינקה, משנסונייריות צרפתית ועד ספרדיות עממית), ופוגשת את צלילי ההווה. בין בגרות הגיל לילדותיות האופי, בין חכמת החיים לצעירות הנצחית.
שלושים שנה אחרי שהוציא את אלבום הסולו האחרון שלו מוציא ישראל גוריון אלבום חדש בהפקתו המוזיקלית של דניאל סלומון והתוצאה מלאה ביופי, בכנות ובכשרון. הטרובדור הרב גוני נוגע בכל כך הרבה תחומים בתרבות הישראלית כבר כמעט חמישים שנה - משחק, שירה, פנטומימה (גוריון השתתף בסיבוב הופעות של להקתו של מרסל מרסו בארה"ב), בימוי, כתיבה והלחנה - כולם היו בניו של גוריון, גם בזמנים שבהם ציפו מאמן לבחור לעצמו תחום ביטוי יחיד ולהתמקד בו.
"כל דור זוכר אותי מתקופה אחרת ומדברים אחרים שעשיתי", מספר גוריון. "מבוגרים זוכרים אותי כזמר, צעירים שראו אותי ב`קישקשתא` או ב`שלוש ארבע חמש וחצי` מופתעים שאני גם יודע לשיר. אבל זה לברכה שאני עדיין יכול להפתיע".
"אם הייתי עושה קריירה אחת אולי הייתי מצליח יותר מבחינה פיננסית"
- אתה חושב שהפסדת משהו בגלל שלא התמקדת רק בתחום אחד?
"זאת מחשבה מיושנת `או שאתה ככה או שאתה ככה`. היום זאת כבר תקופה אחרת. פעם לא ידעו איך לאכול אותי. ג`וליאן שגרן אמר לי פעם שבלונדון לא הייתי עובד. `שם אוהבים לסווג אנשים בצורה ברורה`, הוא אמר לי. `או שאתה איש טלוויזיה, או שאתה איש תיאטרון, או שאתה זמר או שאתה פנטומימאי. ואצלך אי אפשר לדעת איך להתייחס`. אחרי כל כך הרבה שנים שמכירים אותי כבר מקבלים את זה.
"למרות שזה היה קשה בהתחלה, עם השנים הצלחתי להפוך באופן טבעי את כל הדברים שאני עושה ביחד - לדבר אחד. שרתי עם הדודאים, אחר כך התחלתי לאט לאט להופיע לבד רק עם שירים, אחר כך הצלחתי להכניס קצת פרודיות ודברים מצחיקים להופעה שלי באופן שלא יתקבל זול. פעם זה היה נחשב זול להכניס במופע שירה דברים מצחיקים, היום מקבלים את זה בברכה. היום מבינים שלעשות דברים מצחיקים יכול להיות מתוחכם וקשה. יש בזה גם פיוט. רוב הדברים שעשיתי קשורים למוזיקה. גם הפנטומימה באה בעצם ממוזיקה שמתבטאת בגוף. כל תנועה בפנטומימה באה מתוך טיימינג מוזיקלי.
"אני חושב שאם הייתי עושה קריירה אחת אולי הייתי מצליח יותר מבחינה פיננסית. אם כל האנרגיה והמשאבים שלך הולכים לכיוון אחד יכול להיות שאתה יכול להצליח יותר".
- ואם אני מצמידה אקדח לרקתך ומכריחה אותך לבחור, על מי יפול הפור? איפה נמצא הלב?
"זאת בחירתה של סופי... אני לא יודע. רציונלית אתה לא יודע מה באמת הלב רוצה עד שמגיע אותו אקדח על הרקה, ואני לא במצב כזה עכשיו. הייתה תקופה בזמנו ששרתי כל כך הרבה, עם `הדודאים`, עם `שלישיית גשר הירקון` (גוריון היה בהרכב השני של השלישייה שכלל אותו, את בני אמדורסקי ואת אריק איינשטיין) שכבר לא רציתי לשמוע על מוזיקה. הופענו בין 28 ל-32 פעם בחודש ולא רציתי יותר לשיר. רציתי רק לשחק, לעשות תיאטרון. ואז הייתי עושה תיאטרון לתקופה מסוימת, וכשחזרתי אחר כך לשיר זה היה עם המון געגוע והכל היה חוזר בחזרה. לאדם יש געגועים לאתגרים".
ראש טוב עם דניאל סלומון
מאז שהוציא ארבעה אלבומי סולו בשנות השישים והשבעים הרבה גוריון לשחק בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה, העלה מופעי יחיד, ביים וכתב הצגות לילדים ולמבוגרים, עד שפגש לפני כמה שנים את קובי אשרת ששאל אותו למה הוא לא עושה דיסק סולו.
"אמרתי שאין לי זמן לזה, אבל זה חלחל לי בראש. חזרתי הביתה והתחלתי לברור בחומרים שהיו לי, ביקשתי מאשתי את הטקסטים שהיא כותבת, מצאתי את `בשקט כזה`, ותוך חצי שעה בערך היה שיר. ככה התחלתי לכתוב עוד ועוד שירים ונכנסתי לרוטינה. כתבתי שירים בעבר אבל הרבה זמן לא כתבתי וצריך לגרות את זה מחדש. לאט לאט הגיעו שיר אחרי שיר. בהתחלה זה הלך קשה אבל אחר כך נהיה כבר שפע גדול מדי של שירים..
"קובי אשרת נסע בינתיים לארצות הברית ונשארתי ככה לבד, בינתיים עשיתי הצגה שהמלווה המוזיקלי שלה היה דניאל סלומון. זה היה לפני חמש שנים בערך והוא לא היה ידוע אז, היה פסנתרן של אביב גפן, נדמה לי שהוא עבד קצת עם ריקי גל. התקרבנו קצת, סיפרתי לו את כל הסיפור והוא הציע שנעבוד יחד. הוא נורא התלהב מהשירים שהשמעתי לו. תפסנו ראש טוב. מה שאהבתי אצלו זה שלמרות שהוא זמר ומלחין בעצמו הוא בא אל השירים בלי אגו. לא אחד שכופה את עצמו אלא מקשיב טוב וחושב ומראה לי כל מיני סקיצות שהוא עושה בדחילו ורחימו".
"פעם לא היינו מביעים דעה"
- מה ההבדלים בין העבודה שלך על אלבום לפני ארבעים שנה לבין היום?
"הגישה השתנתה. כשבני ואני הקלטנו נכנסנו לאולפן רק עם גיטרה אחת וטכנאי שיקליט אותנו, ישבנו בני, אני והגיטרה ושרנו והקלטנו עד שיצא טוב. לאלבום השני הבאנו עוד גיטריסט לגיבוי... בתקליט מאוחר יותר, כשאריה לבנון עשה לנו את העיבודים התזמורתיים, הכל נעשה כשאריה הוא המוזיקאי, הוא היה מביא את העיבוד מוכן, אנחנו היינו נכנסים לאולפן להקליט ביחד עם התזמורת, פעם הקליטו הכל ביחד, וזהו. אנחנו לא היינו מביעים דעה או משהו כזה. זאת הייתה מין עבודה מאוד אקדמאית. אז גם בכלל לא העזתי לחשוב להתערב בדברים האלה.
"היום אתה מסתכל על זה כמו על חומרים שאתה מפסל איתם. עם דניאל ישבתי על רעיונות לקלידים, לגיטרה, יש היום פסיליטיז כאלה שאפשר לעשות הרבה נסיונות. זה נהדר. עם כל האפשרויות החדשות אני יכול להציע לדניאל משהו, הוא אומר בוא ננסה וישר בודקים וישר מקליטים ומפתחים את זה. זאת פעם ראשונה שעשיתי בחיי את הדבר הזה ואני כבר מתגעגע לעשות עוד אחד כזה".
"שעטנז זה גדול"
- ובלי קשר לעבודה עם סלומון, עד כמה אתה מחובר לעשייה המוזיקלית של היום?
"תמיד הייתי קשוב. תמיד עקבתי אחרי הצעירים ואהבתי מאוד את המוזיקה החדשה. זה מוזיקה כזאת משוחררת של דור שמשוחרר ממוסכמות, מפרות קדושות, זה פשוט גדול. למשל – בזמנו, לחשוב על זה שאני אכתוב שיר?! הרי לא למדתי מוזיקה אף פעם, חוץ מאקורדיון וקצת תוים. מי אני שאכתוב מילים, לחנים? לא הייתי מעז. השיר הראשון שהעזתי לכתוב לו מילים זה היה `בוטנים` (גרסה עברית לשיר של ז`ק ברל) וזה כבר היה אחרי הרבה שנים. היום כולם עושים מה שבא להם, לכל אחד יש אולפן בבית, כל אחד כותב מוזיקה, משוחרר לגמרי. אח, אם לי היו כל הפסיליטיז האלה...
"הם גם חשופים למוזיקה אחרת, מבחוץ. אני, כדי לשמוע ג`אז, הייתי מקשיב לרדיו רמאללה. את יודעת שפעם אסור היה לנגן ג`אז בקול ישראל? עד שבא מל קלר לא שידרו שם ג`אז. זה נשמע להם מוזיקה פחותה. את הביטלס הרי לא הירשו להכניס לארץ. הייתה פה ארץ שמרנית, סוציאליסטית, עם כל הכרוך בזה.
"בתקופה של הדודאים, שניסו להיות מאוד אותנטיים למדינה, חיקו קצת את העלייה הרוסית, קצת את השירים של הערבים והתימנים, זה נעשה מין בלגן כזה. ויש משהו במוזיקת העמים (העולם) שמזכיר לי את זה. זה פנטסטי, איך שהדברים מתלבשים וחודרים אחד בתוך השני, השעטנז הזה גדול. כמו נישואי תערובת. זה יוצר איזה משהו. כי מוזיקת עם סתם זה לא מעניין אותי, זה נשאר בגדר קוריוז. אבל אם אתה לוקח את הדבר הזה ומתבל אותו במוזיקה של היום - משהו משתבח בו. כמו שעשו סטינג ופול סיימון עם המוזיקה האפריקאית והדרום אמריקאית.
"תמיד רוצים לחזור למקורות, לראשוניות. אז אתה חוזר שוב למקום ממנו התחיל כל העסק הזה כדי להפרות את עצמך. הקידמה יוצרת משהו הפוך ומחזירה אותנו בעצם אחורה כדי להמשיך קדימה. גם פיקאסו יצר ציורים שהיו עם השפעה נורא אפריקאית. או ון גוך שהושפע מהציור היפני העתיק. זאת פריצה קדימה דרך ההיסטוריה".
"כשאנשים כועסים צועקים הם נעשים משוררים"
"בשקט כזה את קמה הולכת, יוצאת מן החדר, מכבה את האור. אני כאן בפנים, בינינו הדלת, את נשבעת לא לחזור. בקסם כזה ישנה וחולמת, סדין מעליך, ריחך הקסום. אני הקרבן ואת נאשמת וחיוך על שפתייך חתום" ("בשקט כזה", מילים מיקי גוריון, לחן ישראל גוריון)
- מעבר לעובדה ששניים מהטקסטים כתבה אשתך, יש המון מהזוגיות שלכם בדיסק. רוב הטקסטים
באים מאהבה בשלה וארוכה.
"כן, זה נכון. מיקי ואני 35 שנים ביחד. יש בזה גם את הכאב וגם את המחילה ואת הקבלה כי ככה זה בין בני זוג. אני לא מאמין בשלווה הסטואית או ההודית, שעושים ויפאסאנה וחוזרים שלווים. החיים צריכים להיות תוססים. צריך לכעוס, צריך להתפייס. הכל במעגליות והכל יוצר אנרגיה. צריך לקחת הכל בפרופורציות, בייחוד במקצוע הזה שלנו, צריך לקבל את העליות והירידות האלה. יש רגעים של שלווה נהדרת וכיפית ויש רגעים של חוסר שקט וזה משפיע על הזוגיות. אתה לא יושב לך בסירה ונח. אני תמיד אומר שאנחנו שורדים ביחד כל כך הרבה שנים כי עוד לא גמרנו ליישר את ההדורים. עוד לא פתרנו את כל הבעיות בינינו. כשנפתח הכל כבר אין טעם להישאר".
- יש באלבום שיר שנקרא "מתנת יומולדת" ועוסק בהתעללות מינית.
"השיר הזה נולד מזה שיום אחד ראיתי בערוץ שמונה אשה מדברת על העניין הזה. כולנו יודעים שזה קיים, אבל פתאום ראיתי אישה מבוגרת, עם ילדים, ונכדים, שמדברת על זה ואומרת שכל מה שהיא רוצה זה למות. שהדבר הזה רודף אותה מילדות כל החיים. גולת הכותרת הייתה שאחת הנשים שדיברו שם היתה מישהי שאני מכיר. בת של מישהו שאני מכיר. ואז חטפתי את הזעזוע, ויום אחד זה יצא בשיר. זה גרם לי כעס כנראה, ויש משהו בכעס שגורם לך ליצור. כשאנשים כועסים צועקים – הם נעשים פתאום משוררים. היו לנו התלבטויות אם להכניס לתקליט את השיר הזה, כי הוא שיר קשה, אבל החלטנו שלא צריך לפחד".
ריגושים יומיומיים
- הניסיון והשנים חוסכים את הלחץ כשיוצא אלבום חדש או שזה תמיד אותו דבר?
"זה אותו לחץ תמיד. אומרים על סייס צעיר שהוא לא מפחד מהסוס, אבל סייסים ותיקים חוששים ומפחדים מהסוס כי הם כבר מכירים אותו. אותו דבר הקהל. הוא יכול להיות אדיש, או להפנות אליך הרבה אהבה. ועד שאתה לא מקבל את האוקיי מהקהל אתה מאוד מתרגש. זה כל פעם מבחן מחדש, ואם זה לא היה ככה, הייתי מחליף מקצוע.
אנחנו, האמנים שמופיעים ויוצרים, עוברים כל הזמן את מה שאדם עובר רק פעמים בודדות בחייו: הוא מתרגש כשהוא מתחתן, כשנולד לו בן ראשון, כשלילד יש בר מצוה, כשהוא מחתן את הילד, כשפיטרו אותו מהעבודה הוא מבואס, כשעלה בדרגה שמח קצת. אצלנו הריגושים הם יומיומיים כמעט. למטה ולמעלה, אכזבות ונצחונות".
בימים אלה מופיע גוריון עם תכנית היחיד שלו "ערב טוב ישראל" ועם מופע "החברים של בני" שיעלה היום (ד`) בקמלוט ב- 21:00 בקמלוט הרצליה. לפרטים נוספים .בספטמבר גוריון מקווה להעלות ערב משירי התקליט.
29/06/2005
:תאריך יצירה
|