לרגל פסטיבל תיאטרון קהילתי חדש בנגב של בית הספר למשחק גודמן: שתי נשות תיאטרון מספרות על עשייה תיאטרונית בקהילה
לפעילות התיאטרון הענפה בבאר שבע יצטרף החודש "דרום", פסטיבל חדש לתיאטרון קהילתי ביוזמת גודמן – בית ספר למשחק בנגב.
הפסטיבל יעניק במה למסגרות של תיאטרון קהילתי לנוער ולמבוגרים מכל רחבי הדרום.
לילך קולומבוס, מנהלת קשרי קהילה של בית הספר, שיזמה והפיקה את הפסטיבל: "בתוקף תפקידי נחשפתי לתיאטרון הקהילתי בדרום, והיה לי ברור שחייבים לתת מקום ליצירה המקורית והמקומית של הנגב.
"ברגע שהתחלתי לחפש ראיתי שיש לא מעט קבוצות כאלה. בפסטיבל ישתתפו 15 קבוצות מערד, מקריית גת, מאילת וממקומות נוספים: 14 קבוצות תיאטרון, ועוד קבוצה אחת שתעשה מופע קרקס ברחבת בית הספר".
יצירה מקומית מקורית בנגב
"כל הסטודנטים למשחק בבית הספר גודמן מחויבים לפעילות בקהילה במסגרת תוכנית הלימודים", מספרת קולומבוס. "פעם בשבוע כל אחד מהם יוצא לאחד הגופים בקהילה בבאר שבע ומקיים פעילות בנושא תיאטרון.
"יש כ-30 גופים בעיר שהסטודנטים מתנדבים בהם בפעילות תיאטרון שוטפת. מהם תשתתף בפסטיבל הפקה אחת של קבוצה שמפעילות שתי סטודנטיות שנה ג' שלנו, בקפה כפית של עמותת על"ם. כל הקבוצות האחרות לא שייכות לבית הספר. אספתי אותן בחיפושים".
אילו קבוצות למשל?
"קבוצות נוער מגיעות מדימונה, מחורה, מהמועצה האזורית אשכול, מאילת. יש קבוצה של תיאטרון הברווז, מהיחידה למעורבות חברתית של אוניברסיטת בן גוריון, וגם קבוצת הנוער של תיאטרון הפרינג' החדש בבאר שבע.
"בין קבוצות המבוגרים יש קבוצת עובדים סוציאליים ממחלקת הרווחה של עיריית באר שבע, תיאטרון קהילתי בבאר שבע, נשים חד-הוריות ממתנ"ס באילת. מערד מגיעות קבוצת נשים וקבוצה של דוברי רוסית, שמופיעים בהצגה דוברת רוסית".
אילו נושאים עולים בהצגות?
"כל ההצגות עוסקות בחיי היומיום ובעולמם של המשתתפים ברמה זו או אחרת. תיאטרון קהילתי הוא יצירה מקורית. אף קבוצה לא לקחה מחזה מוכן, כולם עבדו על חומרים אישיים שנכתבו על-ידי משתתפי הקבוצה, ולכולם יש מה להגיד ביצירה שלהם. תמיד יש אמירה. עיניין אותי מאוד לבדוק, לראות ולחקור את זה.
"התיאטרון הקהילתי בבאר שבע עוסק במעמד הביניים בשני סיפורים, שאחד מהם הוא על הקושי לקנות דירה. הקבוצה של חורה עשתה אדפטציה למחזה של מולייר, 'גם הוא באצילים', והעבירה את זה לכפר ערבי בארץ, בעבודה שמעבירה ביקורת על מי שמנסים להיות מערביים ומתקדמים וזונחים את המסורת ואת השורשים שלהם. הקבוצה הדוברת רוסית מערד מביאה קטעים מחיי הקהילה היהודית ברוסיה ואת היומיום שלהם בארץ.
קבוצת תיאטרון חורה
"הקבוצה של קפה כפית התחילה את התהליך שלה בעקבות רצח שקרה בבאר שבע – בחור שירד להשתיק נערים שעשו רעש בגינה הציבורית ביום שישי בלילה, ונדקר על-ידי אחד הנערים. בעקבות זה הם החליטו לספר את הסיפורים האישיים שלהם, לספר מי הם, כתגובת-נגד לסטיגמה שהנוער של באר שבע רוצח מתוך שעמום. ההצגה נקראת 'מה בני נוער עושים כשמשעמם להם'".
המלחמה, הסקאדים, משהו מזה נכנס להצגות?
"מוזר, אבל אף אחד לא התעסק בזה. אפילו הקבוצה של אשכול, שבאה משם, לא עסקה בעניין הזה".
קבוצת התיאטרון של עובדים סוציאליים מערד (יח"צ)
"חאלס אתיופים, תני לנו להיות משהו אחר"
אחת ההצגות בפסטיבל היא "אנשים סגולים", של קבוצת נוער ממוצא אתיופי הפועלת מטעם בני עקיבא בקריית גת, שחברים בה תלמידי כיתות י' עד י"ב מלוד, נתיבות, אשקלון וקריית גת.
מנחת הקבוצה, תהילה אזולאי-שאול, מספרת על עצמה: "למדתי תיאטרון קהילתי באוניברסיטת תל אביב, אני גרה ביישוב אליאב בחבל לכיש, דתייה, בת 35, אמא לארבעה ובדרך לחמישי. כל הסטריאוטיפים בבת אחת".
תהילה אזולאי שאול
באיזו מסגרת יצרתם את ההצגה?
"לפני שנה וחצי יצרו איתי קשר מתוכנית השחר, תוכנית מנהיגות לנוער מהעדה האתיופית שמפעילה בני עקיבא כבר 20 שנה. הם ביקשו שאפתח קבוצה של תיאטרון ששייכת לתוכנית. התחלנו עם קבוצה גדולה יחסית של 20 חבר'ה, ולאט-לאט, בצורה טבעית, הקבוצה הצטמצמה. בהצגה היום שמונה שחקנים, שבע בנות ובן".
איך עובדים עם בני נוער?
"התהליך מורכב מאוד. יש איזה קושי בעבודה בתיאטרון קהילתי עם נוער. כשאתה בגילים האלה אתה נורא עסוק בהסתרה ובלהיות כמו כולם, לא לצאת מהפסון שלך, לא לאבד את המעטפת השומרת עליך, והתיאטרון דורש בדיוק ההפך. לקח הרבה זמן להביא אותם למצב של עבודה תיאטרונית והרבה לימוד שלמדתי דרכם. הם עשו לנו בית ספר.
"הגעתי מאוד מגויסת לדבר על אתיופים ועל האתיופיות שלהם, והם אמרו לי משהו נורא חזק, שלקח לי הרבה זמן להבין: תעזבי אותנו מאתיופים. אנחנו אתיופים, אנחנו נראים אתיופים, אנחנו הכי בולטים בעולם. חאלס אתיופים, תני לנו להיות משהו אחר לכמה דקות.
"דבר נוסף הוא שעבודה עם בני נוער לא יכולה להתחיל עם תרגילי חימום ותרגילי תיאטרון. במשך כמה חודשים פשוט ישבנו ודיברנו. הייתי צריכה לקנות את האמון שלהם לפני שהם הסכימו לעמוד על במה ולהשתחרר. המון נושאים עלו בהתחלה: שתייה, שהם הגדירו כבעיית האלכוהול של נוער מהעדה, לימודים, חלומות".
היו דרישות מוקדמות למשתתפים?
"עשינו מעין אודישנים, שנועדו בעיקר לבחון את הרצינות שלהם. דרשנו נורמות של לקיחת אחריות, עמידה בזמנים והתנהגות בוגרת שלא נדרשת מהם במקומות אחרים. כולם נעים על הרצף בין מסורתי לדתי. לא כולם דתיים או שומרי שבת, אבל נמצאים איפשהו על הרצף.
"לא לכל המשתתפים התהליכים שעברנו התאימו, והקבוצה הצטמצמה, אבל במהלך העבודה, חבר'ה שאין להם שום רקע בתיאטרון ובמשחק, ולא נחשפו מעולם לתיאטרון ולמשחק, התחילו לעבוד – והתגלו כשרונות מטורפים. הרבה מהם מאוד מוכשרים אינטואיטיבית ועובדים מאוד יפה".
"אנשים סגולים", תיאטרון השחר, קריית גת (יח"צ)
אינג'רה או שניצל
אז מי הם בעצם האנשים הסגולים?
"כל התכנים של ההצגה הם תכנים שעלו מהם. אני ערכתי, כתבתי, הוספתי, אבל החומרים שלהם. הם חזרו מאחד הסמינרים שלהם ואמרו משהו שמאוד תפס אותי: 'עד שלא יהיו כאן אנשים סגולים, לא יירדו לנו מהגב'.
"זה היה כל-כך נכון ומדויק ותיאר את הבולטות שלהם – זהו, אני אתיופי לטוב ולרע. המונולוג המסיים של ההצגה מדבר על זה: אחת המשתתפות חלמה בלילה שהגיעו אנשים סגולים והיא כל-כך שמחה: 'סוף-סוף יש מישהו יותר בולט ממני, אני תימנייה פלוס, אני כבר לא אתיופית'. הבולטות שלהם מביאה איתה המון מחויבות וציפיות וביקורת.
"אני בת לעדה המרוקאית, אבל אנחנו באים מכל-כך הרבה גוונים, מי בכלל יודע היום מי מרוקאי ומי לא. גם אנשים דתיים, שמזוהים חיצונית, יכולים להוריד את הכיפה כשממש קשה להם. אבל אצלם זה משהו שלא מאפשר להם להסתתר.
"ההצגה מדברת עליהם ועל ההורים שלהם. יש קטעים נורא מצחיקים, שמעוררים המון אמפתיה כלפי ההורים. הם מייצגים בצורה מדהימה את ההורים, שעשו מעבר בלתי אפשרי בין תרבויות שונות לחלוטין.
"הילדים האלה נורא רוצים להיות ישראלים, וכל הזמן נעים על הציר הזה של בית אתיופי-מסורתי, ואנחנו כישראלים לא תמיד מבינים את זה. הרצון להיות ישראלי ולהיעלם ולהיטמע, זה מה שכל מהגר הכי רוצה בעולם, והם מביאים את זה לבמה בצורה מאוד מצחיקה, כנה ומרגשת".
למשל?
"יש קטע אחד שהגיע מהם, שבו שלוש ילדות אתיופיות מתארחות בתוכנית 'החדר של חני'. צחקתי נורא כשהם הביאו את זה. הרגשתי שהבדיחה על חשבוני. היא שואלת אותם שאלות כמו: 'מה אתם אוהבים לאכול, אינג'רה?', והם עונים, 'לא, שניצל ומקרוני'. היא שואלת, 'מה אתם יכולים לספר לנו על המסורת שלכם?' ומספרת להם על המסע לסודאן ונורא רוצה שהם יהיו משהו שהם כבר לא. יש בזה משהו נורא מתוק ונורא מתנשא. זו אמירה חזקה על מערכת היחסים הזו. הם לא היו לגמרי מודעים לכמה לקטע הזה יש אמירה, ואני ממש הרגשתי שהם מחזירים לי על כל החפירות שלי.
"מבחינתי זו לא הצגה חתרנית ובועטת שבה אתיופים אומרים שהישראלים גזענים ומפלים אותם. זה לא הדיבור. יש תהליך פנימי שנעשה, וצריך להכיר אותם כדי להבין כמה עומק יש לדבר הזה.
"למשל להביא את הדמויות של ההורים שלהם לבמה, שזה משהו שנורא קשה להם להשלים איתו. ההורים שלהם מחבקים ועוזרים, אבל גם מייצגים את כל מה שהם מנסים להתרחק ממנו: הבגדים של האמא האתיופית – חולצת פסים וחצאית פרחונית, הרצון לשמור את הילדים טוב-טוב בתוך הבית, חברה מסורתית שמשמרת המון דברים שאנחנו לא מכירים.
"יש למשל מנהג שאוסר על נישואי קרובים שבעה דורות אחורה. את לא תראי אצל אתיופים בעיות גנטיות. אין אצלם דבר כזה, כי בודקים את זה. גם אצל זוג אתיופי אקדמאי שנמצא כבר שנתיים ביחד, אם ההורים יגלו ויבדקו שהם קרובים חמישה דורות אחורה – זה לא יגיע לחתונה.
"בהצגה הזו יש אמירה גם לישראלים וגם לנוער וגם למבוגרים. מאחר שההצגה עוסקת בפער בין הנוער לדור המבוגרים, חשוב לנו מאוד שמבוגרים יראו את ההצגה, שמאוד מזמינה דיאלוג".
ואיך המשפחות מגיבות?
"הופענו בבכורה בקריית גת, שם עבדנו במשך שנה וחצי. רוב המשפחות הגיעו, אבל זה לא בהכרח מקבל את ההערכה שהיית חושבת. תיאטרון זה משהו לא ברור, זה נראה להורים כמו בזבוז זמן. הילדים עושים דברים מדהימים, ולא תמיד ההורים מצליחים להבין את החשיבות של הדבר הזה. כמה מההורים באו והתרגשו, ואחרים עדיין לא ראו את ההצגה, היא עוררה אצלם כעסים, כמו למה צריך להפסיד לימודים בשביל זה".
הם קיבלו פידבקים ממקורות אחרים?
"יש הרבה עין טובה ופרגון לחבר'ה. בני עקיבא זה ארגון שמאפשר הרבה פרגון ומרחב, ולכל אורך התהליך התלוותה אלינו מטעמם רותם דיין. מרגע שבבני עקיבא ראו את ההצגה, הם עשו כל מה שהם יכולים כדי להציף את זה למה שיותר קהלים, כי יש כאן אמירה שיכולה לפתוח דיון שיוצאים ממנו אחרת".
"אנשים סגולים", תיאטרון השחר, קריית גת (יח"צ)
להשאיר את הבוגרים בדרום
את פסטיבל "דרום" תחתום תחרות המונולוגים החברתיים של גודמן – אירוע שנתי המתקיים מאז הקמתו של בית הספר, שבו כל סטודנט מחויב להציג מונולוג בנושאים שמעסיקים את החברה הישראלית: נשים, יהודים-ערבים, דתיים-חילונים, המצב הכלכלי ועוד. לאחר מכן נבחרים 12 מונולוגים מצטיינים, שעולים לגמר התחרות במעמד ראש העיר רוביק דנילוביץ', שלדברי קולומבוס, תומך מאוד בעשייה התיאטרונית בעיר.
הפריחה של תיאטרון באר שבע בשנים האחרונות משפיעה על העשייה שלכם בבית הספר?
"זה נותן תחושה של גב, ולסטודנטים זה מעניק הרגשה שיש לאן לשאוף, שמסתכלים עליהם, ומי שטוב ויוכיח את עצמו – יש לו בית להגיע אליו. זו מקפצה מאוד גדולה. שיתוף הפעולה הוא מאוד הדוק.
"צריך לזכור שאנחנו בית ספר צעיר, אין לנו רפרטואר של בוגרים ותיקים, זו בסך-הכל שנה שביעית שלנו. ויחד עם זה, קרוב ל-20 בוגרים וסטודנטים שלנו משתתפים בהפקות של תיאטרון באר שבע. זה בהחלט מעורר מוטיבציה".
ויש השפעה גם על הפעילות הקהילתית?
"כל העשייה התיאטרונית בבאר שבע היא מאוד חזקה, זה מעגל של גופים שמעצימים זה את זה. בוגרים שלנו הקימו את תיאטרון הפרינג' בעיר העתיקה ואת מרכז המצוינות לתיאטרון בבאר שבע. שיתופי הפעולה יוצרים עוד ועוד פרויקטים מהסוג הזה, ויש אג'נדה מאוד ברורה של בית הספר לנסות להשאיר את הבוגרים שלנו פה כאנשי תרבות ויוצרים בדרום, ומן הסתם זה מחייב אותנו לעזור להם למצוא תעסוקה, למשל כמורים לתיאטרון שמפעילים קבוצות של תיאטרון קהילתי ומשתלבים במערכת החינוך. מבחינתנו, הרווחנו את שלנו אם השארנו אותם מועסקים בדרום".
וגם הפסטיבל החדש יהפוך לחלק מזה?
"אנחנו מתכווננים כרגע לדרום, אבל אם זה יהפוך למסורת שנתית, נגדל אולי למשהו ארצי".
הפסטיבל יתקיים בימים ראשון עד שלישי, 21–23 באפריל 2013, בבית הספר למשחק גודמן, שד' זלמן שזר 8, באר שבע, ללא תשלום. לפרטים והזמנות: 08-6464940.