רנה ורטהיים (38), אחותה הצעירה של נעה ורטהיים, הכוריאוגרפית של להקת המחול ורטיגו, היתה עד לא מזמן הרקדנית הראשית בלהקה, ורקדה, בין השאר, גם בבלט הישראלי. היום היא מנכ"ל מעבדתרבות ורטיגו מטה יהודה, גוף שקם בשיתוף ורטיגו, מפעל הפיס והמועצה המקומית מטה יהודה, כחלק ממיזם "מעבדותרבות" של הפיס בפריפריה.

"ממללא" הוא שמה של ההפקה הראשונה מבית מעבדתרבות ורטיגו, והיא תעלה ב-7 וב-13 ביוני 2013. ההפקה הבין-תחומית הועלתה כבר כ-15 פעם בשלוחה הכפרית-אקולוגית בקיבוץ נתיב הל"ה, כיצירה שנוצרה מתוך ובזיקה למקום שבו היא מועלית.

מה מייחד את מעבדתרבות שלכם?

"אנחנו גוף חדש בתוך הכפר של ורטיגו ונמצאים בשנה שנייה של פעילות. יצרנו מעבדה מאוד ייחודית של כמה דיסציפלינות – תיאטרון, מוזיקה ומחול ביחד. אנחנו חוקרים את כולן יחד ומחפשים שפה משותפת, אינטר-דיסציפלינרית. המנהל האמנותי הוא ברוך ברנר, שהוא במאי ושחקן (תלמידו של יז'י גרוטובסקי), זמר ורב שמלמד בניסן נתיב ובמדרשת קולות".

מי הם שאר חברי הקבוצה?

"כולם אמנים מובחרים שעשו הרבה בחייהם. השחקנים אייר וולפה (אנסמבל עתים, הזירה הבין-תחומית, להקת המחול נעה דר ועוד) ושיר שנהב (תיאטרון גשר), שתי זמרות ואמניות קול, יעל תאי ומירב בן-דוד, שמשלבת עבודה קולית ועבודה חזותית, הצ'לן יוני ניב, שהוציא לא מזמן דיסק ומרבה לנגן עם מי שהיה המורה שלו, אנדרה היידו, וטלי ורטהיים, אחותי, שההתמחות שלה היא קונטקט-אימפרוביזציה, בין השאר לנשים עם מוגבלויות. אני מנהלת את המיזם, שותפה אמנותית וגם רוקדת".

"ממללא", צילום: אלעד דבי

זו לא אמנות שמאכילה בכפית

איך אתם עובדים?

"אנחנו לומדים יחד טקסטים מהעולם היהודי ומתרבויות אחרות ומתחילים את העבודה מתוך לימוד ומחקר. ביצירה 'ממללא' חקרנו את השפה העברית: את המקורות שלה, את ההברות שלה, את השקט, דרך טקסטים בתיאטרון, תנועה של הגוף, צלילים וסאונד. הרעיון היה לשתף פעולה במשהו ייחודי שקורה בלוקיישן מאוד ייחודי, ומשלב אמנות, מחול ואקולוגיה. בזכות התמיכה של הפיס והמועצה האזורית יכולנו לממש את החלום שאמנים נפגשים ויוצרים ביחד.

"במופע עצמו הקהל לא יושב פרונטלית, אלא עובר מסע בין חללים אלטרנטיביים שונים, ובכל מקום מתרחשת סצינה אחרת. זה אינטראקטיבי במובן שהקהל חווה את המסע ביחד איתנו, זה לא קר ומנוכר כמו כשקהל יושב לפני במה.

"המסע כולל גם ארוחה כפרית בכפר ושיח עם האמנים – מי שרוצה מוזמן לשאול שאלות. אחר-כך הקהל מוזמן גם לתערוכה של ציורים חדשים של האמן נמרוד קורן (בעלה של ורטהיים). זו חוויה תרבותית, אמנותית, מאוד ייחודית".

למה קראתם לעבודה "ממללא"?

"ממללא מלשון מלמול, 'רוח מדברת' בארמית. הנביעה היא מטקסטים יהודיים – טקסטים בארמית מתוך 'הזוהר' ומספר 'יצירה', שמדברים על איך נוצרה השפה, איך בוקע הקול, ומשם זה עף לכל כיוון – לטקסטים מתרבויות אחרות, מהמשורר הפורטוגזי פרננדו פסואה ועד מאיר אריאל. רק בסופו של המופע מגיעים לאלף-בית.

"זה מסע שחותר לתוך עולמות ויזואליים וצלילים שנוגעים בימי הביניים, והוא מכניס את הקהל לעולם של דמיון והמון אסוציאציות. זו לא אמנות שמאכילה בכפית: עכשיו אנחנו לא מדברים על השפה, אלא משהו מאוד אבסטרקטי ופותח.

"בסופו של דבר יש הרבה טקסטים ודברים שקורים במקביל, יחד עם המוזיקה של הצ'לו והקולות של הזמרות. ניסינו לייצר שפה אחת, עולם אחד, מתוך כל הדברים שחקרנו ולמדנו. צריך לבוא למופע בראש מאוד סקרן ופתוח, ואז מרוויחים הרבה".

"ממללא", צילום: יח"צ

פרספקטיבה ממעוף הציפור

היית הרקדנית הראשית של ורטיגו. הרגשת שאת צריכה גיוון מהמחול? הפריה מאמנויות אחרות?

"כל העשור האחרון אני רקדנית, ואני עדיין יד ימינה של נעה בוורטיגו. אני עוד מעט בת 40, וכבר שנים שאני חוקרת שפה אמנותית ואת הקשר בין הגוף והנפש. רציתי להרחיב את האופקים שלי. זה היה לי מהלך טבעי, כמו כפפה ליד, לעבוד מולטי-דיסציפלינרי עם עוד אמנים מדיסציפלינות שונות, לראות איפה השונה, איפה הדומה, איך אפשר למצוא חוטים שמחברים ומקשרים, ליצור שפה אמנותית חדשה.

"אמן כל הזמן צריך לחפש אתגרים, ולא מהמקום של השעמום, לא משעמם לי לרגע, אלא ממקום של להמשיך לחפש באופן כללי, השורשים צריכים להתרחב ולהעמיק. צריך להעמיק פנימה כדי להניב פירות. אני עדיין רוקדת ויוצרת. אלה שני דברים משלימים שנותנים מעוף זה לזה".

ביקרתי אצלכם בכפר האקולוגי בנתיב הל"ה. מבחוץ זה מצטייר כגן עדן שמשלב את האמנותי, המשפחתי, האקולוגי והחברתי. איך זה מבפנים?

"זה חיים, תשמעי. בחיים יש הכל, אפ'ס ודאון וטוב ורע, ובסוף אנחנו רואים את זה כאחד. החלטנו על צורת חיים קצת אלטרנטיבית, שיהיה יותר קל לגדל ילדים והרבה עזרה הדדית, ושלאמנות תהיה תפיסה חברתית.

"נורא קל להיכנס ללופ של עצמך, להיות באגו-טריפ של רק להצליח. אבל אם אתה מתלבט אם לעשות מזגן אקולוגי או לא, קומפוסט או לא, באופן טבעי אתה נעשה ער יותר לסביבה, וכשאתה ער יותר לסביבה, כל האמפתיה שלך והמקום של הלב נמצאים יותר בהקשבה. הלב מתרחב. זה לא אומר שאתה לא כועס ומתחבט כמו כל בני-האדם, זה מתנהל רגיל כמו בכל מקום אחר, אבל יש יותר תמיכה בעצם הדבר הזה.

"זו לא אופוריה, לא מצאנו את הנוסחה לגן עדן של החיים המודרניים. אנחנו לגמרי במירוץ, מתחייבים להפקה בשנה, וגם לנו הרבה חובות בעולם הזה, זה לא קל להתפרנס מאמנות. התוספת היא שדאגנו לעצמנו לפרספקטיבה ממעוף הציפור, לא לראות בכל דבר את סוף העולם.

מה שיותר הקשרים

איך כל המהלך הזה השפיע על חייך?

"אני מאוד בהודיה. אני מרגישה שזכיתי גם במשפחה מיוחדת, גם באמנים סביבי לשתף איתם פעולה. יש הרבה דילמות מוסריות לגבי החיים, אבל יש כאן בחירה לחיות חיים אינטנסיביים יותר, של הרבה מראות. בדרך כלל המראות שלך בעולם זה הבעל והילדים, ופה יש גם אמנים קרובים. אם אתה אדם מודע ומרגיש שבאת לעשות עבודה בעולם ויש לך תפקיד – אתה מתמסר לזה ונהנה מהפלוסים של זה ומצליח לעבור דרך המינוסים של זה".

שהם?

"הטבע האנושי באופן כללי. דבר לא קל להתמודד איתו. אתה עובד עם אנשים כל הזמן, תלמידים, אמנות, עניינים כלכליים. המינוסים הם כמו בחיים הרגילים והפלוסים יותר מיטיבים".

על מה אתם עובדים עכשיו?

"הנושא של העבודה הבאה שלנו הוא דמיון. אנחנו קבוצה יותר קטנה – חמישה אמנים ורקדנית, ואנחנו חוקרים באינטנסיביות את נושא הדמיון. אנחנו בתחילת התהליך ואני לא אוהבת לדבר בשלב הזה על התוצר האמנותי, אבל בניגוד ל'ממללא', שיש בה נגיעה של סייט-ספסיפיק (אמנות תלוית מקום), שהחללים בה הם חלק מהיצירה, זו תהיה יצירה שרוצה להתנייד ולהגיע לפסטיבלים ולכל מקום.

"היצירה הזו תהיה שילוב של תיאטרון, מחול ומוזיקה, והיא תעלה באוקטובר. אנחנו עובדים בינתיים על טקסטים של רבי נחמן מברסלב, על חלומות אישיים וכתיבה יצירתית. ממש לא מדובר רק בטקסטים יהודיים, וזה היופי, שעובדים גם בקונטרה לתרבויות אחרות ודתות אחרות, מהיוונים ועד משוררים וסופרים בני ימינו".

את ואחיותייך מגיעות מבית דתי. את מרגישה שבעבודות האלה את חוזרת להתחבר לחומרים מהעולם הדתי?

"זו לא חזרה, אני מחוברת לשם מאז ומעולם. זו המשיכה שלי וזה טבעי לי. תמיד רציתי לשלב משהו שהוא גם אמנות ולהיות קצת תלמיד חכם באמצע. יש לי זיכרון מגלגול אחר שהייתי פעם תלמיד חכם. אני מאוד אוהבת להשתמש גם באינטלקט וגם במקורות של המקום שממנו באתי. לא רק בגלל שגדלתי כדתייה, אלא בגלל שאני מחוברת לזה בנבכי הנשמה, מרגישה חיבור מאוד עמוק לזה, ודווקא לפילוסופיה ולתורת הסוד של היהדות, פחות הפשט וההלכה". 

"ממללא", צילום: אלעד דבי
 
המוח הקוגניטיבי הוא כמו רשת

"אני מרגישה ותמיד הרגשתי שיש שם, בכל ידע קדום, אצל הסינים וההודים ובכל תרבות עתיקה, סודות מאוד חזקים שעליהם נבנה העולם", אומרת ורטהיים, "ואי-אפשר להתכחש לזה. על היסודות האלה לא נבנית רק הקליפה הדתית, אלא גם היסודות של התרבות והאמנות.

"זה היה הכוח של המקובלים, שהם היו מדענים, חוקרים, הם ידעו המון שפות מעבר לתורה ולגמרא, הם התבודדו והיו גם מחוברים לטבע וידעו מה כל צמח מרפא. הלוואי ונזכה לקצת מזה, שהעולם יהיה יותר הוליסטי ויותר יחבר את הידע שלו".

אולי בעידן שלנו זה קשה יותר.

"אנחנו חיים במאבק של ידע, המודרניזציה מפרידה את הידע; אם את רקדנית, אז מה את מתעסקת בכל מיני אמנויות? אבל במסגרת המחקר הבאתי אלינו לאחרונה חוקר מוח, וזה היה מדהים ומרתק לגלות שבמחקר הדמיון ב-15 השנים האחרונות גילו שהמוח הקוגניטיבי הוא כמו רשת. אני, אינטואיטיבית, ידעתי את זה תמיד. ככל שהאינפורמציות יותר דיפוזיות ואורגניות ועוברות מדבר לדבר – זה משתכלל. זה לא משהו ליניארי שאתה מתמחה רק בדבר אחד. זו דוגמה קטנה לאיך שאני מדמיינת את הדברים. כמו רשת של קורי עכביש.

"מה שחסר לנו בעידן המודרני הוא שיהיו מה שיותר הקשרים, לא רק המומחיות של אדם אחד. וכל הקונספט של 'כפר אמנות האקולוגי' זה מהמארג הזה, הרצון והשאיפה להזכיר לעולם שאפשר גם אחרת וזה יכול לעבוד חזק ומוצלח".


המופע "ממללא" ייערך ביום שישי, 7 ביוני 2013, ב-16:00, וביום חמישי, 13 ביוני 2013, ב-17:30, בקיבוץ נתיב הל"ה. לפרטים: 02-9900235. 

*** לעדכונים, הנחות, מבצעים ועוד, בקרו אותנו ב פייסבוק ופרגנו בלייק