|
|
מוזיקאים קלאסיים תמיד רוצים להגיע לאיזשהו דבר מושלם. הם מתאמנים המון שעות ביום, והם כבדים, וחנאנות, אז זה בדיוק מה שקורה לי. הקטע הוא שאני פשוט מתעסקת בעוד כאילו שהוא יכול היה להיות מנדולינה, או פסנתר, זה פשוט איזה ביטוי ואיזה קשר עם האנשים ועם הדברים שאני רוצה להביע... בגלל שאנחנו במזרח התיכון, פתאום בא אלי פייטן ואומר, 'את יודעת לנגן פיוטים?'. אני שואלת, ''מה זה פיוטים?', ופתאום מוצאת את עצמי בתוך זה, מתעסקת במוזיקה יהודית"
|
|
|
|
פסטיבל העוד בת"א מארח את אחת הנשים היחידות בארץ שמנגנות בעוד, והיא בכלל מבוסניה. שיחה אחד המוסדות היציבים ביותר בנוף הפסטיבלי הישראלי הוא פסטיבל העוּד המתקיים מדי שנה בצוותא תל אביב, בניהולו של אלי גרינפלד.
בכל שנה מציעה תוכניית הפסטיבל דיאלוג חדש עם העוד, מנקודות מבט שונות. השנה תוכלו ליהנות ממיקי גבריאלוב,גלי עטרי, ציון גולן ואמנים אחרים, ביניהם גם נגנית העוד מרינה טושיץ'.
טושיץ' היא אחת הנשים היחידות בארץ שאוחזות בכלי, שאוחזת גם בשם לא לגמרי שגרתי כשהוא מחובר לעוּד, חוויה שמתעצמת כשהיא מדברת על מוזיקה ערבית בשמץ מבטא רוסי שעוד נותר לה, על אף שעלתה לארץ לפני למעלה מ-20 שנה.
טושיץ', 45, אמנית עוד בולטת בארץ ובחו"ל, המנגנת בימים רגילים עם התזמורת האנדלוסית האשקלונית, תציג במופע שלה לחנים מקוריים שהשראתם מבוסניה, מולדתה. נוסף לנגינה אחראית טושיץ' גם על הלחנים והשירה, כשלצדה מתארחות זמרת הלדינו האמריקאית בטי קליין והרקדניות אלה גרינבוים ומרינה ישראלי.
"מה את מבזבזת את הזמן? תחזרי לפסנתר!"
"אני אמנם בוסנית ולא רוסייה, אבל השם שלי בהחלט לא אופייני בהקשר של העוד", מסכימה טושיץ'. "בגלל שהסבים שלי היו קומוניסטים ופרטיזנים יש לנו במשפחה שמות של רוסים, אבל אני מרינה שבאה מהבלקן, ושם יש אוכלוסייה גדולה של מוסלמים ודי הרבה מוזיקה טורקית.
"כשהייתי קטנה לא היו שם פטיפונים או משהו, אז שמענו מוזיקה מהרדיו, הרבה מוזיקה בלקנית והרבה סאז (כלי מיתר אוריינטלי עתיק). אחר-כך, כשהייתי נערה, כולם אהבו רוק, ברור, ואני איכשהו המשכתי לאהוב בסתר מוזיקה עממית, אבל זה מה זה לא היה קול".
אז למה באמת לא היית נערת רוק כמו האחרות סביבך? מה חיבר אותך חזק כל-כך למוזיקה עממית?
"אולי זה היה משהו דווקא נגד ההורים, ששלחו אותי ללמוד מוזיקה קלאסית, פסנתר, כמו שמתאים לשם שלי. אני אהבתי כל מיני כלים אתניים, כל מיני חלילים כאלה, אבל זה ממש לא היה מקובל. אם הייתי נוגעת בהם היו אומרים לי, 'מה את מבזבזת את הזמן? תחזרי לפסנתר!'. אז כשהיינו ילדים אספנו עיתונים, מכרנו אותם בכמה גרושים וקניתי חלילית, כי ההורים לא היו מוכנים לקנות לי כלי אתני".
כי מה המשמעות של זה במקום שבו גדלת ?
"זה כאילו קשור לכפר, קשור לאנשים פרימיטיבים במרכאות, שזה בכלל לא נכון, כי היום אנחנו רואים שזו בעצם התרבות העממית השורשית. במקום שבו גדלתי היתה קהילה יהודית, אז כן היו שירי לדינו שאהבנו, אבל בחברה חילונית שחיה בבוסניה קיבלתי את התרבות המוזיקלית מהסביבה ולא מהקהילה היהודית. לא גדלתי על פיוטים".
אז איך בכל זאת את מגיעה לעוד?
"ניגנתי כל החיים. למדתי פסנתר, ניגנתי על כל מיני חלילים, על סאז, קצת גיטרה, וב-1991, כשהיו מלחמות בין מוסלמים לנוצרים בבוסניה-סרייבו, עלינו ארצה. את העוד ראיתי עוד בבוסניה, אבל אפילו לא חשבתי שאני מסוגלת לנגן בו. לא חשבתי בכיוון. זה כמו שמישהו היום ישאל מישהו, 'תגיד, אתה רוצה להיות מהנדס של פיזיקה גרעינית?'".
"פתאום בא אלי פייטן ואומר, 'את יודעת לנגן פיוטים?'"
"לארץ הגעתי בגיל 23, בלי הפסנתר", מספרת טושיץ'. "היתה לי איזושהי גיטרה, וחבר קרוב התיישב עליה בטעות ושבר אותה. במקום הגיטרה שנשברה הוא הביא לי עוד, ואיכשהו התגלגלתי ללמוד את הכלי הזה".
ככה, במקרה?
"את יודעת, שאלתי איזה חבר שלי רוסי שמנגן באקורדיון, 'איך החלטת דווקא לנגן באקורדיון? למה לא גיטרה חשמלית, למשל?'. אז הוא אמר, 'אני לא החלטתי. הביאו לי, אז התחלתי לנגן'. ככה גם אני. הביאו לי. לא היה לי משהו אחר. עולה חדשה, אין לי כלום, זה הדבר היחיד שהיה לי, אז איכשהו בגלל זה כנראה התחברתי לזה. זה כמו שבנאדם מקבל כלב. לפני זה הוא אולי לא אהב כלבים, אבל עכשיו הוא כבר לא יכול בלי כלב. זה פחות מיסטי. אני לא יכולה להגיד שכל חיי חלמתי על הכלי.
"ברגע שקיבלתי אותו התחלתי לנגן עליו כל מיני דברים שזכרתי משמה. דברים עממיים, בוסניים, קצת לדינו, ואז התחלתי ללמוד מוזיקה ערבית, שאליה בהתחלה לא כל-כך התחברתי. את הכלי מאוד אהבתי, ורציתי לקחת אותו לאיזה מקום אחר, כמו כשהעוד הגיע לספרד בימי הביניים עם הערבים ומשם הוא נדד לאירופה והפך ללאוטה, מהמקום הזה אני מרגישה אותו".
אז לאן את לוקחת את הכלי?
"אז אני לוקחת את העוד ופשוט מנגנת דברים שאני מכירה. גם מוזיקה שמזכירה מוזיקה ישראלית, וגם כמוזיקאית קלאסית, כי אני רואה את עצמי ככזו. מוזיקאים קלאסיים תמיד רוצים להגיע לאיזשהו דבר מושלם. הם מתאמנים המון שעות ביום, והם כבדים, וחנאנות, אז זה בדיוק מה שקורה לי. הקטע הוא שאני פשוט מתעסקת בעוד כאילו שהוא יכול היה להיות מנדולינה, או פסנתר, זה פשוט איזה ביטוי ואיזה קשר עם האנשים ועם הדברים שאני רוצה להביע, כשאני כותבת, נגיד, מוזיקה משלי. אבל בגלל שאנחנו במזרח התיכון, פתאום בא אלי פייטן ואומר, 'את יודעת לנגן פיוטים?'. אני שואלת, 'מה זה פיוטים?', ופתאום מוצאת את עצמי בתוך זה, מתעסקת במוזיקה יהודית".
מה תנגני במופע בפסטיבל העוד?
"למופע קוראים 'בוסניאן בלוז', כי רציתי שאנשים יחשבו, מה זה הדבר הזה בוסניה. כמו שקורה לי היום כשאני מנגנת מוזיקה פרסית ואני רואה זמרת ונגן סנטור, ואני אומרת, מאיפה באים האנשים האלה? מה זה המקום הזה המרתק? רק דרך המוזיקה אני מכירה את המקום הזה. בגלל זה החלטתי על שם המופע, כדי שאנשים יחשבו על המקום הזה. רציתי לקחת את ההשפעות של מוזיקה משם וגם השפעות שיש עלי מפה, של כל מיני פיוטים, ושל מוזיקה ערבית שלמדתי כשעשיתי תואר באקדמיה בירושלים במוזיקה ערבית, והייתי האשה היחידה בין שניים-שלושה יהודים בודדים שהיו שם".
מרינה טושיץ' (צילום: יח"צ)
איך את מסבירה באמת את מיעוט הנשים שמנגנות בעוד?
"זה מה שקורה פה, אבל בטורקיה או אפילו באיראן יש נגניות, וגם בכל מיני רפובליקות סובייטיות יש נגניות שאני מכירה דרך המחשב. העוד נהיה כלי אִין. כשהתחלתי לנגן לפני 15 שנה' היו רק כמה מבוגרים שזכרו שאבא שלהם ניגן בעוד פעם, ועכשיו הכל מתעורר. אנחנו בונים עכשיו את השורשים".
"אין תרבות אחת שאני שייכת לה"
"רוב החומרים במופע הם שלי", מספרת טושיץ', "אבל בגלל שאני רוצה לעשות מחווה לבוסניה, יהיו גם שירי סוודך בוסניים. סוודך זו מלה טורקית שמשמעה 'אהבה', ואלה שירי אהבה עממיים עם השפעות טורקיות ועותמאניות על המוזיקה הבוסנית. השירים האלה זה בדיוק הבלוז. אהבה שאף פעם לא מתרחשת באמת, זה קורע לב, זה נורא יפה.
"אז אני אבצע כמה מהשירים האלה, ותתארח גם בטי קליין, זמרת שעושה המון בעניין של מוזיקת לדינו, למרות שהיא אמריקאית. היא זמרת נהדרת והיא תשיר כמה שירים בלדינו. יש למשל אנשים מבוגרים שכותבים שירה בלדינו, והיא הלחינה כמה מהשירים האלה והוציאה אותם, ממש כמו איזה אידלסון של הלדינו. יתארחו גם שתי רקדניות, אלה גרינבוים ומרינה ישראלי, שהן חברות שמאוד התחברו לחומרים שאני עושה, וככה יצרנו את הפרויקט הזה".
כשאומרים "מוזיקה בהשפעה בוסנית", האוזן צריכה לצפות למוזיקה שמחה, עצובה?
"אנחנו אומרים 'בלקן' ותמיד חושבים שמוזיקה בלקנית היא שמחה. יהיו שם כמה קטעים שמחים, אבל זה בעצם בלוז. זה לא דברים שמחים. יש גם דברים שממש גובלים עם מוזיקה קלאסית אירופית, יש שם גם דברים מאוד כבדים. אני אשיר את שירי האהבה הבוסניים, שאר הקטעים אינסטרומנטליים, בטי תשיר את הלדינו, שיהיה קליל ונחמד, זה שירים מאוד יפים ומלודיים, זו מוזיקה כל-כך מלודית שאין מישהו שלא אוהב את זה, וכמובן יהיה נגן כלי ההקשה בן דגוביץ' והנשפן יעקב מירון".
שהוא גם בן הזוג שלך, שמנגן בעצם בתזמורת האנדלוסית אשדוד, המתחרה של התזמורת האנדלוסית אשקלון, שבה את מנגנת, לא?
"בדיוק, נכון".
איך החיים עם כל הבלגן הזה?
"אם זו היתה הבעיה היחידה... (צוחקת). להפך, כל הנגנים משתי התזמורות חברים. אני אפילו לא הייתי אז בתזמורת בזמן שקרה הפיצול שהוביל לשתי אנדלוסיות, אבל כולנו באותו מקצוע וכל הנגנים חברים".
המעוניינים בטעימה נוספת מהמוזיקה שיוצרת טושיץ' מוזמנים לרכוש באוזן השלישית את האלבום שהוציאה לפני כחודשיים, Oud in The Middle West, גם הוא בשיתוף עם בן זוגה.
"קראתי לזה במידל ווסט ולא במידל איסט כי אני באמת מרגישה שפה זה כל התרבויות ביחד", היא מסבירה. "אין תרבות אחת שאני שייכת לה. יש באלבום 17 קומפוזיציות שכולן שלי, ושני נגנים: כלי נשיפה ועוד. לא שמתי את האלבום במקומות גדולים כי אני יודעת שכשמישהו מחפש דברים כאלה, שהם לא לגמרי מיינסטרים, הוא מחפש את זה באוזן השלישית".
יש בך משהו שנשמע מאוד שמח, את נשמעת אדם שמח.
"את יודעת איך אומרים: fake it till you make it".
המופע Bosnian Blues יתקיים ביום שלישי, 20 באוגוסט ב-21:00 בצוותא תל אביב במסגרת פסטיבל העוד בצוותא 24-18 באוגוסט 2013). כרטיס: 95 ₪. מחיר הנחה: 80 ₪. לפרטים: 03-6950156/7.
01/08/2013
:תאריך יצירה
|