"הלקחנים" נבחר להיות החוויה הקולנועית הראשונה של הדעתן בן השלש וחצי באולם קולנוע. בדיעבד זו היתה בחירה מצוינת.
 
כידוע, בחודשי הקיץ גודשים את אולמות הקולנוע אינספור סרטים מצוירים ואחרים לילדים ולכל המשפחה. לצד שנינות, ברק והומור מתוחכם, שפונים לרוב גם לילדים וגם להורים, מתאפיינים הסרטים הללו בגודש דימויים, בקצב מהיר ובדמויות שכולן מתאמצות להיות הכי מגניבות, הכי קוליות, הכי תלת-מימד, הכי כמו והכי הכי.
 
"הלקחנים" הוא ההפך הגמור. הסרט, שמגיע מאולפני ג'יבלי ביפן, מציע הנפשה מעולם אחר, שבו התחכום והמגניבות אינם ערכים עליונים. 

הכלל הלקחני הראשון במעלה

ג'יבלי הוא הסטודיו של מי שנחשב לאחד מגדולי הבמאים היפנים, גאון האנימציה היאו מיאזאקי ("הטירה הנעה", "פוניו", "המסע המופלא"). את הסרט ביים במאי אחר, הרושמה יוניביישי אבל מנשבת בו הרוח של מיאזאקי (שהשתתף בכתיבת התסריט), שסרטיו מתאפיינים באהבת הטבע, בכבוד לסביבה, בנדיבות ובעזרה הדדית.
 
במרכז עלילת "הלקחנים" עומדת אריאטי בת ה-14, שהיא ושני הוריה הם לקחנים, בני-אדם זעירים המתגוררים מתחת למרצפות אחוזה ישנה בפרברי טוקיו, כשהם מקפידים שלא להתגלות לעיני דיירות הבית הגדולות (שתי נשים זקנות).
 
הלקחנים מתקיימים מ"לקיחות" על-פי הכלל הלקחני הראשון במעלה – לקחת רק את מה שחסרונו אינו מורגש. קוביית סוכר וכמה עלים מהגינה מספיקים למשפחה הזו לימים רבים. 

שני ילדים בודדים

אריאטי המתבגרת יוצאת עם אביה למסע הלקיחה הראשון שלה בין כותלי הבית. השניים יוצאים למסלול מאתגר ורב טיפוסים על פני חדר שלם במטרה להשיג קוביית סוכר. במהלכו של המסע מתגלה אריאטי להרף עין, ולא בפעם הראשונה, על-ידי שון, נער חולה שהגיע לנוח בביתן של שתי זקנות. לב הסרט הוא היחסים הנרקמים בין שני הילדים הבודדים.

מרגע שנחשפו חייבים הלקחנים לעבור דירה, ומכאן ואילך ההתרחשויות מובילות לרגע שבו יעזבו את ביתם הישן אל בית חדש, במורד הנהר. כנגד כל הכללים הלקחניים, שון יהפוך לידידה של אריאטי ויסייע להם במסע הזה.

"הלקחנים" צילום: יח"צ  

עולמם של "הלקחנים" רגוע הרבה יותר מהעולמות המונפשים שאליהם התרגלנו. האויבים הנוראים ביותר כאן הם גברת זקנה וחטטנית וחתול (שאף הוא הופך לידיד). גם הנופים מצטמצמים לבית אחד וחצר. כל זה אינו מוריד מכוחה של האנימציה העשירה בפרטים ורבת היופי, שמזכירה את סדרת האנימציה המופתית "הלב", שבה החל מיאזאקי את דרכו.
 
הלקיחה הראשונה של אריאטי במסע החניכה שלה היא סיכת שיער המשמשת אותה כחרב. הסיכה הזו העלתה מנבכי זכרוני את המלה "מכבנה", שבה נתקלתי לראשונה בילדותי, כשקראתי את "לקחנים" של מרי נורטון (תרגום: יוכבד פרידמן). מעולם לא הגיתי את המלה הזו בקול רם, אך היא פותחת מרחבים שלמים של נופים, חפצים, ציביליזציה זעירה, ובעיקר המון מרחב לדמיון. סרטו של יוניביישי מצליח ללכוד את רוחה של המכבנה. 

"הלקחנים" צילום: יח"צ
 
תחילתה של ידידות מופלאה

הסרט יצא ב-2010. האווירה שבו, ההרמוניה עם הטבע והסביבה שהוא מתאר, הסתפקות במועט, היצירתיות בשימוש בחפצים וגם הצניעות (ואפילו חיישנות) מציעות אלטרנטיבה לכל מה שהתרבות הפופולרית מציעה לנו מדי יום.
 
והדעתן? הוא היה מרותק במשך 94 דקות הסרט. שנינות, תחכום, גודש – כל אלה לא באמת נחוצים לו עדיין. תחילתה של ידידות מופלאה עם המסך הגדול.
 
הערה אחרונה: ראינו את הסרט בקולנוע אורלנדו בבית ציוני אמריקה, מן השרידים האחרונים בתל אביב לבתי קולנוע שאינם קומפלקסים. לא הייתי מציינת עובדה זו אלמלא אופיו של הסרט הלם מאוד את האכסניה.

"הלקחנים", אנימציה. במאי: הרושמה יוניביישי. 94 דקות , מדובב לעברית . אורלנדו סינמה, בית ציוני אמריקה, תל אביב.