הכל החל באובססיית האבירים והדרקונים של הדעתן בן השלוש וחצי. כל כפיס עץ, צינור פלסטיק או קש משומש הפכו בידיו בחודשים האחרונים לחרב לשסף בה אויבים דמיוניים, דרקונים מאיימים ומפלצות בלתי נראות. כוריאוגרפיית קרבות הסלון שלו השתכללה מיום ליום, וחתולי הבית למדו לחמוק מפגיעות ישירות.

ואז שמענו על פסטיבל אבירי ירושלים והבנו שזה כנראה מסוג החוויות שחייבים לאפשר לו, כל עוד האובססיה בשיאה. הפסטיבל הזה, שזו השנה השביעית לקיומו, התקיים בסוף-השבוע הראשון של סוכות.

הגענו בעיצומה של שבת סתווית נינוחה, אל האתר (המושכר) של הפסטיבל – מוזיאון עין יעל בנחל רפאים בירושלים. המקום משחזר את החיים בתקופה הרומית בחורש ים-תיכוני, בין טראסות ומבנים משוחזרים של בית בד, בית מרחץ, פסיפסים, רחוב רומי ועוד, כולל אוויר הרים צלול.

ללוקיישן המושלם הגיעה חבורה של משוגעים לדבר, להחיות את התרבות של ימי הביניים, תרבות של קרבות אבירים, חרבות, נסיכות, ליצני חצר ומוזיקאים תקופתיים.

אבירית במובן הג'נטלמני של המלה

בכניסה קידם את פנינו אביר מכף רגל ועד ראש והציע לכל ילד לצאת נגדו לקרב חרבות רכות. במבטא רוסי כבד תיאר את מהלך הקרב, חלק ציונים ליריביו וספג בחיבה את חבטותיהם. האביר המתחיל שלנו העדיף שלא להתעמת עם אביר אמיתי בשלב זה, ואנו המשכנו הלאה.

לא מעט קהל נהר אל הפסטיבל ביומו השלישי והאחרון, אבל צפיפות לא היתה, וגם העצבנות הישראלית האופיינית נעדרה. האווירה היתה אבירית במובן הג'נטלמני של המלה, בכלל זה עמידה ממושמעת בתור ונינוחות כללית, כשהמתח נשמר רק לזירות הקרב.


פסטיבל אבירי ירושלים (צילום: יח"צ)

במתחם המרכזי נערכים קרבות אבירים. אלה לא היו הצגות או מופעים, אלא קרבות ממש בענף הסיף ההיסטורי, ענף ספורט שבו אבירים מבחירה חופשית מתחרים ביניהם. בטורניר השתתפו נציגויות מאוקראינה, קטלוניה שבספרד, צרפת, לטביה ועוד. נבחרת מקומית של אבירים ירושלמים ובאר-שבעים (שבכללה גם האבירה העברית הראשונה) ייצגה את ישראל ואף ערכה דרבי מקומי בין אבירי הבירה לבירת הדרום.

חבורת האנשים החייכנים שהוצגה בפנינו רגע לפני פרוץ הטורניר עטתה שריונות וקסדות כבדי משקל, הצטיידה בחרבות ובמגנים, ובכל סיבוב נאבקו שני זוגות על הניצחון. הקרבות עצמם עזים ביותר ונערכים ברצינות רבה (כולל פציעות) במשך כמה דקות אינטנסיביות עד להכרעה. המתחרים מתחבקים ולוחצים ידיים לפני ואחרי הקרב ושומרים על רוח ספורטיבית, למרות האגרסיביות של הקרב.

את הטורניר כולו הנחה מי שכונה "המלך", שגם הוסיף פרטים והסברים על המתחרים והערות היסטוריות, למשל על הקשר בין יהודים לאבירים – מתברר למשל שנמצאו ספרי הדרכה בסיף מימי הביניים שנכתבו על-ידי רבנים יהודים.

אפו עתיר הלהבים של דג החרב

המקום שופע התרחשויות ופעילויות המתרחשות במקביל. התנסינו בסדנת קליגרפיה (כתיבה אמנותית) של כתב גותי, בהכנת מגינים מקרטון, בהתחפשות לאביר (כולל אפודת ברזל, קסדה וחרב אמיתית).

דוכן אחר הציג אמצעי הגנה ותקיפה של בעלי חיים, החל מאפו עתיר הלהבים של דג החרב, עבור דרך שריון של ארמדיל וכלה בפוחלצון של דג פירנה. גולת הכותרת של הפעילויות היתה מתחם קרבות הילדים, שבו לחם הדעתן בנועם נגד אביר הגבוה ממנו בראש והגיע לתוצאה המכובדת: תיקו.



פסטיבל אבירי ירושלים (צילום: יח"צ)

בין לבין חזינו בחרש ברזל מחשל חרבות בעזרת מפוח, פטיש וסדן ובמופע אקרובטיקה בין העצים, וגם נחנו על טרסה לצלילי חמת חלילים וגיטרה קלאסית. עוד במקום: אפיית פיתות בטאבון, חץ וקשת, מתחם נסיכות ותיאטרון סיפור.

כל אנשי הפסטיבל לבושים בבגדים תקופתיים: אבירים, אנשי חצר, נסיכות ואפילו שיח' אחד (שהתברר כמפיק הפסטיבל). גם המוצרים בדוכנים נבחרו בקפידה ושמרו את רוחה של התקופה – גילדת יצרני סכינים בעבודת יד (יש דבר כזה), מדליוני אבירים ונסיכות, עבודות עור, חרבות וינטג' ועוד.

לכך יש להוסיף מחירים סבירים יחסית של מזון ומשקאות והעדר תחושת מסחור. יצאנו לאחר שלוש וחצי שעות פעילות עם ילד מותש ומאושר. עם ילדים גדולים יותר אפשר להעביר כמה שעות נוספות, תמורה מלאה למחיר הכרטיס.

מצאנו לנו מובלעת ימי ביניימית בין הרי ירושלים. נחזור גם בשנה הבאה.

פסטיבל אבירי ירושלים, 21 בספטמבר 2013, מוזיאון עין יעל ירושלים. כרטיס: 60–70 שקל לאדם.