"ספר הפנים שלי" - סייבר משפחתי

אינה איזנברג כתבה מחזה מקורי המתנהל ברוב שלביו כקומדיה סאטירית על ההתמכרות לפייסבוק ,  שכאן נקרא בשם העברי "ספר הפנים", הנוגע חזק בקבלה. הפעם מדובר בהתמכרות של חמישה גברים ונשים  - שמטבעה אולי היא שונה מזו של בני נוער, אך מתפקדת באותה צורה ובאותה משובה. יש להם כינויים, אין להם שמות.

העלילה, המתבהרת אחרי פרק זמן ארוך מדי שנועד לבסס את תחושת הכניסה והיציאה התכופה-היסטרית למנהרות "ספר הפנים", מתמקדת במערכת משפחתית מורכבת שמתגלעות בה מהמורות של מציאות אישית המתפתחת בהדרגה לעבר מציאות גדולה יותר של מלחמה.

איזנברג הצליחה לחבר בדיאלוג שלה שפת חולין פייסבוקית טיפוסית שהמייצגת השבה ונשנית שלה היא פעולת כתיבת סטטוס או תגובה, כולל  אותו "אהבתי" שלא פעם בא דווקא כחנופה עצמית של הכותב מיד אחרי ה"אנטר". התקתוק של מושגים אלה בדיאלוג וכן ביטוי מילולי לסמיילים יוצר תחושה ברורה של צפייה בעמוד האתר החברתי השתלטן.

אבל איזנברג הפתיעה ברגע שבו היא מביאה אל המחזה שלה את ז'אן פול סארטר וסימון דה בובואר שבאמצעותם הם חושפות הדמויות משקעים אישיים או פוליטיים שכותרתם היא המשפט המפורסם "הגהינום הוא הזולת" ממחזהו של סארטר "בדלתיים סגורות".

המחזה המעניין אמנם יכול וצריך לעבור שלבי פיתוח נוספים אך כבר עתה, ובבימוי פייסבוקי למהדרין של נוהר לזרוביץ, יש לו פנים טובות בעיצוב, בתנועה ובעיקר במשחקם של גיא הירש, ענת זאוברמן, ליאור חקון, מני פלורנטין ושיר קליפר. אהבתי <3.

"ספר הפנים שלי", צילום: סיגל שגב

"פפפפפפ" - היסטריה קיומית

אהרון לוין וירון אדלשטיין חברו יחד לכתיבת "פארסה שחורה", כהגדרתם בדף ההצגה. הם גם ביימו אותה באותו הלהט שבה היא נכתבה. העלילה שואבת  בגלוי מסרט הפולחן "ד"ר סטרינג'לאב או איך למדתי לפחוד מהפצצה" של סטנלי קובריק, מהסרט Fail Safe של סטנלי דונן, וגם מדמותו של קורץ ב"לב המאפליה" של ג'וזף קונרד ותרגומו הפילמאי ב"אפוקליפסה עכשיו".

ב"פפפפפפ" שלהם הם מתארים מצב - שסרטי עלילה וסדרות טלוויזיה מתמחים בו. גנרל הנוטל את החוק לידיו מתוך תפיסת עולם של שליחות עליונה השוללת את חולשת המנהיגים בהדיפת האיום - האמיתי או המדומה - על המדינה.

כאן זה קורה כאשר מפקד הצוללת דולפין המחומשת בארבעה טילים עם ראשי נפץ גרעיניים, מוליך אותה אל המפרץ הפרסי ומפעיל את נוהל התקיפה  ששמו "פפפפפ", בולע את הקוד שיכול לעצור את שיגור הטילים לעבר טהרן ולהזניק מלחמת עולם שלישית.

בחדר המצב מתכנסים בבהילות ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל ומפקד חיל הים, כשהם אבודים מראש בעולמם המנותק מהמציאות שעליה הם מופקדים מתוקף תפקידיהם.

המחזה כתוב בשתי רמות דרמטורגיות. ברמה הרצינית-דרמטית אנו צופים במתרחש בצוללת, ומנגד ברמת הפארסה,  אנו צופים במתרחש בבור שאליו מביאים גם מחבל פלסטיני בכיר כמתווך אפשרי במאמצים להציל את העולם. כל זאת  בתפאורה המצוינת של אדם קלר שיוצרת את המבנה הבימתי הדו-קומתי של העלילה.

לטעמי הצד הקומי, הפשטני למדי, חותר תחת הדרמה המהותית ומפשיט את המסר החריף המזהיר מפני תרבות הכוח והיוהרה של יכולות ההנהגה שלנו להדוף ולטפל ביד רמה ובזרוע נטויה בקמים עלינו לכלותנו.
אבל כל ההסתייגות שלי מתגמדת נוכח המשחק המצוין בדרך כלל של הצוות הקומי, שגויס למבצע ההצלה - איצ'ו אביטל כראש הממשלה, ערן בן זאב כרמטכ"ל, ערן בן צבי כמפקד חיל הים, רפי קלמר כשר הביטחון ויינון שאזו כמחבל שגויס לעזרתם.

במעלה הבמה הדרמה מוגשת במשחק משכנע ומשוכנע מאוד של זאב שמשוני כמפקד הצוללת, איתמר שרון כסגן צביקה שמבין את חומרת המצב, אמיר ירושלמי כטכנאי המופקד על המכ"ם והקשר, ויאיר ראוכמן כטבח.


"פפפפפפ", צילום: shatterstock

Fairy Tale  - ניסיון לשבור את חוקי המשחק

"פפפפפ" ו"ספר הפנים שלי"  הן חומר טבעי של פרינג' איכותי הנוגע באופציה של תאטרון רפרטוארי, נתמך או מסחרי (כן, זה היינו הך אצלנו), יותר משהוא עונה על ההגדרה המופשטת, ולא ממש ברורה, של "תאטרון אחר".  את זו פגשתי, במידה מסוימת, בשתי הצגות שונות שראיתי אתמול.

הראשונה, Fairy Tale,  של סיגלית פוקס ויהודית ג'ינג'ר היא ניסיון מעניין לשבור את חוקי המשחק, ויש בה, בעיקר בחלקה הראשון, רגעים של חסד בימתי, ובעיקר בזכות ג'ינג'ר המשחקת את פעלולי הסאונד והאפקטים המלווים את מאמציה של הזמרת טינה, בגילומה המסיבי של פוקס, להיחלץ או להבין את עולם הפנטזיה שלתוכו נשאבה כמו ילדה תועה ביער אפל.

בחלק השני נראה כי השתיים מאבדות כיוון - אם כי בחינניות רבה - וכדי להיחלץ הן שוברות את הכלים, וכאילו מעניקות לקהל הזדמנות להציץ אל מאחורי הקלעים של יצירה. כפי שהבנתי בכל הופעה יש גרסה קצת שונה למהלך המביא את הסיום, ולפחות בהצגה שראיתי זה היה מטושטש מכדי לייצג משמעות.

Fairy Tale, צילום: סיגל שגב

"השולחן" - תיאטרון חפצים ותיאטרון סיפור

הטשטוש הוא במפתיע גם המאפיין המפריע בהצגת "השולחן" של יעל ברודצקי ויעל תורג'מן, המביא את סיפורה של ילדה על תהליך התבגרות-התפקחות בצל סבתה, אמה וההעדר המובהק של אביה.

זו הצגה הניצבת על שתי רגליים - של תאטרון חפצים ושל תאטרון סיפור. הטקסט הרב בפיה של גילי בית הלחמי כילדה מיקה, עם הבזקי טקסטים קצרים של עירית גדרון כסבתא ואלמה דישי כאם, משתמש בהקשרים רב זמניים, שהעלו בי תמונות של השואה, בעיקר, גם אם המסופר מתקיים בהווה בן זמננו.

את עיקר ההישג הבימתי תופס - כרעיון וכשחקן מן המניין - השולחן שעוצב על ידי אילי לוי ותמר אור. כאשר המחזה מגיע אל קיומו של השולחן והוא מתעורר לחיים אז גם מתעורר העניין במכמניו ובסודות המחזה. אלא שאז גם ההצגה מגיעה אל סיומה.

למומחים הרבים ששבים ומגיעים לפסטיבל עכו ותפקידם להעריך ולנחש מי יהיו הזוכים כבר יש מה לומר על ארבע ההצגות שסקרתי כאן, וכמה מאלה שאראה היום. בחצות תבוא הבשורה.  


"השולחן", איור: תמר הוכשטטר