רק כשאנחנו תופסים את מקומנו באולם יורד לי האסימון לגבי טיבו המופע של להקת "התפוזים", משירי אריק איינשטיין: ילדים או ילדים, איינשטיין או לא – זה קודם כל מופע רוק.
 
שתי גיטרות, בס, תופים וקלידים ממתינים על הבמה, וזה מגניב שבעתיים כשאתה מגיע בתפקיד הורה: לא רק שירים טובים מובטחים כאן, אלא גם ביצוע לייב ללא פלייבק (אח... געגועי לבארבי). עוד ממתינים על הבמה סלים, המרמזים על הגברת עם סלים, שעוד תגיע.
 
כמו כל מופע רוק, גם זה מתחיל באיחור. רבע שעה זה כלום במונחים של מועדוני רוק, אבל בהצגות ילדים אחד החוקים הלא הכתובים הוא להתחיל בזמן בכל מחיר. לכן, עוד לפני שהם פוצים פה, חוטפים חברי ההרכב על הראש מסבתא זועמת אחת בשם אולם שלם של קוני כרטיסים. טוב שהם לא לוקחים את זה קשה מדי; התנצלות פומבית, טרוניה נוספת של הסבתא וצלחנו את זה. 
 
משנעים את גלגלי ההופעה מעבר לנוסטלגיה

הם פותחים בשצף קצף ב"מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר", אנרגיות נפלאות לפתיחה, שמשלהבות את הזאטוטים שלא מכירים ויותר מזה את ההורים. משם, אחרי היכרות קצרה עם הלהקה, המופע זורם בין תחנות בטיול בארץ ישראל, שכן התפוזים מעידים על עצמם שהם אוהבים יותר מכל שני דברים: לטייל בארץ ישראל ולשיר את שירי אריק איינשטיין. להצהרה הזו יש נופך קצת דביק, אבל טוב שיש רוק'נרול וגם הרבה הומור באופן הביצוע, שמשנעים את גלגלי ההופעה מעבר לנוסטלגיה.
 
המסע מתחיל בקיבוץ יוטבתה שבדרום, מעוז השוקו של "אדון שוקו" (סוג של פרסומת תמימה), דרך תל-אביב ("גברת עם סלים"), ועד יער אודם שברמת-הגולן, שם נברר "מה עושות האיילות בלילות". בין לבין נשמע גם את "קילפתי תפוז", "יש לי אח קטן", "מכופף הבננות", "שבת בבוקר" ועוד.
 
מי הם התפוזים? חברי ההרכב פועלים גם כלהקת קאברים לשירים ישראליים. הזמר המוביל את המופע הוא אלעד קורן, שעושה עבודה נאמנה, ולצדו דומיננטי גם בשירה ובהובלת הסיפור טל מרקוס שעל הבס. עוד בפרונט – הילי בוימל, הצלע הנשית שבחבורה (שטוב היה אם היתה זוכה ליותר פוקוס), ושי משה, הגיטריסט המוביל, א-לה קלפטר, הפרפורמר המחונן שבחבורה. מאחור נותנים מצע של קצב, הרמוניות ואנרגיות נעמן שדמי על הקלידים וניר עטר על התופים. 



אדון שוקו, התפוזים (צילום: עדי עובדיה)


ההברקה הגדולה פה היא הצימוד רוק וילדים בהופעה. רוב שירי הילדים של איינשטיין זכו במהלך השנים לביצועים ילדותיים ו"מותאמים" לגיל הרך, שלא פעם מעמעמים את יופיו של המקור. ילדים יכולים ליהנות גם מסולו גיטרה חשמלית וסולו תופים, או מ"קרב מוזיקלי" בין הבס לחשמלית, צריך רק לתת להם הזדמנות. אפשר לקחת את המופע עוד צעד קדימה מבחינת עיבודים או שיאים מוזיקליים, אבל גם ככה קהל היעד היה משולהב. 

 
בלי להכביר ובלי להתחנחן

ואכן, אחת המעלות הגדולות של המופע הזה היא ההבנה עמוקה לאופן שבו נכון להגיש חומר לילדים. אמנם סיפור המסגרת בין השירים הוא מעט מאולץ, אבל חברי ההרכב יודעים לשמור על מתח נכון בין שאלות הפעלה, שיתוף הילדים בשירה ובמתן קצב וירידה לקהל. וכל זה בלי להכביר ובלי להתחנחן, אלא בדיוק במידה הנכונה. יפה למשל שדווקא בשיר פחות סוחף לכאורה, כמו "קילפתי תפוז", הם מעלים שורה של ילדים על הבמה שיעזרו להם עם הקצב, וזה אכן הופך לאחד הביצועים היותר חובקי אולם.
 
"התפוזים" אמנם לא זמרים, נגנים או שחקנים ענקיים, אבל יש להם הרבה חן ואהבה למה שהם עושים. ניכר שלאגו אין תפקיד ראשי על הבמה – הם אפילו לא טורחים להציג כל אחד מהם בנפרד. וזה עובד כל-כך טוב עד שבשלב מסוים, כמו בכל מופע רוק, מתחילה זליגה של הקהל אל קדמת הבמה. מחמם לב לראות עלמים ועלמות זאטוטים, במיטב בגדיהם, רוקדים, שרים ומשתוללים עם או בלי הורים למרגלות הבמה (יש אפילו כמה שמעזים לעלות).
 
עוד מסממני מופע רוק במיטבו הם ההדרנים. בוימל שרה את "עוף גוזל", שגרם לי למחנק חשוד בגרון כשהילד העוד-מעט-בן-ארבע הצטנף על ברכי בהתמסרות. אחר-כך הגיעו שני להיטים מבית-היוצר של דני סנדרסון דווקא – "אלף כבאים", שהופך לשיא המופע (בוודאי של הדעתן, שמבחינתו זה שיר פרטי שלו), ו"יו-יה", כדי למשוך עוד קצת את האנרגיות של הקהל. נדמה שמופע המשך המבוסס על שירי סנדרסון הוא רק עניין של זמן.
 
אם לסכם מופע נהדר: לקחת את הילדים וליהנות מכל רגע (ולהפסיק לעזאזל לסמס תוך כדי, זה מחרפן לגמרי).

"להקת התפוזים – אדון שוקו" , שבת, 9 בנובמבר 2013, מוזיאון תל אביב לאמנות.

*** לעדכונים, הנחות, מבצעים ועוד בקרו אותנו ב- פייסבוק  ופרגנו בלייק