אנחנו נכנסים לזאפה ההומה, לא מקום אידיאלי להופעות, במיוחד לא עם ילדים, כשמלצרים מוציאים ומביאים מנות (יקרות להחריד) במהלך ההופעה ופוגמים ברוח הרוק'נרול שמנסה "אינדי ילד" להביא לבמה.
 
הרעיון של "אינדי ילד" קולע לגמרי לרוח התקופה: הורים שמאסו בגרסאות מתיילדות ומתקתקות לשירי ילדים מקבלים הזדמנות לחלוק את אהבתם לשירי ילדותם ברוח רוק'נרולית למהדרין – גיטרות, בס, תופים ובכל האנרגיות המתבקשות.
 
בדומה למופע של הרכב התפוזים, המוקדש לשירי אריק איינשטיין, גם כאן מובא מבחר נהדר של שירי ילדים ושירים נצחיים מכל התקופות (של קשת כותבים מגוונת – עוזי חיטמן, יהונתן גפן, כוורת ועוד).

קופצניות, תלתלים וקול גדול

על הבמה שתי גיטרות (ליאור סקר, הסולן המרכזי, וגון צדוק), גיטרה בס (ליאור עוזרי), תופים (אלעד נדב) וקלידים (אסף לביא, שמנגן לפרקים גם באקורדיון).
 
ההרכב פותח את המופע בגרסת גיטרות אנרגטית ל"איך שיר נולד", שבמהלכו מוצגים הנגנים. פתיחה מלהיבה ומשכנעת. החיוך המוקסם של בן הארבע, שתפס מיד את הגיטרה המתנפחת שלו (שכמוה חולקו לילדים בקהל בתחילת המופע, גימיק חמוד עם מחיר אקולוגי), שיכנע אותי ללא מלים שזה השיר הנכון לפתיחה.
 
בשיר השני, "רוח רוח", הגיחה לבמה מיקה שדה והביאה משב מרענן של קופצניות, תלתלים וקול גדול. על אף שהיא חמושה רק בגיטרה מתנפחת, הנוכחות שלה ממלאת את המקום לגמרי והופכת בקלות להתרחשות המעניינת ביותר, ויזואלית ומוזיקלית.
 
המופע שומר על אנרגיות גבוהות לכל אורכו, בעיקר בזכות בחירה חכמה של שירים קצביים שיוצרים רצף נוסטלגי רקיד ומרומם. מצד שני, דברי הקישור המועטים דלים משהו, וגם הפעלת הילדים, המינורית יחסית, לא היתה מוצלחת במיוחד (אולי בחלל נטול מלצרים ושולחנות האינטראקציה עם הקטנים עובדת טוב יותר).
 
חטיבת שירי "הכבש ה-16 " של יהונתן גפן ויוני רכטר כמעט צפויה מראש בהקשר הזה ("איך שיר נולד", כאמור, "מי שמביט בי מאחור", "אני אוהב" וגם כמה קטעי קישור מבית-היוצר של גפן במופע המקורי). אלה גם, מטבע הדברים, השירים שהכי מוכרים לילדים ומשלהבים אותם. 
 

"אינדי ילד" (צילום: ליאור רוטשטיין)

הילדים נובחים לבמה בתשובה

למקום של כבוד זוכים גם שירי עוזי חיטמן, שכסות הגיטרה-בס-תופים הולמת אותם מאוד: "שירי ילדות" (השירים המשחקים), "הייתי הילד הכי קטן בכיתה", "רציתי שתדע" (אלוהים שלי) "ואני תמיד נשאר אני" (מלים ולחן: דתיה בן-דור).

בחירות משמחות, שממש מעוררות נשכחות, הן "אדוני ראש העיר" ו"מכת שמש" (קיץ בין קרניים) של יגאל בשן, ושני שירים קולעים של כוורת, שגם מוסיפים טאץ' אהוב של חיות: "טנגו צפרדעים" ו"פה קבור הכלב" (הילדים נובחים לבמה בתשובה).
 
למנת השמחה של ההורים תורמים גם "תנו לגדול בשקט" ו"אין לי כסף" של גידי גוב, שהזמן לא יכול להם. הרוק'נרוליות המובנית של האחרון ממש תפורה על המופע.
 
אחד השיאים הפחות צפויים שמור דווקא ל"אמת או חובה" של ריקי גל, שהוא יותר שיר נוער משיר ילדים, ובעיבוד נוספה לו נעימת ג'יימס בונד משעשעת. בחירה מפתיעה אחרת היא "טוליק" של אושיק לוי, שכאילו לקוח מזמנים אחרים.

"כשאת בוכה את לא יפה" (יהונתן גפן ושמוליק קראוס), אחד השירים המשותפים למופע של התפוזים, מבסס בשני המופעים את מעמדו כשלאגר לילדים ("לא יפה, לא יפה", צווח הדעתן באוטו, באושר שאחרי).
 
אבל מבחינתי הרגע הכי מתוק של הערב הגיע דווקא מהמקום הכי פחות צפוי, "השכן שלא ישן" של זקני צפת, שכאילו נוצר לכך שילדים בכל הגילים יטעימו בצעקות מטורללות בפסבדו-יידיש את "השכיין שלא ישיין". והוא גם היחיד מבין שירי הרפרטואר שצוינו פה שהולם את הכותרת "אינדי ילד".
 
לסיכום: מופע מומלץ, מגיל 4. רצוי מאוד לתפוס אותו במיקום אחר.


"אינדי ילד" (צילום: ליאור רוטשטיין)
 
"אינדי ילד", שבת, 21 בדצמבר 2013, ב-13:00, זאפה רמת החייל, תל אביב. ניהול אמנותי: חיים שמש. הפקה מוזיקלית: חמי רודנר. שירה: מיקה שדה. שירה וגיטרה: ליאור סקר. גיטרה בס: ליאור עוזרי. קלידים ואקורדיון: אסף לביא. תופים: אלעד נדב. גיטרה חשמלית: גון צדוק.