ההאזנה לאלבום הסולו החמישי של חמי רודנר, "זמן אסיף", דומה לעלעול באלבום התמונות המשפחתי והאישי שלו.
כל שיר מביא פיסת חיים קטנה ביושר גדול, ולוקח אותנו למסע שעושה רודנר סביב תחנות חייו והקצוות שהוא מאגד.
בין האהבה לאשה שבאה ממקום ומזמן אחרים, לניסיון לשמור על האינטימיות בהתמודדות עם שגרת החיים של זוג עם ילדים, למעבר שעשה הילד מהקיבוץ כשהפך לרוקר עירוני, למבט קדימה כאב ואחורה כנכד – רודנר מעלה בשיריו את השאלות שמעסיקות אותו, ונדמה שהדרך הנכונה לדבר על האלבום הזה להתייחס לשירים כתמרורים מרכזיים בשיחה.
"בתור אנשים עייפים ומרוטים עם ילדים"
"היא לא מודעת אל הזמן בכלל/ ומה היום בחדשות/ כל ההיסטוריה שעלי היא כמו גלגל/ בשבילה הכל שטויות" ("הכי אמיתי", מלים ולחן: חמי רודנר)
"כתבתי את השיר הזה באוסטרליה, כשקרן ואני היינו שם ביחד איזושהי תקופה. זה מסוג השירים האלה שפשוט כתבו את עצמם, ממש בשעה.
"קרן מאוסטרליה, והיא צעירה ממני ב-20 שנה, וזה שיר אהבה מפוכח כזה, שמדבר גם על איזה משהו שאני תמיד מרגיש בקרן, שיש בה איזושהי אותנטיות, אמיתיות, שאני בתור בנאדם ספקן וחפרן די מעריץ. מה שאני אוהב בשיר הזה זה שהוא מאוד קטן. הוא לא אפי. זה שיר אהבה באמת מהחיים, הכי יומיומי. גם במנגינה שלו".
"
לגדול זה הכי כואב
/
זה כל
-
כך קשה זה צובט בלב
/
רק אתמול היית ילדה
/
עם הסוכריות עם השגעונות
/
חילופי אופנות
/
חטפה אותך האהבה
//
עוד לא התחילו החיים
/
ובתוכך צומחים חיים חדשים
/
עוד לא פתרת ת
'
יחסים
/
עם העולם עם ההורים
/
ובתוכך צומחים חיים חדשים
"
("לגדול", מלים ולחן: חמי רודנר)
"גם את השיר הזה כתבתי באוסטרליה, כשהיינו בהריון הראשון, וגם זה שיר קטן שמנסה לבוא ממקום מאוד אמפתי, כשבעצם לגדול זה גם להיות בהריון, לגדול פיזית. בהריון ראשון יש משהו נורא טראומטי. אני זוכר שהיו הרבה מצבי רוח ומשברים, דברים שלא מכירים, כל מיני השתנויות כאלה, והשיר הזה נכתב בעצם בבית של ההורים של קרן, כשכמו תמיד, בינינו לבין ההורים יש המון סוגיות לא פתורות, מתחים, דברים שלא נפתרים אף פעם, ובעצם את בעצמך הופכת כבר להיות חלק מהשרשרת הזאת בלי שעדיין הספקת לסגור את כל המעגלים".
חמי רודנר (צילום: שרון דרעי)
"
יש מרחק שגדל בינינו
/
מרחק שאוכל את שנינו
/
חיבוק אחד בבוקר נשיקה
/
אחת ללילה טוב
/
יש מרחק שנופל בינינו
/
משא החיים עלינו
/
הלב מלא אבק
/
אבל עדיין לא הפסיק לאהוב
"
("אהבה חפוזה", מלים ולחן: חמי רודנר)
"זה שיר רוק שמדבר בצורה די ישרה על החיים שלנו בתור הורים, בתור אנשים עייפים ומרוטים ואנשים עם ילדים שמוצאים זמן מאוד חפוז לאהבה. זה מה שאתה יכול להשיג, מעט זמן. הרי אהבה גדולה יש ביני לבין קרן, אבל המרחק שגדל בינינו זה גם שלושה ילדים שנמצאים בינינו ולוקחים המון מהאנרגיה של האהבה שלנו, של הכוח שלנו, של ההקשבה שלנו, של הסבלנות שלנו, וכמו כל הורים טובים, את הכי מעט אנחנו שומרים לעצמנו, ממש את המינימום.
"'הלב מלא אבק אבל עדיין לא הפסיק לאהוב' זה גם מין הבטחה לעצמך שצריך לנגב את האבק הזה, לצחצח את המראה. זה שיר שאני מאוד גאה בו, כי אמרתי שהוא מדבר ביושר, וזה שיר שמאוד לא קשור לפנטזיות של רוק'נרול.
"אין הרבה שירי רוק שנכתבו מנקודת המוצא הזו. מבחינתי יש בו משהו מהפכני. הוא מתעסק בדברים שהם טאבו. נורא קל ברוק, את יודעת, לכתוב על תשוקה נואשת, על ייאוש, או על אהבה נורא רומנטית, אבל לכתוב על החיים ממש, במקום הכי אפרורי שלהם והכי חי שבהם, בעצם, זה דבר שמעטים, אני חושב, עושים".
"
לכל הרוחות אני בא
"
"
ועכשיו אנחנו שניים
/
ונשבענו לשמים
/
ולאדמה
/
וקידשנו על המזח
/
ונשבענו על הנצח
/
והים שמע
"
("השביר הזה", מלים ולחן: חמי רודנר)
"זה שיר שכתבתי בעצם משני זכרונות מכוננים. אחד זה החתונה שלנו, שהיתה בנמל תל-אביב, והיה רגע לפני זה, שהיינו שוב בסידני, אוסטרליה, ישבנו גם שם על מזח, מקום מאוד מפורסם שם, במסעדה איטלקית, והיה ירח מלא, והיה נורא רומנטי, וזה היה רגע כזה, שהבנו שזהו זה, אנחנו לנצח. 'השביר הזה' מתייחס לרגעים המכוננים האלה, שצריך לנצור אותם, כי הרבה ממה שביניהם הוא כל-כך אפרורי ושביר".
"אני בדרך לעין גב/ באוזניות שר העורב/ אביב הגיע בירוק נהדר/ בין עמק להר יפה ונמהר/(...) אני קרוע בין מיליון עולמות/ ולכל הרוחות אני בא/ כמעט שבוע שלא ראיתי אותה/ את בתי הקטנה אהובה/ אני בא/ (...) בפסטיבל שרים כולם/ שרים, קצינים, פשוטי העם/ אני עומד שם מול שירה בציבור/ נוסטלגי שבור על וו החיבור/ אני קרוע..." ("בדרך לעין גב", מלים ולחן: חמי רודנר)
"השיר הזה בעיני זה אולי השיר הכי... לא רוצה להגיד חשוב, אבל בשבילי הוא מאוד חשוב, כי כאן הצלחתי, אני חושב, לאגוד מלא פיסות שהחיים שלי מורכבים מהן, שלכאורה ממש לא מסתדרות זו עם זו: גם איזושהי ישראליות שאני יותר ויותר מרגיש חלק ממנה. השיר נכתב באמת בנסיעה לפסטיבל עין גב, פסטיבל של זמר עברי, שירה בציבור – ואני שומע בוב דילן באוזניות, שמדבר על נופים אחרים, של ארץ אחרת, בשפה אחרת, וצילה דגן שרה 'חורשת האקליפטוס', ואז צ'יזס אנד מרי צ'יין שהם מגלזגו, כל מיני דברים שקופצים לך באייפוד.
"בזמנים שאנחנו פרצנו היה איזה קו הפרדה נורא ברור בין הסגנונות, בין השפות, ואנחנו (איפה הילד) באנו כשגרירים של עולם אחר, שהוא באנגלית, וכיסופים למולדת מדומיינת כזאת, והיום במקום שאני נמצא בו אני קרוע למיליון עולמות ולכל הרוחות אני בא, כי אני פתוח לכל הרוחות באמת, אבל לכל הרוחות זה גם קצת לעזאזל באיזשהו מקום. ואז שרה, בתי, היתה קטנטונת, והיה לי שבוע מטורף כזה שבקושי יצא לי להיות בבית, ונורא התגעגעתי סתם להחזיק אותה, והשיר הזה הוא באמת מין שיר מסע בין כל החלקים האלה".
"
זה היה בשבילי שברון לב קטן כזה
"
"
תיאטרון וולגרי או בעצם מין
/
ספארי
/
של פוליטיקה וסלבריטאים
/
זה מסיח דעתנו ומשכיח מלבנו
/
שלעיר הזאת מכוונים טילים
"
("ישראבלוז", מלים ולחן: חמי רודנר)
"מבחינה אנרגטית זה שיר מחאה. באנרגיה שלו זה מקום יותר צועק, יותר רוקיסטי, אבל מצד שני, מבחינה סגנונית יש בו איזה משהו חדשני בשבילי, כי הוא ג'יפסי כזה קצת. זה רוק, אבל רוק מזרח אירופי כזה."
"הלילה התפרקה עוד להקה בתל-אביב/ מסביב כוסות של בירה וחלום קטן ומנופץ/ ואף אחד אפילו לא ידע בתל-אביב/ שעסוקה היתה בלהתפרק פירוק קטן משל עצמה"("שיר שבור", מלים ולחן: חמי רודנר)
"היתה איזה להקה שהפקתי אותם, שממש השקיעו בזה המון, ועשינו דמואים והלכנו לחברות תקליטים, והם היו טובים, ופשוט יום אחד – חבר'ה צעירים כאלה – הסולן החליט שהוא עוזב הכל והולך ללמוד בבית-ספר למוזיקה בליברפול, וזה היה בשבילי שברון לב קטן כזה. זה גם שיר מאוד תל אביבי באיזשהו מקום, שמביא את הסיפור של כמה לי זה באמת שבר קצת את הלב, ולעולם זה פשוט לא אומר כלום, כאילו לא היה בכלל הדבר הזה".
"היה היה מגדלור ונגה בו האור/ ונגע בלבבות./ היה היה מגדלור והאור מלבו/ זרח בעיניו הטובות/ וקרב לבבות וחולל אהבות./ והיה בשלום באשר תהיה" ("מגדלור", מלים: רוני יעקובי, לחן: חמי רודנר)
"בדיסק לצערי זה לא מופיע, אבל את השיר הזה כתב אחי, רוני, לזכר חבר טוב שלו, בן כיתה שנפטר מסרטן. הוא כתב אותו ממש יום אחרי מותו וביקשתי ממנו שיעביר לי את זה ופשוט הלחנתי את זה לכבודו ולכבוד אודי, שהשיר הזה מוקדש לו. אודי היה איש מאוד גבוה, בגלל זה מגדלור".
"בחלומות אני חוזר/ חוזר לכפר ההוא של ילדותי/ אותו מקום אותה שעה/ הריח המוכר, עצי הפרי/ בחלומות אני זוכר/ את כל מה שהשכחתי מעצמי/ זמן בין ערביים אינסופי/ יפה קצת עגמומי חצי מצב/ נפשי// אולי הגיע זמן אסיף עכשיו/ אסוף את עצמך היה לאב/ הילד שאליו אתה נכסף/ יתגעגע יפחד יאהב/ ישמח יצחק יהיה לאב// הזמן לא מעניק דרכון/ והעכשיו הוא קוביות בטון/ אתה תוהה מה השתבש/ לאן הלכה האש, איך לא / להתייאש/ איך להמשיך לחלום/ איך להמשיך לחלום" ("זמן אסיף", מלים ולחן: חמי רודנר)
"זה שיר הנושא של האלבום, גם אותו כתבתי באוסטרליה, מתוך איזו חרדת אבהות ממשמשת ובאה. העניין הזה של הפחד להיות גבר, אב, לקחת אחריות. לנו זה לא צומח מהגוף, אז יש חרדות אחרות. אם אני אוהב את הילדה שתיוולד, מה זה, מי זה, למה זה, איך זה קורה בכלל, האם יהיה החיבור הזה. זה נעלם מאוד גדול. ואת כל זה אני מקשר גם בהתבוננות קדימה וגם אחורה, עם כל העניין של החלומות שלי.
"בתוכנו אנחנו עדיין מרגישים ילדים הרבה פעמים, ובחלומות שלי אני הרבה פעמים חוזר לאותו המקום ההוא בקיבוץ, בתור ילד, בתור איזה איש קטן שנמצא שם. אני לא בדיוק יודע איך זה קשור, אבל בשביל זה יש שירים, ואפשר לכתוב דברים שלא קשורים והם מתחברים איכשהו".
"משהו שנוזל לך מבין האצבעות"
"כשסבא חיים/ הגיע באונייה/ סבלים ערבים/ טילטלו את גופו החלוש/ אל החוף/ (...) אן אשכנזער ייד,/ אקליינער, איידעלער ייד,/ מיט סבתא סוניה/ האט געקומען צו ארץ-ישראל/ 'דער זון ברענט דע-/ אוי, חיים, אוי/ פארוואס האס טמיר ניט/ געזאגט?" ("סבא חיים", מלים ולחן: חמי רודנר)
"זה שיר חשוב בשבילי. כתבתי אותו כשהילדים נולדו, אני חושב שכתבתי אותו אחרי שגם נעמי נולדה. אחרי שנולדים לך ילדים אתה פתאום מרגיש חלק מאיזושהי שרשרת, וכמו שהזכרתי קודם, השרשרת הזו הולכת גם קדימה עם הילדים, וגם אחורה. וחשבתי על האיש הזה שלא הכרתי אותו, הוא נפטר 14 שנה לפני שנולדתי, ועל שמו אני קרוי בעצם, חיים.
"לא הכרתי לא את שפת אמו, ומה הוא היה, ומי הוא היה, איך הוא וסבתא סוניה, שאותה כן הכרתי טוב, עשו את המהלך שנראה לי כל-כך מטורף ולא ייאמן, את ההגירה הזאת, הקריעה הזאת מהעולם הכל-כך שונה שלהם, פשוט מתוך רוחות הזמן שטילטלו אותם לפה, והיו יכולות גם לטלטל אותם למקום אחר.
"'השמש שורפת, אוי חיים, למה לא אמרת לי?'. היידיש זה משהו שההורים שלי מתעסקים בו הרבה. אני לא דובר יידיש והייתי צריך אותם כדי לכתוב את זה, אבל אני כן קרוב לסאונד של השפה. יש לה איזשהו ניגון שכן מאוד מדבר אלי.
"אתה חי על סוג של רצף מסוים. אלבומים שאתה מוציא או פרויקטים שאתה עושה עושים לך קווי סימון, אבל יש רצף של חיים שבהם אתה לא מרגיש אם יש משהו שאתה מתמלא ממנו, למשל, או משהו שנוזל לך מבין האצבעות, אבל בסופו של דבר כמה מהדברים שהאלבום הזה מתעסק בהם הם באמת רלבנטיות, או רלבנטיות של מה שעשיתי עד עכשיו. בכל מה שעשיתי נקודת המוצא שלי זה רוק, והאלבום הזה בעצם מעלה את השאלה אם בנאדם שהוא כבר גבר בוגר, בעל משפחה, בורגני, שלחלוטין כבר רחוק בלייף-סטייל שלו מהדבר הזה שנקרא רוק, האם זה עדיין רוק והאם עדיין זה רלבנטי.
"ברוק יש זעם, ארוטיות, רחוב, נעורים, ברוק יש גם אלמנט נורא חזק של נדודים. בישראל אתה תמיד חוזר הביתה אחרי הופעה, מקסימום באילת אתה נשאר לילה... אבל ככל שהזמן עובר הרוק הולך ומשתנה בהתאם לאנשים שעושים אותו, ואני חושב שזה בהחלט רוק, מה שאני עושה".
היית חוזר אחורה אם היתה ניתנת לך ההזדמנות
?
"בחיים לא. אף פעם".
חמי רודנר, "זמן אסיף", הפקה מוזיקלית ערן וייץ; עם ערן וייץ, גיטרה; טל זובלסקי, אקוסטית ושירה; מתן אפרת, תופים; ג'נגו, בס ושירה; חמי רודנר, אקוסטית ושירה. הופעות: יום חמישי, 16 בינואר 2014, ב-22.00, תיאטרון תמונע. לפרטים: 03-5629462.