הצגת היחיד של ידידיה ויטל מאפשרת לבני נוער לחוש תיאטרון אמיתי מתוך עיסוק בנושא מוכר
"נורא אינטימי פה", אומרת אחייניתי בת ה-16 על האולם הקטן של צוותא 2, שבו אנו יושבות על כסאות פלסטיק, ממתינות שתתחיל "אף פ'ם לא", הצגת היחיד של ידידיה ויטל.
זו הצגת יחיד ראשונה שהיא רואה אחרי הצגות בתיאטראות רפרטואריים, והסיבה ששתינו פה היא שוויטל הוא אחד מגיבורי הילדות שלה, החל מ"השמינייה", "חצויה" וסדרות טלוויזיה אחרות, ועד "משאלה אחת ימינה" של בית ליסין בהשתתפותו, שהיא ראתה במסגרת בית-הספר.
היכולת של ויטל להוביל את צופיו הנאמנים (והאולם הקטן של צוותא מלא בבני נוער) מסדרות הטלוויזיה וממופעי בידור ("מותק של פסטיבל" למשל) אל אולמות התיאטרון, ויותר מזה להצגת יחיד (שלא פעם מעוררת רתיעה לא מוסברת גם במבוגרים יותר), מלמדת על הן על הכריזמה שלו והן על לב אמנותי שפועם במקום הנכון.
שני כסאות בית-ספר וידידיה ויטל אחד
"אף פ'ם לא" נכתבה בעקבות ספרה של ציפי גון-גרוס, "אף פ'ם לא מלכה". בספר מתמודדת ילדה בת עשר עם הקשיים שבלקות למידה. בגרסה הבימתית, של המחזאית והבמאית סיוון בן-ישי בשיתוף עם ויטל, הופכת הילדה ליוני, נער בן 16, תלמיד כיתה י', שנאלץ, ערב הבגרויות, להתעמת לראשונה עם הקושי לקרוא ולכתוב.
לוקח זמן להבין מה גורם לבריחה של יוני ולמה הוא נואש כל-כך ואחוז בתיעוב עצמי. גם כשהעלילה מתבהרת, עדיין נותרים חלקים לא מפוענחים בדרמה שהנער נתון בה. דווקא הסביבה אינה מערימה עליו קשיים, נהפוך הוא – כולם מסביבו (הוריו, מורתו, חבריו) מקווים שיכיר במוגבלות שלו ויקבל הקלות, אך הוא בוחר להכחיש אותה ולהתבצר נגד כל העולם. 
"אף פ'ם לא", צילום:כפיר בולוטין
שני כסאות בית-ספר הם כל התפאורה שנחוצה לוויטל לתפעל את המונודרמה. היכולות הדרמטיות שלו מרשימות ונוכחותו כובשת. העלילה בנויה מסדרה של סצינות קצביות ומעובדות לפרטיהן, כשהאתרים השונים של ההתרחשות – הכיתה, הבית, הבריחה, התחנה המרכזית בתל אביב (שאליה הוא נמלט) – מאופיינים בתאורה מינימליסטית ומרוויחים מהמצאות הבימוי, המשחק והתנועה של בן-ישי וויטל. ויטל מרשים גם באופן שבו הוא יוצר את הדמויות האחרות שמולן פועל הגיבור, כשהוא עובר מדמות לדמות באופן וירטואוזי יוצא דופן.
סצינת השיא, שבה השנאה העצמית של יוני מגיעה לתהומות הייאוש והסחי, מתרחשת בחדר השירותים (בהשראת הסצינה הנודעת מ"טריינספוטינג"). זו הנקודה שממנה צומחת ההתפקחות של הגיבור, והסצינה המבריקה הזו מותירה חותם כביר על הקהל הצעיר.
נושא מבוזבז
המחזה כתוב היטב הן מבחינה דרמטית והן מבחינה לשונית, ומשתמש באופן טבעי וזורם בשפה של בני נוער ובמושגים מעולמם. מכאן שלא פלא שההצגה זכתה בארבעה פרסי הבמה לילדים ולנוער לשנת 2013: הצגת השנה לנוער, פרס השחקן, פרס הבימוי ופרס המחזה.
עם זאת, הרגשתי בפער גדול בין האופן המדויק והיצירתי שבו נבנתה המונודרמה הזו לבין הקונפליקט המרכזי העומד בבסיסה. לפחות 20(!) ילדים בכיתה של אחייניתי סובלים מלקויות למידה והפרעות קשב וריכוז בדרגות משתנות. זה נושא מורכב וסבוך שיש הרבה מה לומר בו, ותקצר היריעה. אך להרגשתי תחושת התיעוב העצמי הגדולה, המוכרת לכל מתבגר מאינספור לבטים וקשיים שבגיל הבעייתי הזה, מועצמת פה בהקשר שדווקא לו יש היום לא מעט פתרונות והרבה מאוד מודעות.
"אף פ'ם לא", צילום: כפיר בולוטין
לאחר ההצגה מבקש ויטל מקהל לא להתפזר. הוא מחליף בגדים ויוצא לשיחה על ההצגה. הוא מכיר היטב את נפש קהלו ומשיב בנועם ובתבונה לשאלות של הצעירים והצעירים פחות, שניכר כי נסחפו בהזדהות אל תוך עולמו של יוני.
לא, הוא עצמו אינו סובל מלקות למידה, הוא לא פחד להעלות הצגת יחיד, אבל כן שמח שקהל היעד שלו הוא קהל צעיר שהוא מכיר ואוהב. סצינת השירותים היא בעצם דימוי למצב הנפשי של יוני, וההתמודדות של יוני עם לקות הלמידה היא מבחינתו גם דימוי להתמודדות שלו עם הדימוי העצמי שלו. ביציאה מן האולם ויטל מעניק בנדיבות תצלומים משותפים וחתימות. אמן צעיר שמכבד את קהלו הצעיר עד לרגע האחרון ומעניק להם שיעור יפה בתיאטרון.
"אף פ'ם לא", חני, העמותה לקידום תיאטרון מובחר. 31 בדצמבר 2013, צוותא 2, תל אביב. מחזה, בימוי ועיצוב: סיוון בן-ישי. משחק: ידידיה ויטל. מוזיקה מקורית: גל לב. עיצוב תאורה: עופר לכיש.