אתה אומר ברזיל וכבר אתה מאוהב - במוזיקה, בשפה, בתנועה. כאילו כולנו יודעים בדיוק איך זה נשמע ונראה, כמה יפים האנשים, כמה הם מוזיקליים, כמה הם חושניים. וכמה גדול העוני ואיך נראים הררי הבקתות ואיך הכדורגל שלהם הוא משהו  למות בשבילו, אם אתה אוהב כדורגל.

ולכן, כאשר מגיעה להקה מסאו פאולו הציפיות גדולות. להקת המחול של סאו פאולו מופיעה במשכן אמנויות הבמה בהרצליה במסגרת סדרה של מופעי מחול-  המכירה את קהלה- אנשים רציניים שהולכים בנאמנות לראות ריקוד, ומתכוונים ליהנות, לא לשאול את עצמם שאלות מטרידות ולא לנסות להגדיר את מה הם רואים. רקדנים נאים, טכניקה מעולה, מוזיקה עם שם טוב, תכנית מגוונת. הקהל מאושר.

אחת הבעיות של להקת מחול רפרטוארי היא העובדה שלהוציא את התשוקה לרקוד הכי טוב שאפשר, הכי מדויק ו"יפה" - אין תשוקה אחרת. אין צורך ברעיון מוליך, או ראיית עולם, או מקוריות של גישה לחלל, לבמה, לתנועה.

רעיונות כוריאוגרפים מוכרים

הפעם העלתה הלהקה שלוש עבודות. הראשונה למוזיקה מאת וילה לובוס, "הבכינס ברזילאס 1" - מוזיקה מוכרת ואהובה.

המחול בנוי לפני המבנה המוזיקלי ותואם לו. הריקוד מופשט, אינו מספר סיפור, אך ברגע שיש דואט בין גבר לאשה על הבמה, הוא נקרא מיד כדואט אהבה.

הביצוע מלא תנופה, הרקדנים גמישים וחזקים, הרעיונות הכוריאוגרפיים מוכרים ואינם דורשים מאמץ של פענוח. מפרקי ירך משוחררים מאפשרים וירטואוזיות של הרמות רגליים גבוהות ומהירות. החלק השלישי, ההפוגה, היה נסער פחות, ומשהו מהרכות  והשקט הפתאומי איפשר הקשבה אחרת, מעניינת אולי יותר.

לגבי המחול השני מאת נאצ'ו דואטו, "גנאווה", נוצר מראש הרושם כאילו יש בו טקסיות פולחנית עתיקה. אך  לא היה  בו הרבה מן הפולחני מעבר לכניסה מרשימה של הלהקה כולה כשהרקדנים נושאים כלים עם להבות קטנות ומניחים אותם בחשיכה המוארת עתה באור נרות עמום בקדמת הבמה, כאשר הריקוד ממשיך מאחור.

תנועות גדולות וסוחפות של נשים בשמלות שחורות וגברים במכנסיים ובחזה חשוף מתבצעות ביחד, בצורה מרשימה, כאשר פרטי התנועה נעלמים באפלה אך עדיין אפשר לזהות את גודל התנועה וההתמסרות לה.

לקראת הסוף מתרחש שוב דואט אוהבים אקרובטי שרמיזותיו  המיניות ברורות, אך מאחר שזה פולחן כאמור יש להניח שמדובר בטקס דתי. הקבוצה מתקרבת עתה לאט,  הנרות נלקחים והקבוצה כולה נסוגה לעומק הבמה וצונחת כולה, אולי על ברכיה. הקידוש נשלם.

להקת המחול סאו פאולו, צילום: יח"צ

חסרה ההפרעה

עבודת המחול השלישית במופע, אחרי הפסקה ארוכה, היא יצירת המופת של ויליאם פורסייט "באמצע וקצת למעלה".

על עבודתו, שהועלתה לראשונה באופרה של פריז בשנת 1987, כתב פורסייט, אחד היוצרים המעניינים  ביותר של המאה הזו: "המחול הוא נושא ווריאציות במובן הכי ישיר של המלה. בניצול שיאי המחול האקדמי הווירטואוזי שעדיין מסמלים את ה'קלאסי', הוא מאריך ומעצים את  את הצורות המסורתיות הללו של הבלט. על ידי  הזזת מרכז היציבה  ודגש על מעברים שבעיקרם אנכיים, החיבורים בהמשך מקבלים כוח ועוצמה בלתי צפויים עד שהם נראים זרים לעצם טבעם".

ואכן, הקבוצה ממלאת בנאמנות  ובדייקנות את הוראות הכוריאוגרפיה, אך במקרה זה אין זה מספיק. חסרה  ההפרעה של אותה "אנכיות" אקדמית אליה רגילה עינו של צופה הבלט, ולהוציא רגעים מספר חסרים גם הבוטות, והזעם המלווים את ההפרעה הגאונית של פורסייט.

הקהל ללא ספק נהנה, ואני ציינתי לעצמי כמה מהר הופך המהפכני לרגיל, עד כמה המוזיקה המתכתית המכה והצורמת של טום וילמס כבר לא מפריעה לקהל המנומס ועד כמה בעצם זה בסדר גמור לראות ריקוד בנחת בתוך הקלחת הבוערת שבה אנו חיים. 
 

לרכישת כרטיסים