מי שמחפש את המוזיקאית רונית רולנד בימים האחרונים ימצא אותה בעיקר על הקו תל אביב-ירושלים, בדרכה לחזרות האינטנסיביות על "מוחות – שירת נשים", מופע חדש של "קבוצת התיאטרון הירושלמי" המשלב בין תיאטרון, מוזיקה ושירת משוררות.
את "מוחות" ביססה הבמאית גבריאלה לב על הספר "מלכה עירומה", אנתולוגיה של שירת מחאה נשית ישראלית, בעריכת דורית וייסמן.
באמצעות שיריהן של יונה וולך, אגי משעול, ענת זכריה, צרויה להב, ויקי שירן, ריתא עודה, דורית ויסמן, ענת לוין, קרן אלקלעי-גוט ומשוררות נוספות, ערכה ועיבדה לב נרטיב שלם של מחזור חיים נשי, אותו מבצעות שחקניות "קבוצת התיאטרון הירושלמי", ליאת שבתאי, נועה יהודאי, דנה ידלין וצהלה מיכאלי,כשלצדן תמר קפסוטו, ומצדדיהן כולן המוזיקאית רונית רולנד, החתומה על הניהול המוזיקלי, הלחנים, המוזיקה והנגינה במופע כולו.
המופע יעלה בבכורה בתאריכים 11-8 ביוני 2014 במסגרת פסטיבל ישראל, בתיאטרון בית מזי"א.
מחזור חיים של אישה
"המופע הזה הוא קברט מוזיקלי כשכל השירים משוחקים, וחלקם גם מושרים, וההתכווננות שלי הייתה לא לקחת את זה למקום שמביא איזה קורבניות ועצב, ולא ממקום של 'איזה מסכנה ושברירית אני'", מספרת רולנד, "אלא לבוא בהפוך על הפוך, ממקום שבא יותר מהאדמה, עם הרגליים על הקרקע, וממקום שיש בו גם הרבה הומור, שאת זה אני מאד אוהבת כי חששתי מזה בהתחלה, כי יש כמה טקסטים קשים בספר".
בואו ניכנס לתכנים דרך השם. על מה נשים מוחות?
"נשים מוחות על המקום שהן תפסו בחברה בלי שהן בחרו במקום הזה באופן טבעי", מוסיפה לשיחה ליאת שבתאי, הנמצאת גם היא במכונית הנוסעת לירושלים, יחד עם חלק מצוות השחקניות ("אם מישהו רוצה טרמפ הוא מוזמן..."). "מקום של אישה שמנהלת את הבית, או צריכה לספק ולהיענות לדרישותיו של הגבר גם כשזה לא מתוך בחירה חופשית, להביא ילדים, היחסים שלה עם רופאים, התחושה של ההחפצה".
רונית רולנד (צילום: דין אהרוני)
כשכל החלקים האלה מובאים במופע כנרטיב עם התחלה, אמצע וסוף?
"הנרטיב הוא בעצם מחזור חיים של אישה, שנע בין מרחבי הזמן מהאישה המקראית ועד האישה של היום, שממשיכה קדימה, האישה העתידנית, שמייצגת את המקום שאליו אנחנו שואפות להגיע. זה נע על ציר חיים מהמקום שלנו כתינוקות, ילדות, נערות, ועד לאישה הבשלה והבוגרת שמתגעגעת לנעורים שלה.
"בגלל שיש כאן ריבוי של קולות, של יוצרות ושל מחאות, אחת השאיפות של גבריאלה לב, הבמאית, הייתה ליצור קול הרמוני ולאחד את כל המחאות הקטנות האלה כדי להשמיע קול אישה באשר היא, שגם זו עוד הצעה שהקברט הזה מציע.
"יש בהצגה עיסוק גדול בחלום של האישה לעוף. בסוף ההקדמה של 'מלכה עירומה' כותבת דורית ויסמן שאנחנו לומדות לעוף, וזה בעצם הדימוי של האישה כציפור, והמקום שאליו אנחנו בוחרות לצאת. אישה שיוצאת מהכלוב ומהגבולות שנכפו עליה, לפעמים עלי ידי החברה, ומבקשת לפרוש כנפיים אל החופש ולהגדיר את עצמה".
"הדמות הזו של האישה-ציפור היא מה שמוביל את הנרטיב בהצגה", מוסיפה רולנד. "לנועה יהודאי שמגלמת אותה יש מעין כלוב חרוזי קריסטל שהיא ממש רוקדת בתוכו, הוא מולבש עליה ומקיף אותה אבל היא יכולה לנוע איתו, ולאורך כל ההצגה יש אנלוגיה מאד יפה של הדיבור הזה בין אישה לבין הציפור הזו שנמצאת בתוך הכלוב, רוצה וחולמת לעוף. היא נמצאת במקום סגור וקשה אבל עיניה נשואות למרחקים, כי יש כאלה שעושות את זה ויש כאלה שלא, גם נשים וגם ציפורים, והאנלוגיה היא הציפור הזו שנכנסת לתוך חדר ונחבטת בחלון, היא רוצה לצאת משם, לעתים ייפתח החלון והיא תוכל לצאת, ולעתים היא תחיה, או תמות, בתוך הכלוב. המוטיב הזה, כמו ב'ציפור, מה את מזמרת' של וולך, הוא מוטיב שאני רואה שמופיע אצל הרבה מהיוצרות דרך הטקסטים הרבים שאני נחשפת אליהם דרך המופע".
תני לי דוגמה לכמה מהנושאים שעולים דרך השירים במופע
"יש שירים שמדברים על המקום של האישה הדתייה בחברה, האין מקום בעצם, ההדרת נשים, יש שיר שלוקח את 'הרי את מותרת לכל אדם' מתוך הגט ורוחמה וייס יצאה ממנו לשיר שהיא בנתה עליו, יש טקסט מאוד חזק על בנות משפחת אבו גאנם, המשפחה הערבייה מרמלה, שכבר שבע או שמונה או תשע נשים – כל פעם תוך כדי עבודה על ההצגה עוד אישה שם מתה – הם פשוט מעלימים שם נשים והורגים אותן על רקע כבוד המשפחה, והמשטרה לא מצליחה לעצור אותם".
מוחות (צילום: דין אהרוני)
סדנת העצמה נשית
איפה, במקום האישי שלך, את מרגישה את הציפור הזו גזומת הכנפיים?
"בדיוק היום חשבתי על זה שהחיפוש אחרי הקול האישי שלי, מה לי יש להגיד שהוא אחר, איך אני לא נכנסת לתבניות של חברה אלא באמת הולכת אחרי הלב שלי בלי שאהיה חייבת לעשות שום דבר שמצפים שאעשה, זה תהליך מאוד קשה מבחינתי. גם הבחירה בלחיות עם אישה זו בחירה שהיא קשה חברתית, ולי היא הייתה מאוד קשה".
ובאמת כיף לדבר איתך ככה פתוח על הבחירה הזו עכשיו
"כן, וזה גם שינוי שאני מרגישה, שההצגה קשורה לתהליך של העצמה שכולנו עוברות, כל אחת עם ההתמודדויות שלה. יש פה ממש סדנת העצמה נשית. בין הכותבות היו גם נשים כמו ויקי שירן, שגבריאלה לב, שהייתה חברה טובה שלה, סיפרה לנו שהיא ממש נלחמה בסטריאוטיפים הגבריים של האישה המזרחית. יש שם טקסט מאוד חזק שלה שנקרא 'אישה שוברת קיר' ויש שם ממש תמונה של השכונה, עם כל הנשים שמטפלות בילדים ובינתיים מבשלות וצועקות, והן מתייחסות אליה כמו אל משוגעת כי היא חולמת לצאת משם, מהחדר הקטן שלה, ולהריח את הים ולשמוע את רשרוש הגלים והשחפים ופשוט לעוף, היא רוצה אוויר, ככה מסתיים השיר.
"אז אני באופן אישי ממש מתחברת למקום הזה של לשבור. הרבה שנים הרגשתי כאילו קשרו לי את הידיים ואני בתוך איזו חליפה צרה מדי בשבילי, וחלק מזה מתחיל להרגיש נוח, עם מי שאתה, עם מה שאתה בוחר, למי אתה רוצה לשיר, למי אתה רוצה לכתוב, איך אתה רוצה להגיד את זה, ואני חושבת שאני באמת נורא נהנית להיות בתוך ההצגה הזו בגלל זה. אני גם נהנית להביא את המוזיקה לתוך הטקסטים האלה שבאופן רגיל לא הייתי חושבת להתעסק איתם".
אבל אפשר, בכל זאת, להודות שדברים מאוד השתנו מאז אותם ימים שמתארת ויקי שירן, לא?
"בואי ניקח לדוגמה את 'לקסיקון הפריון' של ענת לוין, של אישה שבאה לגניקולוג וכל הרופאים מתעסקים עם העניין הזה של הפריה, בחוסר רגישות, הצחוקים שהם מריצים עליה, 'תעשי ככה, תעשי ככה, תפתחי, תסגרי, תרימי, תורידי', העניין הגברי עדיין שולט.
"נכון שדברים השתפרו אבל נשים הן עדיין הכלא של עצמן. או ההדרת נשים למשל, עדיין שמים אותן בירכתי אוטובוסים והן חייבות ללכת עם ה-40 דניר שלהן בשיא החום ולפרנס, זה לא רק מה שהיה, זה מה שעדיין קיים, וזה נוגס בנו בכל מקום.
"אם את עושה ילד אז מי צריך להישאר איתו, את או הבעל שלך, מי ייצא לעבודה, תמיד הגברים הם אלה שיוצאים לעבודה. יש גם יוצאים מן הכלל אבל העובדה היא כזו. חוסר השוויון במשכורת, זה אינסוף, זה בכל מקום. זה לא יעזור, נשים יש להן את מקומן, וגם היום אני שומעת שמקומן במטבח ובמיטה. זה עדיין קיים".
מוחות (צילום: דין אהרוני)
המופע "מוחות - שירת נשים בישראל" יעלה בימים שני, שלישי ורביעי, 11-9 ביוני 2014 ב-21:00 בבית מזי"א בירושלים במסגרת פסטיבל ישראל . להזמנת כרטיסים טל': 02-6244584.