הקשר שבין יופי לאלימות עומד במרכז המופע תלוי המקום של תיאטרון קליפה בפסטיבל ישראל. שיחה עם עידית הרמן
העוברים בימים אלה במוזיאון ישראל בירושלים, חווים רגעים מטלטלים כשהם נקלעים לחזרות של קבוצת תיאטרון "קליפה" לקראת "FOREVER/מעבר", סדרת המופעים החדשה שמעלה התיאטרון במסגרת פסטיבל ישראל, שנוצרה במיוחד עבור החלל בו היא מוצגת, ובהשראתו.
החלל הזה, מסדרון המבואה הארוך והרחב של המוזיאון, עורר את עידית הרמן, המנהלת האמנותית ומקימת התיאטרון (יחד עם בן זוגה, דמיטרי טולפנוב), להיכנס לחקירת הקשר שבין היופי לבין האלימות וליצור מופע המורכב מסצנות מעגליות החוזרות על עצמן ומביאות מפגש בין אסתטיקה מרהיבה, תנועה, מוזיקה וטקסט, לבין ייצוגי אלימות המציצים אלינו מכל עבר.
האור בקצה המנהרה הוא קשת בענן
"זה מופע מאוד מטלטל", אומרת עידית הרמן. "אנחנו רואים מה אנשים חווים במהלך החזרות, החל מפלוגות של חיילים שמגיעים למוזיאון ומתרסקים לחלוטין. החיילות נכנסות וצורחות בהיסטריה, והבנים נכנסים ממש לתוך הסצנות ומצלמים באייפון שלהם נון סטופ.
"אגב, הצילום במופע מותר. התנהלות הקהל היא חלק מהנעשה במופע. אנחנו מציגים במעבר, ובתוך מרפסות, כך שהקהל שעובר מלמעלה ורואה את הנעשה במרפסת לא מודע לכך שמתקיימת הצגת תיאטרון, אז מישהו שראה חלק מסצנת האונס, למשל, התקשר למשטרה".
החלל שבו מתרחש המופע הוא זה שבעצם הוליד את הרעיון
"זה התחיל מפגישה ביני ובין סמנכ"ל המוזיאון, צח גרניט, כשחשבנו איפה אפשר להעלות עבודה שהיא מאוד תנועתית ומאוד אבסטרקטית. הלכנו בכל בתי המוזיאון, למדתי המון במהלך הסיור הזה, ובסוף החלטתי לעשות את זה בכניסה, ממש במעבר המקורה, המסדרון שדרכו נכנסים, בעצם, למוזיאון, שהוא פשוט חלל מדהים.
"זה מסדרון מאוד מאוד ארוך, 120 מטר, ומאוד רחב, משהו שמזכיר קצת כניסה לשדות תעופה, עם רצפת שיש שחורה, ובסופו יש עבודה נהדרת שהיא בעצם מין פריזמה כזאת, כך שאת נכנסת בעצם למנהרה והאור בקצה המנהרה הוא קשת בענן. אז זה מקום מאוד מאוד אסתטי".
מתחילים כהפקת אופנה, מסיימים כסחבות
ואיך שלח אותך היופי הזה לחקירה על הקשר שבינו לבין האלימות?
"אני נכנסת למקום, והקשת בענן הזאת שואבת אותך לעלות במעלה המסדרון, ואני מתחילה לחשוב מה אני עושה שם, כי הקשת הזו זה הדבר הכי חזק. והתחלתי לחקור קצת על המשמעויות של קשת, משמעויות מיתולוגיות, משמעויות מדעיות, ובסופו של דבר, מתוך המיתולוגיה של הקשת, וברית העולם הזו של אחרי המבול, החלטתי להתעסק במפגש הזה שבין היופי לאלימות.
"הקשת בענן היא בעצם התגלמות היופי האלוהי שהאדם יכול לראות, והיא אות שניתן אחרי אירועי המבול, שברור שהם היו מאוד אלימים. הם השמידו את העולם, כל האנושות נכחדה, והתמונה שהייתה לי בראש היא באמת של הקשת זורחת על החורבן הזה. כשמלמדים אותנו תנ"ך בבית הספר זאת התמונה שעולה לנו בראש.
"חשבתי על כמה שהחלל אסתטי, וכמה חזק זה יהיה להנגיד את זה בפרזנטציה שהיא מאוד מאוד אלימה. ראיתי את החלל גם כלימבו, מסדרון בין עולמות, מקום שבו תקועים, והנושא הזה של אלימות, שכל הזמן מפמפמים לנו אותו בכל מדיה אפשרית ואנחנו צרכנים אדוקים ומכורים שלו, לא צריך להסביר למה זה בראש שלי ובראש של אנשים אחרים, אמנים ולא אמנים".
FOREVER/מעבר (צילום: איציק סייג / טקאשי איטו)
איך מתרגמים את כל המחשבות הללו לחוויה בימתית?
"ברגע שהבנתי שאני הולכת לעשות משהו שמקשר בין היופי לאלימות ונמצא על הקו שבין אמנות פלסטית לאמנות פרפורמנס - כי זה לא ממש תיאטרון אלא משהו הרבה יותר תנועתי מתיאטרון -התחלתי לחקור כל מיני סרטונים ביוטיוב, דברים שרואים בחדשות, דברים שמצלמות אבטחה קלטו, ויחד עם הפרפורמרים התחלנו ללמוד באופן מדוקדק את התנועתיות שאנחנו רואים.
"מזה נוצרו סצנות שהן מאוד מאוד קצרות, הן בעצם סצנות קצה. נגיד, אם יש אירוע דקירה, בסצנה רואים את הדקה לפני שהנדקר נדקר ומת, ומה שקורה זה שהדקה הזו חוזרת על עצמה המון המון פעמים במהלך חמישים הדקות של המופע.
"הרקדנים מפעילים את זה כמו פסל קינטי, במין לופ נצחי כזה, אבל להבדיל מפסל קינטי מדובר באנשים, ואנשים, תוך כדי שהם מבצעים את האירועים הכל כך אלימים האלה, מתעייפים ונשחקים מאוד מאוד, וזה אפקט שפסל לא יכול לתת לך. זה בעצם אחד הדברים הכי חזקים במופע, השחיקה המטורפת הזו.
"גם העיצוב כל כך מוקפד. לקחתי סטייליסט מדהים, זוהר פורמן, שעשה סטיילינג מטורף, ממש כמו של הפקת אופנה, אז הם מתחילים את המופע עם המראה המוקפד של הבגדים והשיער והאיפור ומסיימים את זה ממש סחבות, וזה חלק מהאקט עצמו".
למה החלטת לא להופיע במופע?
"זה מופע שמתוזמר כמו יצירה מוזיקלית. זה בעצם משפטים פרטיים עם טקסטים, וכדי לחזור עליהם בצורה מדוקדקת ומדויקת זה ממש כמו שימוש בכלי נגינה, והייתי חייבת להיות בחוץ כדי לתזמר את זה. הכל פועל שם בצורה מתמטית כמעט.
"לכולם יש שעונים דיגיטליים ואנחנו מזניקים אותם באותו רגע, יש הרבה התרחשויות מאוד מעניינות של מאחורי הקלעים של איך לגרום לזה לקרות. זה נראה כמו כאוס מטורף מלא מכות ומלא אלימות, אבל זה כל כך מתוזמר, כי הם צריכים לחזור על זה בדיוק מוחלט".
FOREVER/מעבר (צילום: איציק סייג / טקאשי איטו)
שזה נהיה קונצרט
"זה ממש קונצרט. וזה מתלבש יחד עם המוזיקה המאוד חזקה שדימה, בעלי, כתב. זו פעם ראשונה שהוא כותב יצירה ארוכה כל כך וזה היה בשבילו אתגר מטורף. כל הטקסטים מתוזמרים על גבי המוזיקה, וזה לא טקסטים קלים, והכל קללות, טקסטים שנבחרו מאוד מאוד בקפידה, וכמה שהכל מחזורי ומעגלי, גם הטקסטים בכל הסצנות הם ממש אותם טקסטים.
"יש איזה עשרים ביטויים של ביטויי אלימות ושבר שחוזרים על עצמם באינטונציות שונות ובניגון אחר, אז זו עבודה מאוד מינימליסטית בסך הכל וזה היה אחד האתגרים הכי גדולים גם בשבילי וגם בשביל דימה".
אני משערת שחלל כל כך ייחודי מגדיר גם את חלקו של הקהל באופן קצת אחר במופע
"הקהל מתבונן בנעשה ממש כמו בתערוכה, בשש הסצנות שנוגעות בסוגי אלימות שונים. כל הסצנות מעגליות וחוזרות על עצמן, וזה מאפשר לך לנוע ביניהן, לחקור, בדיוק כמו בתערוכה, פשוט במקום שהתמונות או הפסלים יהיו נייחים, הם תמונה חיה שמורכבת מאנשים".
משהו אלים נכנס להם לגוף
כשאת נוגעת בנושא כמו אלימות והקשר בינו לבין יופי, זה חייב להתערבב איתך וללכת איתך לאנשהו. מה את מרגישה שחקירת הנושא הזה נותנת לך, או לוקחת ממך באישי?
"החקירה של הנושא הזה הפכה אותי מאוד ערנית לכל אקט אלים. זה עשה אותי ערה מאוד מאוד למה שקורה סביבי. אפילו ברחוב, כשאני שומעת מישהו צועק, אני ישר נזעקת לפעולה. זאת שאלה מאוד חשובה, שגם אנחנו שואלים אותה, האם ייצוג של אלימות באמנות מעודד אלימות או מדכא. האם מה שאנחנו עושים בסופו של דבר מדכא אלימות. אנחנו מאוד מקווים. זאת שאלת כל השאלות".
וממה שאת רואה מתגובות האנשים שחולפים על פני החזרות שאת
ם עושים בימים אלה?
"אני יכולה להגיד לך שהקהל שמתבונן - וכבר היה לנו הרבה קהל כי אנשים עוברים שם כל הזמן – עובר משהו קתרטי. הם יוצאים מזוככים. הם יוצאים מאוד לא אלימים.
"באופן מאוד משונה, הקאסט עצמו, אלה שצריכים לחזור על הפעולות הפיזיות האלה שוב ושוב: של דקירה, של אונס, של מריבה בין בני זוג, של אלימות כלפי עצמך, של פנאטיזם, החל מפנאטיות דתית וכלה במגרשי הכדורגל, של טיפול סיעודי מאוד בעייתי, כי גם את הנושא הזה חקרנו, של מטופל ומטפל.
"הם מדווחים לי שהם מתנהגים בצורה מאוד מאוד אלימה. שמשהו נכנס להם בגוף, שהם פתאום מתפרצים על אנשים, שהם כמעט הולכים מכות בכל מיני סיטואציות, שהם מתפרצים על בני הזוג שלהם, שהם נורא נורא על הקצה, בייחוד הבנים. הם עוברים משהו מאוד משונה עם העלייה ברמת האלימות אצלם.
"קורים לנו במהלך החזרות דברים מאוד קיצוניים ואני מאוד מקווה שהקהל יעמוד בטלטלה הזו ושהאסתטיקה הכל כך חמורה של זה תמשוך את הקהל למצב של רתיעה ומשיכה. הרי למה אנחנו נמשכים כל כך לייצוגים של אלימות? למה בחדשות מוכרים לנו לראות את זה, על ידי כך שהם מכניסים כל כך הרבה סרטים שערוכים בצורה כל כך ספציפית, והמשיכה היא עזה וממגנטת. אז אני מקווה שאנשים יחשבו על זה קצת".
רעיון, יצירה, עיצוב: עידית הרמן. מוזיקה ועיצוב סאונד: דמיטרי טולפנוב. בהשתתפות: אורין יוחנן, אייר בלומברג, אנאל בלומנטל, דניאל פייקס ,דרור ליברמן, מיכל אסתר קציר, מיכל הרמן, עדי פז, עודד צדוק, עמית בר-עם, צבי פטרקובסקי,קזויו שיונורי, רותם נחמני, רן בן-דרור, רפאל קפוסטיאן. תלבושות וסגנון: זוהר פורמן.
המופע יעלה שמונה פעמים בתאריכים 1, 2, 5, 8, 12, 15, 16, 19 ביוני 2014, 18:00, במוזיאון ישראל ירושלים במסגרת פסטיבל ישראל 2014.