"כל המחזאים שאני הכי אוהב היו קודם משוררים" אומר רוני סומק. 

"רשימה חלקית: פינטר, שקספיר, לורקה, חנוך לוין, נסים אלוני, הלל מיטלפונקט ועוד ועוד," הוא ממשיך. "לדעתי אתה לא יכול להיות מחזאי מצוין אם לא היית בחדר הלידה של השירה, לכן הקשר שלי לתיאטרון הוא קשר נובע מתוך זה שאני רואה תיאטרון טוב או מחזה טוב ובעיני זה דבר שמתחיל מקו הזינוק של השירה. 
 
"מצד שני," הוא מוסיף, "המשורר הוא גם סוג של במאי, שמזיז שחקנים ממקום למקום אבל במקום אנשים בשר ודם יש לו את הא"ב. לכן שירה בעיני היא סוג מסוים של תיאטרון מופשט".
 
פסטיבל מטולה לשירה בניהול ובהפקת בית הקונפדרציה חוגג השנה את שנתו ה-17. לצד ערבי שירה, מחוות למשוררים כגון טוביה ריבנר, פנחס שדה ודוד פוגל  ומופעי מוזיקה (נורית גלרון ושם טוב לוי) יתקיים אירוע ספרותי-מוזיקלי בשם "יש לי במה בראש" שעוסק בקשר שבין תיאטרון ושירה, שאחד ממשתתפיו הוא רוני סומק.

אקזיסטנציאליזם וזיקוקי דינור של שפה
 
סומק הוא אולי המשורר בן זמננו המוכר ביותר גם בקרב הקהל הרחב, ואת חותמו הפואטי הוא הצליח לחקוק לא רק בשדה השירה (סומק הוא משורר עטור פרסים בישראל ובחו"ל, בין השאר זכה בעיטור מסדר האמנויות והספרות בצרפת לשנת 2013, הטקס נערך היום, 2 ביוני 2014 -  ה. א. ב.) אלא גם בתרבות הפופולרית. 
  
מה יהיה במופע?
 
"זה הומאז' לנסים אלוני וחנוך לוין ולעוד יוצרים שיצרו ברווח הזה שבין תיאטרון לשירה. אורי הולנדר (המנהל האמנותי של הפסטיבל ה.א.ב.), שהוא משורר נפלא בעיני, ואני, נקרא שירים של חנוך לוין, יורם לוי פורת ונסים אלוני. נקרא גם שירים שלנו.
 
"גם אלוני וגם לוין הם מחזאים שיש להם טביעת אצבעות. אתה אומר חנוך לוין, אתה יכול לדמיין אווירה של אקזיסטנציאליזם, ואצל נסים אלוני אלה  זיקוקי דינור של שפה. שניים מהחמישיה הפותחת של המחזה העברי בכלל. 

"תופיע אתנו להקת 'רוני וודו' שהיא להקה שהכרתי לפני כמה שנים כשהלחינו שיר שלי. הם ישירו שני שירים בעקבות מילים שלי ונעשה יצירה משותפת או שתיים, כשהם מנגנים ואני קורא. הם עושים רוקנרול שיודע לתפור כנפיים מוזיקליות למילים". 

רוני סומק, צילום: יח"צ

ריגול תעשייתי בין התיאטרון לשירה
 
החיבור של רוני סומק למוזיקה ומוזיקאים הוא רב שנים. שיריו הולחנו על ידי ברי סחרוף, יוני רועה, חנן יובל,  ירונה כספי ועוד. אבל סומק הוא גם פרפורמר ותיק, שפיתח את אמנות הקראת השירה במקביל למוזיקאים ולהרכבים שאתם שיתף פעולה. הוא הוציא שלושה אלבומים משותפים עם המוזיקאי הניו יורקי אליוט שארפ ושיתף פעולה על במה עם יאיר דלאל, בלוז ראש פינה, יהודה עדר וזאב טנא, סגול 59 ורבים אחרים.

במחזה יש הגדה ואין הראייה

אתה עצמך ניסית לכתוב משהו לתיאטרון?
 
"אם את מאמצת את התיאוריה שכל מחזאי מצוי יש לו חדר לידה של משורר, השאלה היא איפה הוא לקח את ההחלטה, נגיד שקספיר, שחוויה מסוימת תיגמר בסונטה 130 וחוויה שנייה תיגמר במחזה.
 
"כתבתי המון שירים כשהייתי מודע לעניין התיאטרון. הג'וב הראשון שלי בחיים היה אצל יוסף מונדי. הייתי מנהל ההצגה שלו. חשבתי שאולי גם אני אצליח, אבל בחיים לא הצלחתי לכתוב מחזה".
 
למה בעצם?
 
"הרגשתי שבמחזה יש רק הגדה ואין הראייה, יש טלינג ואין שואוינג, ואני כן רציתי להיות במקום של ההראייה, של הדימויים, המטאפורות. למשל עליתי לאוטובוס ושמעתי שיחת טלפון שהיתה. העתקתי את השיחה כמו שהיא והוספתי כמה שורות שלי וקראתי לשיר 'בלוז הירייה הסלולרית בקו 30'. החלק הראשון של השיר הוא תיאטרון, ואחר כך אני חוזר להראייה".
 
"החיבורים שאני עושה בין מוזיקה לשירה, בין מוזיקה לאמנות (בימים אלה גם נפתחה תערוכה מציורי רוני סומק  במוזיאון רמת גן לאמנות - ה. א.ב.) נובעים מהצורך להוציא את המילים מהטריטוריה של ספר שירה". 

האגרוף מרתק אותי
 
אתה מדבר על שריטה, ואני רציתי לשאול אותך על צעקה. יש היום שורה של משוררים צעירים שמביאים צעקות מסוגים שונים, למשל חבורת "ערס פואטיקה" שמביאה למרכז השיח את הקול המזרחי.
 
"רועי חסן הוא פשוט משורר מצוין אני מכיר שירים שלו ואני אומר את זה לא כיוון שבהערה הזו אני מודד ווליום של צעקה אלא כיוון שהוא יודע לכתוב שירה שמסקרנת אותי מהשורה הראשונה".
 
אגב, בביטוי "ערס פואטי" השתמש רוני סומק כבר לפני עשור, בערב שהעלה בשם זה. "אני לא יודע אם אני הראשון שהשתמש בזה," הוא אומר. 
 
ואתה מתחבר לצעקה של "ערס פואטיקה"?
 
"אני מתחבר לשירה טובה. ווליום של צעקה זה לא ווליום של רעידת אדמה שסיסמוגרף יכול לקלוט. אני מכיר היטב את המשוררים האלה ואני לא מודד את זה בסולם צעקות אלא בצורה שבה האצבעות מתכווצות לאגרוף, אם לעשות וריאציה על יהודה עמיחי. האגרוף הוא אגרוף שמרתק אותי, מכיוון שבכל צעקה כזו יש צד אנושי וראי השיר הנהדר והמרגש שחסן כתב לדוד שלו בבר, שהתפרסם בעיתון.
 
"לי חשוב להגיד, ואני חושב שגם רועי חסן צריך להגיד את זה, שלהיות משורר מזרחי זה לא להיות מזרחי של די. די. טי, אלא משורר של תרבות מזרחית. הרבה יותר חשוב לי מזרחי שמזוהה עם פריד אל אטרש ואום כלת'ום מאשר שמזוהה עם די.די.טי. זה לא אומר שזה לא קיים אבל לדעתי חשוב יותר להראות את הקסם והכח של אותה תרבות.
 
"נבחרתי לאחד 15 המשוררים העירקיים המשפיעים ביותר (באנתולוגיה של משוררים עירקיים שיצאה לאור בארה"ב - ה. א. ב.). הוצאתי לפני שנה ספר בקהיר, אני מקבל עכשיו תואר אבירות צרפתית, אדוניס, המשורר הסורי-לבנוני כותב לי שידידותי מאוד חשובה לו. בעולם מציגים אותי כמשורר עירקי שחי בישראל. אבל כל הדברים האלה לא חשובים אני לא משתמש בהם או מתגנדר אתם כי אני חושב שאני לא צריך להגיד אותם. אם יגידו אותם עלי אני מאוד אשמח, אבל הדיבור שלי הוא לא דיבור על תוויות, שאני רוצה להיות שייך אליהן או לא. לא רוצה שישימו אותי במגרה כי אז הדבר היחיד שיהיה לי לצאת מהחור של המנעול.
 
"אני לא מחפש שורשים, את יודעת למה? כי אף פעם לא איבדתי אותם. זו התיזה שלי. אף פעם לא הייתי בסיפור אחר. אני לא אכתוב על כרטיסי הביקור שלי מזרחי או לא מזרחי, אני מאפיה של איש אחד. ומהבחינה הזו אני מרגיש שאני לא צריך לעצב את כרטיס הביקור שלי. אין ספר שלי שאין בו פיירוז או אדוניס או אום כלת'ום או כל הדברים האלה אבל הם לא מונפים כמו שלטים בהפגנה, הם חלק מהתפאורה של חדר הלידה שלי".
 
אולי זה קשור למיקום המרכזי שלך? 
   
"העברתי 30 שנה סדנה בדימונה. אנשים שם כותבים שירה נהדרת. למשל משה אוחיון שהוציא כבר שני ספרי שירה ועוד אנשים שעדיין לא פרסמו את הספרים שלהם. בעיניי, המשקפיים של העיר תל אביב הם משקפיים קצרות רואי, ובמה שהסוציולוגים קוראים 'פריפריה' יש שירה מצוינת, תיאטרון מצוין, קולנוע מצוין.
 
"הצורך והרצון לגלות אותם חייבים להיות משימה, לא בשביל להגיד שעשיתי, לא מצורך אנתרופולוגי, אלא צורך שנובע מסקרנות, לגלות מה קורה בקילומטר אחרי היציאה מעיר הבירה תל אביב. ואני חושב שהסקרנות צריכה לעבוד שעות נוספות. המדינה הזו היא חתיכת פאזל אחד גדול וצריך לגלות עוד ועוד חלקים בפאזל כדי להרכיב תמונה".

רוקנרול
 
אם לחזור לפסטיבל המשוררים. אתה משתתף ותיק בפסטיבלי שירה.
 
"למה אני אוהב פסטיבלי שירה? כי שירה זה משהו אינטימי מאוד שמתרחש בחדר קטן, במקרה שלי חדר אטום, ויש צורך למשורר לצאת מדי פעם מהחדר הזה לעמוד מול עוד אנשים ולשתף באינטימיות הזו.
 
"בתקופה האחרונה אני מופיע כמעט כל יום והצורך הזה במקרה שלי הוא צורך שנובע משני דברים. כתיבת השיר היא דבר מאוד אינטימי ופרטי. כשאני כותב אני לא יכול שמישהו יסתכל עלי אבל ברגע שהשיר נכתב, אני לפחות, כן רוצה לקרוא אותו, למצוא את הווליום שלו שאנשים יתחברו אליו, הדבר הזה מאוד חשוב בעיני.
 
"מעבר לעובדה שאני מלמד בתיכון הופעתי השבוע בנתניה, במשכנות שאננים, עם חנן יובל בקיבוץ יובל, בחטיבת ביניים זלמן ארן ביום שלישי, בבית הקונפדרציה ביום רביעי, באשקלון בקריית אונו ביום שישי. זה רוקנרול. מה שאני עושה בכל מקום כזה אני בא ופותח מחברות נפש. פסטיבל זה הזדמנות להגיע למקום שבו כל הדברים האלה מתרחשים במקום אחד וכיף לפגוש משוררים ואנשים כותבים".