להקת הפלמנקו הישראלית קומפאס בניהולה האמנותי של מיכל נתן, מעלה הפקה חדשה, בשם "מים מתוקים". 

המופע החדש מציג את ענפי הפלמנקו השייכים לקבוצת סגנונות בשם ה-DA Y VUELTA -  "יציאה וחזרה". מיכל נתן מספרת שהיא לקחה בהפקה הזו קבוצה של מקצבי פלמנקו ש"יצאו וחזרו" מאמריקה הלטינית לספרד.

פלמנקוזציה לתרבות הלטינית
 
"אנחנו מדברים בעצם על התקופה שהספרדים כבשו את אמריקה הלטינית התיישבו בה, הקימו בה קולוניות וגם והביאו איתם את התרבות הספרדית", מסבירה נתן. "ברבות השנים נוצרה באמריקה הלטינית תרבות חדשה שמשלבת את התרבות הספרדית עם התרבות המקומית. וכשארצות דרום אמריקה קיבלו את העצמאות שלהן והרבה מספרדים חזרו לספרד הם החזירו לספרד חלק מאותה תרבות שהיתה להם באמריקה הלטינית כולל אנשי הפלמנקו שלקחו חלק מהתרבות הזאת ועשו לה 'פלמנקוזציה'.

"הז'אנר הזה בפלמנקו נקרא  DA Y VUELT. הז'אנר הזה מופיע או מתבטא במוזיקה  שהיא יותר מלודית, יותר מתוקה. יש בו משהו פחות חריף ואפל מהפלמנקו. ובעצם לקחתי את המקצבים האלה ועשיתי להם חזרה מאולצת לאמריקה הלטינית".
 
באיזה אופן זה מתבטא במופע?

"בחרתי לא לעבוד עם זמר או זמרת פלמנקו אלא לקחתי זמרת קובנית מדהימה בשם יאנה אספרנסה רודריגז שחיה בארץ ואביה גם היה זמר בקובה. בעבודה איתה היא למדה את הז'אנר של הפלמנקו שלנו ואנחנו למדנו את הצליל הקובני שלה.

אנחנו משתמשים גם במוזיקה עממית ארגנטינאית, וגם בטנגו ויש את רונן חייט ומאיה שוורץ- זוג שרוקד טנגו ארגנטינאי שמתארח במופע ופותח עוד ערוץ לדרום אמריקה. בכלל זהו מופע יותר מלודי ויותר מינימליסטי. הייתי אומרת אפילו מאוד נשי, מאוד עגול".



AguaDulce (צילום: ‏‎Ronen Rosenblatt)

אדפטציה למקצבים מושרים

איך את נחשפת לז'אנר הזה של הפלמנקו?

"אני כבר הרבה שנים בתחום ואני כל הזמן לומדת וחוקרת את התחום ומחפשת אחר הקצוות של הפלמנקו. ככל שאת יותר מעמיקה אני מגלה כמה מקצבים ותתי מקצבים יש לפלמנקו. את הז'אנר הזה אמנם הכרתי בעבר אבל לצורך המופע הזה נברתי בו יותר.

ובאמת מצאתי שרוב המקצבים הם כאלה שבדרך כלל לא נרקדים אלא יותר מושרים ובכל זאת החלטתי לקחת אותם ולעשות להם איזו שהיא אדפטציה כדי שאפשר יהיה לרקוד אותם. בסוף בעצם יצרנו משהו חדש שבדרך כלל הוא לא נרקד בקרב רקדני הפלמנקו. אבל דווקא בגלל שאלה לא מקצבים שנרקדים היתה תחושה חזקה של חופש וגילוי".  

להעלות עבודה חדשה כל שנה זה קצב שהוא נכון לך?

"זו שאלה גדולה שאפשר להפנות אותה לכל אדם שיוצר, כמה זמן לו לוקח להתחדש או לצאת עם אמירה חדשה והתשובות יהיו שונות. לגבי, זו מעולם לא היתה בעיה. יש לי כל כך הרבה רעיונות ויש לי במגירה עוד כל כך הרבה דברים שמחכים להיוולד ככה שהנביעה קיימת.

"הבעיה היא אחרת בעיני והיא קשורה למחול בתוך המציאות הישראלית. אנחנו עובדים לא מעט על הפקה חדשה ואז רצים איתה בארץ מעט מאוד פעמים יחסית להשקעה ומיד צריך לעבור הלאה. אף פעם לא מגיעים בעיני למיצוי של העבודה, גם לא מבחינת הרקדנים. חסר מאוד הפרק זמן הזה שאפשר להשתפר ולהיטיב את המופע תוך כדי החשיפה מול הקהל. בתיאטרון זה פחות קורה בעיקר בתיאטרון הממסדי. במחול הארץ נגמרת לנו מהר מדי. זו ארץ קטנה והקהל הוא כנראה מוגבל".

אז למה לא להחזיר עבודות ישנות יותר ולבדוק אותן מחדש?

"אנחנו כל הזמן מקפידים להעלות רפרטואר שקיים לצד ההפקות החדשות. גם עכשיו כשיצאנו עם 'אגווה דולסה' אנחנו מעלים את 'קינסה', ההפקה מהשנה שעברה וממשיכים לרוץ עם הצגות הילדים שלנו. זה חשוב לשמר את הדברים".

מנקודת המבט שלך ככוריאוגרפית מה עוד את מרויחה כשאת מעלה דברים שכבר עלו?

"תראי 'דוד ובת שבע' זו הפקה שעשינו כבר לפני שמונה שנים ואנחנו מעלים אותה כל שנה פעמיים שלוש. זו הפקה שהיא מאוד חשובה לי ואין לי שום עניין לגנוז את מה שחשוב לי. ליצירה יש זכות קיום שאיננה תלוי זמן. מצד אחד יש קהל חדש שלא הכיר ומצד שני יש קהל שמתרפק ורוצה לראות עוד פעם. ובכלל זה כמו לראות מהלך שלם או דרך מתמשכת של הלהקה".

איך את מצליחה לטעון את עצמך במהלך השנה כדי ליצור עוד עבודה?

"אצלי ההשראה יכולה להגיע מכל דבר. מוזיקה זה דבר שנותן לי השראה זו יכולה להיות מוזיקה קלאסית, או מוזיקת רוק שהיא נוף ילדותי. ספרות הרבה פעמים מפעילה אצלי דימויים ויזואלים. וסתם מחשבות שמגיעות ואני לא בדיוק יכולה להצביע מאיפה אבל הייתי רוצה להתעכב עליהן. הכל חלק מההשראה".



AguaDulce (צילום: ‏‎Ronen Rosenblatt)

"הפלמנקו הוא אמנות, לא רק פולקלור"

כשאת מביטה לאחור את יכולה לזהות את רגע ההבשלה של היצירה החדשה?

"אולי זה הרגע שבו גיליתי שרוב ההשפעות על הז'אנר הזה הגיעו דווקא מקובה ומשם הגיעה הבחירה לעבוד דווקא עם זמרת קובנית. בשלב מסויים אפילו חשבתי לוותר על שירה ולקחת דווקא מוזיקה ומצאתי את עצמי יושבת עם הגיטריסט יחיאל חסון, שהוא גאון בעיני, והרקדניות שלי ופשוט כתבנו את המוזיקה ביחד על פי ריקוד שכבר בניתי, ביחד עם מוזיקה שהתנגנה לי בראש ואני לא יודעת מאיפה היא הגיעה.

"אני חושבת שהאוזן שלי רגישה מאוד למוזיקה. בשבילי לחבר בין ג'ו קוקר שאני גדלתי עליו, לצ'ה צ'ה צ'ה שההורים שלי רקדו ושמעו וזה כנראה קיים בזכרון המאוד קדום שלי זה מהלך טריויאלי וזה יוצא החוצה במין הקשרים לא צפויים.

"הרבה מאוד פעמים משהו מגיע ומתיישב אצלך בראש אבל כשאת עובדת עם מוזיקאי מחונן את יכולה לעשות עם זה משהו. את יכולה לנסות לקחת את הפלמנקו לבלוז, להעיז, לפרוץ את הגבול. חשוב תמיד לבוא עם מקום בתוכך שאת לא יודעת בשביל לאפשר חיפוש בתהליך היצירה.  כי אם אני אכשל אז אני אכשל אבל אם אני אצליח זה יכול להיות מסחרר".

את לא מפחדת להתרחק מידי מהפלמנקו או שאין דבר כזה מבחינתך?

"בהחלט יש דבר כזה אבל כנראה שבגלל האופן שבו שאני בנויה אני פחות מתעכבת על זה. תמיד יהיו את אלה שיגידו שזה לא פלמנקו ואת אלה שיגידו שזה פיוז'ן, אני באופן אישי מאוד נזהרת מהקיטלוגים ומהראש הסגור, זה לא מקדם יוצרים ומי שמתעסק באמנות אסור לו להיגרר לשם. יש משהו לא נכון בנסיון לשמור ולשמר את האמנות שלך מתוך פחד. במקרה של הפלמנקו ככה בדיוק משאירים אותו כפולקלור בלבד שאין לו לאן להתפתח. ובעיני הפלמנקו הוא כבר המון שנים אמנות ולא רק פולקלור.

"בדיוק השבוע שאלו אותי זוג רקדנים שעבדתי איתם אם לקהל לא יהיה קשה להכיל את הפלמנקו החדש הזה והסתכלתי עליהם בחיבה כזאת אלה אולי דאגות של מישהו שהוא צעיר ולא מספיק מנוסה כי הרי אי אפשר לחשוב על הקהל, ועל מה הוא ירצה. זה לא נתון שמישהו שעומד לעלות על הבמה צריך לשקול אותו. אני לא מייצרת פלמנקו אני קודם כל אמנית.

"אני אספר לך אנקדוטה, בצד העבודה שלי בקומפאס אני גם רוקדת בתור רקדנית פרילאנס בלהקה מספרד. כשאני נוסעת איתם ואנחנו נמצאים הרבה מאוד זמן ביחד אני תמיד שומעת אותם מדברים על הפלמנקו בחרדת קודש. הם מתיחסים לפלמנקו כאל הדת שלהם ואני תמיד מרגישה ברגעים האלה אאוטסיידרית. זרה. פעם כשהייתי איתם בסיבוב הופעות ביפן, יצאתי לטייל באיזה יער וחשבתי ושאלתי את עצמי, איך אני בעצם שייכת לחבורה הזו של אנשי הפלמנקו, והבנתי שאני לא יכולה כמוהם להגיד על הפלמנקו שהוא הדת שלי. אם כבר לדבר על דת אז אולי הבמה היא הדת שלי או אם לדייק האמנות זו הדת שלי. שם אני מחוייבת. אני לא מחוייבת לפלמנקו המסורתי כפי שהוא נרקד לפני מאות שנים.

"זה כן מעניין אותי וחשוב לי לדעת מאיפה הוא הגיע וחשוב לי שהרקדנים שלי ידעו לרקוד את הפלמנקו המסורתי אבל זה לא רק זה. אני רוצה לעלות על במת התיאטרון עם הפלמנקו ולהצליח להגיד אמירה שהיא אחרת, שהיא מעבר לפלמנקו".

AguaDulce (צילום: ‏‎Ronen Rosenblatt)

"לפלמנקו, מכל סוגות המחול, יש את הקהל הכי מגוון"

מה את מחפשת ברקדנים שלך?

"היום, כשהציביון של הלהקה מחודד וברור לי יותר מאי מפעם, מה שאני מחפשת ברקדנים  זה קודם כל את המסירות והחריצות ואת המשמעת. אני מחפשת רקדנים שידעו לרקוד פלמנקו מסורתי עם טכניקה טובה אבל גם שתהיה להם האפשרות להיפתח ולבצע כל אינטרפרטציה שעולה על דעתי או דעתנו.

"לפני כמה שנים העלינו עבודה בשם 'OTROS' עם שבעה כוריאוגרפים ואחד הכוריאוגרפים, אריק אלפסי, בא לפלמנקו מהבלט הניאו קלאסי והוא הביא לתוך העשייה דברים שלא קשורים לפלמנקו. פתאום הרקדנים היו צריכים לרקוד יחפים ולוותר על הרקיעה של הנעליים והם ביצעו והעולם לא התהפך.

"אני רוצה שהרקדניות שלי יהיו יותר שלמות כרקדניות.שתהיה בהן את הנכונות לזרום ביחד עם כל דבר שמציעים להן. כי בסופו של יום את יותר מרק רקדנית, את אדם שלם שמבטא את עולמו דרך תנועה.

"זה מאוד בולט בהצגות ילדים שאנחנו מעלים. שם יש התמודדות גם עם טקסט וגם עם הצורך לרקוד בתוך דמות. אבל בעיקר הייתי רוצה שהרקדנים שלי ישתחררו מהדימוי מאותם כבלים שמשכנעים אותם שהם צריכים להיות נורא יפים, נורא אסתטיים. זה משהו שהריקוד רק יכול להרוויח ממנו".

מי הקהל של הפלמנקו בארץ?

"לפלמנקו יש אולי את הקהל הכי מגוון מכל סוגות המחול האחרות. ללהקה שלנו ספציפית, אולי בגלל אופי העבודה שאנחנו עושים, אנחנו מוצאים אנשים שהם גם שוחרי מחול וגם שוחרי מוזיקה. אני מנסה להיות פוליטיקלי קורקט, אולי הקהל של הפלמנקו הם אנשים שתופסים את המחול באופן פשוט יותר, אלה שבא להם לשמוח ולשמח. יש משהו מאוד ייצרי בפלמנקו שאתה כקהל נחשף אליו באופן מיידי. אתה לא צריך לשבת חצי מופע ולחכוך בדעתך כדי לנסות ולהבין למה התכוון הכוריאוגרף. הדינמיות והאינטנסיביות ישר סוחפים אותך פנימה. יש לנו מזל".

AguaDulce (צילום: ‏‎Ronen Rosenblatt)

"היום פחות חשוב לי להיות על הבמה"

יש לך הרבה תפקידים בתוך הלהקה את גם המנהלת האמנותית ואת גם הכוראוגרפית ואת גם רוקדת, עם איזו דמות את מרגישה היום הכי בנוח ?

"בעבר היה לי קשה להתנהל בתוך המשולש הזה. הריבוי היה מקום שבילבל גם אותי וגם את הרקדנים שלי. הרי אם זו היתה להקה של מחול מודרני ומנהל הלהקה היה בגילי הוא בוודאי היה מפסיק לרקוד ופה אני עדיין איתם על הבמה אני נמצאת איתם בדרכים בנסיעות, חלק מהם התחילו כתלמידים שלי בסטודיו והפכו ברבות השנים להיות רקדנים בלהקה ומול כל האינטימיות הזו אני צריכה להיות דרשנית וקפדנית. זה היה לי קשה.

"היום אני מרגישה יותר מאוזנת עם התפקידים השונים ומאחר ואני מסתדרת טוב יותר עם הריבוי הזה, זה הפך לפחות בעייתי גם לאלה שמסביבי".

ובכל זאת, מה הכובע המועדף עליך?

"קשה לי להצביע היום על כובע מועדף. אם פעם חשבתי שהכובע הכי משמעותי שיש לי הוא כובע הרקדנית ושבמידה ואפסיק לרקוד אני לא אוכל להמשיך לנהל את הלהקה או להיות כוריאוגרפית. היום אני כן יכולה להעז ולדמיין את עצמי לא רוקדת אבל לעבוד עם הרקדנים למשל זה משהו שלעולם לא אוכל לוותר עליו.

"היום פחות חשוב לי להיות על הבמה אני מרגישה כל כך מלאה מהעבודה עם הרקדנים ומהמחוייבות שלי ליצור עבורם, שאני מרגישה מסופקת לראות את הדבר השלם חי בלעדי".

מה החלום שלך?

"החלום הוא די פשוט אבל אולי הוא לא כל כך פשוט. אני מאוד מוקירה את המקום שהלהקה בארץ הגיעה אליו אבל מבחינתי הגיע הזמן שהלהקה תהיה מוכרת גם מחוץ לישראל וזו מלאכה לא פשוטה לשווק ולהסביר מה להקה מישראל יכולה להציע בתחום של הפלמנקו. אבל זה החלום שלי".
 
 
 
המופע יעלה AguaDulce  יעלה במרכז סוזן דלל, בשבת, 24 בינואר 2015 ובשבת, 21  בפברואר ב-21:00  במרכז סוזן דלל בתל אביב. 

לרכישת כרטיסים