פורץ גבולות
 
דומה שאין כמעט סיבה סבירה לתאר שוב את עוללות "שיער" מאז גיחתו לאוף ברודוויי באוקטובר 1967 (ואצלנו כעבור שלוש שנים). הוא מוגדר כמהפכני מאז ועד עתה, באופיו הבימתי והמוזיקלי, וכאבי יצירות המחאה הפוליטית, החברתית או הכלכלית שהרה ברחמו.
 
אבל ג'רום דאגני וג'יימס ראדו, יוצרי "שיער", לא כיוונו לאף אחת מהמטרות האלה. הם ביקשו בסך הכל, כזוג שחקנים וחברים קרובים, ליצור לעצמם מחזה עם תפקידים "אוטוביוגרפיים", הן במישור האישי של כל אחד מהם בדמותם  וגם כמראה לידידות שצמחה ביניהם ושאותה ידעו לתעל ליצירתיות בימתית בחייהם, ולחילופי הגורל במחזמר.
 
משהחליטו לכתוב הם יצאו לרחובות, לפארקים, ואימצו מצבים ורעיונות של דור הפרחים, של עונת ההיפים, של משתמטי הגיוס ושל הצל הכבד שהחל מרחף אל האומה האמריקאית מהמזרח הרחוק של וייטנאם, קמבודיה ולאוס. הצטרפותו של המלחין הקנדי גאלט מק'דרמוט הביאה עמה את ההיכרות שלו עם כל סוגות המוזיקה העדכניות.
 
התוצאה הייתה מחזמר-רוק פורץ גבולות, שעירום שחקנים על הבמה – בעקבות שני מפגינים שעשו זאת בניו יורק – השלים אותו כסנסציה שהביקורת ידעה לקשור לה כתרים. ואולי משום שמראשית ועד היום "שיער" הוא יצירה מרהיבה, בימתית (וגם קולנועית כפי שהתברר מסרטו של מילוש פורמן, שנוצר ב-1979).
 
מאוף ברודוויי נדד המחזמר למועדון לילה וממנו בסופו של דבר אל אחד האולמות הגדולים של ברודוויי. תוך כדי כך נולדו גרסות, נעשו שינויים, והמחזמר תפח כעוגה עם יותר משלושים שירים, שהבולטים בהם לוהטים כהמנונים של אהבה, מין, סמים, אנטי-מלחמה ואפילו אחווה ושלום.
 
עובדות חיים ומלחמות
 
משום כך קשה להצביע איזו גרסה בדיוק נבחרה להפקות שהועלו כאן במהלך השנים, מרביתן במסגרת בית צבי והספריה, אבל כולן בתרגומו של אהוד מנור, שנחשב מופלא באותם ימים והפך להיות כמו המחזמר והמוזיקה שלו ליצירה שהזמן מגלה את שבחיה.
 
העלילה פשוטה, כמעט פשטנית ומתרחשת במהלך 48 שעות שבהן "שבט" היפי בהנהגתו של אחד, ברגר, ארוך שיער ובעל נשמה טובה ומאירה למרחוק לוכד את קלוד, מתגייס נלהב לצבא שהנשיא לינדון ג'ונסון שולח במהלכים שהוגדרו ככאלה שנועדו לטובת האומה, ומקצתם אם לא כולם נחשפו כתרמית.
 
ברגר והשבט שלו מעניקים חיים וחיוניות לקלוד הנעבעך הוואספי, מלמדים אותו עובדות חיים על שחורים וגאים, על אהבה חופשית, על LSD וחשיש, ואפילו משדכים לו את שילה, צעירה מהסוג שאפשר לכנותו "צפוני" (למרות ההבדלים של זמן ומקום), מארגנים לו חתונה וברגר במחווה רומנטית מציל אותו ממוות בווייטנאם, וגוזר את דינו שלו למות שם במקומו.
 
האקטואליה העיקרית היא כמובן זו הנוגעת לענייני המלחמות ש"שיער" והמפגינים לדורותיהם ולמקומותיהם וארצותיהם מחו נגדן, אך לא הצליחו למנוע, אולי משום שיצר האדם אוהב מלחמות יותר משהוא מכיל שלום. רק בישראל, למיטב ידיעתי, קרה שלחץ חברתי השפיע על גורל מלחמה. יוני 1967, ששת הימים. ארבעה חודשים לפני הבכורה של "שיער". 
 

 
"שיער", ליאור נורדמן

וידאו, תפאורה וכוראוגרפיה
 
ההפקה המרהיבה החדשה של התאטרון הקאמרי בניצוחם של המפיק חיים סלע והבמאי משה קפטן מצליחה ליצור התחדשות רעיונית של מחאת-המלחמות האוניברסלית בסיוע מסיבי מאוד של שני יוצרי הווידאו יואב כהן ואדם לבינסון.
 
הם קיבלו לרשותם כעשרים צגי טלוויזיה המוצבים בתוך פיגום המוצב כמסגרת בקדמת הבמה וכשער לתפאורה המרתקת של ערן עצמון, על כל שכבותיה המפתיעות, אחת אחת, שהפכה גם היא להיות צג ענק הקרנות דוקומנטריות, טקסטים, ואפקטים ייחודיים, כולל החייאת דמויות קולנועיות כמו צ'רלי צ'פלין, ג'יימס דין, ריטה הייוורת..
 
שותפים לחוויית העיצוב שההפקה הזאת מעניקה הם קרן גרנק מעצבת התאורה שהתלבשה על התפאורה והבמה ככפפות בעלות חומרים ממרקמים שונים, העמיקה סצינות, העיפה שירים ואפילו הוסיפה גוונים לתפאורה. וגם לתלבושות שעיצב יובל כספין, כולל מחווה מקסימה בשחור-לבן ל"גבירתי הנאווה", או מכנסוני השלושה רבעים הצחורים שלבשו הרקדנים הבנים בתמונת החתונה, כמחווה ל"אגם הגברבורים".
 
בשתי הסצנות האלה, כמו בכל מהלכי ההפקה הזאת, מי שהצליח לחבר את מסורת העבר עם עכשוויות מובהקת הוא אביחי חכם, יוצר הכוראוגרפיה המורכבת, החצופה, שופעת הרעיונות והאנרגיה, כולל קטע נפלא של בלט קלאסי בביצוע מושלם  A POINT של הרקדנים יגאל משינסקי, עוז שושן ומיכאל שניידר.
 
וכל אלה, ובכל הכבוד שאני רוחש להם, שירתו נפלא את המוזיקה הנהדרת והלוהטת בזמן הזה כבימים ההם, שזכתה כאן לניהול של ג'וני גולדשטיין (מהצמד TYP/THE YOUNGPROFESSIONAL) וטל בלכרוביץ', שגם מנצח (לסירוגין עם נדב רובינשטיין) על תזמורת קטנה שנשמעה גדולה – בזכות הכפלות וכד' – במערכת הסאונד המצוינת שעיצב ערן פרדליק, והזמרת הסולנים והלהקה הגדולה בהדרכתה הבלתי נלאית של דוקי עצמון.

"שיער", צילום: ליאור  נורדמן
 
הכישרונות של דור חדש
 
והנה הגענו אל הישגם החשוב ביותר של משה קפטן ואביחי חכם שידעו לצוות את המחזמר במיטב הכישרונות הנלהבים של הדור החדש בתאטרון הישראלי, ומסצינה אל סצינה, ובעזרתן של אורית גפן וקים גורדון, והדרכת הדיבור של דפנה מרסר, הובילו ועיצבו את משחקם, של כולם, כלהקה וכיחידים, בתפקידים האפיזודיים כבתפקידים הראשיים.
 
עוז זהבי גברי ונדיב כברגר ונכנס עמוק לתוך החיוך הנצחי המהותי שלו, רקד שר נפלא ובמיוחד את "יש לי חיים" והיה מנהיג כריזמטי של ממשלת השבט: עידו רוזנברג במשחק-שירה-תנועה מושלמים כווף הגיי (אם כי בהתאם לתקופת העלילה עדיין נחשב כביסקסואל) עם "משכב זכר" ו"איך נפלתי"; אופיר צמח כהאד, שחור שיער מתולתל, אנרגטי ב"קוף שחור"; מירב פלדמן שופעת הקסם כג'יני ההריונית ב"אוויר"; וגם קריסי הקטנה, שמשי קליינשטיין גרפה תשואות על גילומה בביצוע מרגש של "פרנק מילס".
 
ומנגד – קלוד של דן שפירא שמעצב בדיוק נכון את המעבר ההדרגתי שלו ממבוכה אל התחברות וממנה אל התלהבות, וריגש במיוחד בפריצתו ל"מנצ'סטר" ואחר כל ב"אנה אלך"; חן אמסלם שהעבירה לתפקיד שילה את מלוא הקסם האישי שלה, והגיעה לנוכחות מרשימה ב"כמה קל ללעוג"; עודד לאופולד הוסיף משקל גברי בשלושה תפקידים של קצין, פסיכיאטר ואביה של שילה; יואב מילשטיין שקצת גנב הצגה והגניב כאישה מהקהל (תחליף דראגי לדמות המקורית במחזמר של מרגרט מיד האנתרופולוגית המחנכת).
 
ומעל כל אלה עוד עשרים שחקנים-רקדנים-זמרים (שאני מתנצל על כך שאינני מציין אותם השמם) ריחפה דיון, תפקיד שהוגדל בהפקה הזאת כראוי לקולה של מיי פיינגולד ולכריזמה שלה, והפך למלאך המלווה את הקוסמוס הפרחוני, נוכח בכל מהלכיו, משגיח ומכוון. “אקווריוס" של פיינגולד בפתיחה, "הרה קרישנה" בהמשך ואחר כך "הליכה בחלל" נשמעו בביצועה כמו נוצרו עבורה.
 
וכאשר הגענו אחרי שעה וארבעים דקות אל "כוכב בן שחר" ואחריו אל "תנו לשמש יד" ואז הגיעו גם הדמעות. אלה שזלגו על קלוד ועל הנופלים והפצועים בכל המלחמות, שהיו ויהיו, וגם אלה שנועדו לבטא תודה לכל מי שהיה על הבמה, ולכל שותפיהם מאחורי קלעים, על ההפקה הנהדרת הזאת של "שיער".