סיפורם של החלוצים שהקימו את דגניה א' עולה בשפתו הפיוטית של נתן אלתרמן בהצגת "כנרת כנרת" של תיאטרון החאן במסגרת פסטיבל ישראל. שיחה עם השחקן יואב היימן
בשנת 1961 עלתה לראשונה ההצגה "כנרת כנרת", מחזה שכתב המשורר נתן אלתרמן שהחזיר את גיבוריו לדגניה א', שנת 1912 ולקבוצת החלוצים, שמהווה גרעין לכל הרעיון הציוני והחלוצי בישראל.
כעת, למעלה מחמישים שנה אחרי שעלתה לראשונה, חוזר מחזהו של אלתרמן לבמה בהפקת תיאטרון החאן, בבימויה של שיר גולדברג, בעריכה של שחר פנקס, ובהשתתפות יואב היימן, אדי אלתרמן, אודליה מורה-מטלון, ארז שפריר, אריאל וולף, יהויכין פרידלנדר, כרמית מסילתי-קפלן, ניר רון, נטלי אליעזרוב, גיא גורביץ’, איתי שור. את המוזיקה להצגה כתב דניאל סלומון, וב-8 ביוני 2015 תעלה בבכורה במסגרת פסטיבל ישראל.
מעבר למחזה, מספרת השיחה עם השחקן יואב היימן גם משהו על החידלון המסוים שאופף את אנשי ההיום, ומציפה שאלות על מה קרה לנו במאה השנים שחלפו מאז.
"ההצגה מספרת את הסיפור של קבוצת חלוצים שעלתה ממזרח אירופה לדגניה א' ב-1910", מספר היימן, "אבל פוגשת אותם ב-1912 וחצי, כפי שאומרים שם, אחרי שנתיים על השטח. חבר'ה צעירים, ילדים ממש, שעזבו את המשפחות שלהם, התנתקו לחלוטין, ורצו להקים אדם חדש, חברה חדשה, ובסופו של דבר גם מדינה חדשה, אבל זה עוד לא היה בתכנון".
כנרת כנרת (צילום: יעל אילן)
"עד שאתה לא יודע להתבט בעברית אין לך זכות הצבעה"
מדובר על קבוצה ספציפית אמיתית?
"כן, כן. כמעט כל דמות שם, אם לא כולם, מתבססת על איזה בנאדם אחד או שניים. הדמות שלי, יהודה, שהוא מין סוג של מנהיג הקבוצה, מתבססת על שני אנשים. האחד זה יוסף בוסל שהיה בקבוצה הזו המנהיג הלא רשמי. הם לא הכתירו אותו למנהיג כי הכל היה שוויוני, אבל הוא היה זה שהוביל מהלכים והחלטות וניסה להניף את הקבוצה הזאת יותר גבוה. הדמות השנייה היא יוסף ברץ, שהוא גם היה מין פעיל, ועוד חי הרבה שנים אחר כך. כך שזה שילוב של שתי דמויות של הנהגה שאלתרמן ראה בהם בסיס להשראה לדמות של יהודה במחזה.
"הטרגדיה שקרתה שם היא שיוסף בוסל טבע בכינרת כשמונה שנים אחרי שהם התיישבו בדגניה וזה היה משבר מאוד גדול בקבוצה. מחומרים היסטוריים שקראנו, הקבוצה כמעט והתפרקה בעקבות המוות הטרגי הזה, ויש לזה כמובן נגיעה אפילו עד ימינו: הנין של האיש הזה, שמו מואב ורדי, והוא כתב בערוץ 10. הנכד שלו הוא ראש מועצת עמק הירדן, זאת אומרת שבסופו של דבר הוא הצליח להמשיך את עצמו ואת הדרך הזו שהוא התווה".
אני חושבת על החלוציות הזו ואצלי, למשל, זה מתחבר ישר לסבים שלי שהשאירו משפחות מאחור ועלו לארץ בתחילת המאה הקודמת, ותמיד סיפרו איך ישבו עליהם שבעה באירופה לאור הצעד הזה. לאן זה חיבר אותך?
"אנחנו, קשה לנו קצת להבין מה האנשים האלה עשו, כי היום זה נראה כמו שיגעון. זה שיגעון. ברור. חבר'ה צעירים, בני 18, 19, 20, עד 22, קמים ועוזבים את המשפחות שלהם, חלקן משפחות אמידות, כלומר הם חיו לפעמים חיי נוחות באירופה ומשהו היה חסר להם. הם ממש חיפשו איזו זהות חדשה. נכון שהיהודים תמיד היו נרדפים, לפעמים יותר ולפעמים פחות, אבל זה היה ללא שום קשור לפרעות, אלא לחלוטין ממניעים אידיאולוגיים, לא כבריחה.
"גם הסבים שלי היו חלק מהעליות, אבל האקטואליות של החומר הזה והרלבנטיות שלו קצת מצערת היום, כי אני מרגיש שאנחנו בתקופה שכל האידיאולוגיות הגדולות של המאה העשרים, בכלל בעולם, התפוררו, ואנשים חיים היום בלי חזון או דרך אמיתיים. זה קצת המחיר של החיים המודרניים, של חברת השפע, שאנשים לרוב לא מצליחים לחבר את עצמם למין מטרה שגדולה מהנוחות האישית שלהם. אז דווקא להציג הצגה כזאת היום, כשבאמת עברו מאה שנים, ואלה אנשים שאנחנו חבים להם דברים שהם היום מובנים מאליהם בעינינו, כמו, למשל, השיחה הזאת שאנחנו מנהלים עכשיו בעברית. זה בגלל קבוצת האנשים הזאת וקבוצות דומות לה.
"כי אחד החוקים שהיה להם, לדוגמה, זה שעד שאתה לא יודע לדבר ולהתבטא בעברית, אין לך זכות הצבעה בקבוצה, וזה מאוד משמעותי. זה דרבן אנשים לפתח את השפה ולדבר אותה כמה שיותר מהר, ואת רואה אותנו היום מדברים ויוצרים בשפה הזאת, ואנחנו חבים את זה לחבר'ה האלה. אני חושב שזאת הרלבנטיות.
"בואי נסתכל מאה שנה אחורה, על הסבים והסבתות שלנו, ונראה מה הקשר של האנשים האלה להיום. היום ציונות זו מילה שמאוד צריך להיזהר איתה בחוגים מסוימים. היא ישר מתפרשת כמשהו אולי לא צודק ולא ראוי, היום, אבל חשוב להבין שהאנשים האלה באמת פעלו מאיזו אידיאולוגיה ואמונה של כיבוש הקרקע, ובניית החיים שלהם מאפס. הם עלו פה לשום דבר. למחלות, לקדחת, לאדמה שלא הניבה פירות, והם עברו סיוט".
כנרת כנרת (צילום: רוני טוביאס גדעון)
דרמת הלוקומוביל
חלק מההתמודדות שמציבה בפניכם ההצגה היא גם השפה האלתרמנית, לא דבר של יום יום בתיאטרון
"קודם כל זו מתנה להתעסק עם טקסט כזה. אנחנו מדברים על גדול המשוררים העבריים, לטעמי לפחות, וזו שפה פיוטית, יפהפייה, הוא ממש מלהטט עם המילים וגם מאתגר, דרך זה, את השחקנים, כי לא פשוט לדבר טקסטים כאלה, והטקסט, כמו שכתב אותו אלתרמן, כמעט ולא עבר שינוי, למעט עריכות וקיצורים במחזה. להפך, ניסינו להשאיר את הרוח האלתרמנית".
אתה נשמע מחובר מאוד רגשית לכל הנושא והתקופה שמובאים במחזה
"אני לא רוצה להשתמש במילים מפוצצות, אבל אני חושב שבאמת יש בזה גם סוג של שליחות להעלות דבר כזה. גם החיבור לאלתרמן, וגם כדי לשאול את השאלה, למה אנחנו פה בכלל. אלה התמודדויות שאנחנו יכולים היום רק לדמיין. אנשים עבדו מבוקר עד ליל, ישנו מעט מאוד בלילה, ובאמונה שלמה. כמובן שהיו בתוך זה גם שבירות. אחרי הכל אנחנו בני אדם, אבל בסופו של דבר הם כן החזיקו מעמד. היו הרבה קבוצות אחרות שהתייאשו בשנים האלה. הייתה גם מכת התאבדויות של אנשים שהעדיפו להתאבד מאשר לחזור לאירופה ולהגיד, לא הצלחנו.
"הדרמה הגדולה במחזה היא שאחד מחברי הקבוצה נהרג שנתיים קודם לכן, אנחנו מדברים על שנים עשר איש, כל אחד הוא יהלום מבחינתם, זו קבוצה מאוד קטנה, ויש לזה מיד השפעה מכרעת על כל ההתנהלות של הקבוצה. ודווקא בגלל שהבחור הזה מת הם מנסים להוכיח במעשים שלהם שלא הכל היה לחינם. זה איכשהו גייס אותם בצורה יתרה לעבודת האדמה כדי להצליח בכיבוש הקרקע.
"בדרמה השנייה, שדרכה פורץ המחזה, אחד מחברי הקבוצה נשלח להביא כסף מהעיר דרך מכירה של סחורה ותרומות של אנשים על מנת שהם יוכלו לקנות לוקומוביל (מכונת קיטור ששימשה לחריש) לקבוצה. לוקומוביל זה שווה ערך היום לטרקטור. עד אז הם עבדו בעיקר בידיים חשופות, חשופים לפציעות ומחלות, בלי שום עזרה טכנולוגית, ופתאום הייתה להם שם הזדמנות לקנות לוקומוביל.
"הבחור כנראה איבד את הכסף בדרך חזרה, לא ברור מה בדיוק קרה, ובמקום לבוא ולספר לחברי הקבוצה שזה מה שקרה, הוא הלך וניסה לגייס בכוחות עצמו את הכסף שאבד, והוא החזיר את הכסף לקבוצה שבוע אחרי התאריך שבו היה אמור להחזיר – והם לא מוכנים לקבל את הכסף. זה משהו שאנחנו לא מבינים היום. אחד החברים הואשם בחוסר שקיפות, וזו סיבה מספיק טובה לסכן את מעמדו בקבוצה. הוא על סף גירוש.
"זה מבוסס על המציאות לחלוטין, שבה זה היה עוד יותר אבסורדי. לדעתי שמו של האדם שהלך להשיג את הכסף היה ברוך בן יהודה, והם לא הסכימו לקבל אותו, והוא תבע אותם שיקבלו ממנו את הכסף. נערך משפט והוא הפסיד במשפט, ויש גם פסק דין, נורא מצחיק, זה מופיע בספר של מוקי צור שיצא עם המחזה וההערות ודוגמאות מן העבר, אז השופט קבע שהוא לא יכול לחייב את הקבוצה לקבל את הכסף, והוא גם חויב לתרום את הכסף לקק"ל או לאיזו מטרה ציונית לאומית אחרת".
יואב היימן (צילום: גדי דגון)
חמש שנים לא מתחתנים
"יש עוד דרמה במחזה, שגם היא מבוססת על סיפור אמיתי, ששוב, היום לא נוכל להבין אותו", מספר היימן. "הקבוצה הזאת הרי עבדה בשקיפות מלאה, הם האמינו שכולם צריכים לדעת הכל על כולם, עד כדי כך שבשלב מסוים הקבוצה – האמיתית – קיבלה החלטה שבמשך חמש שנים לא מתחתנים".
כת
"ממש כך. כת. ומי שלא יכול היה לעמוד בזה נאלץ לעזוב את הקבוצה. אין פשרות. יש אמת אחת מוחלטת, שחור או לבן, או שאתה איתנו או שאתה נגדנו, שזה מתחבר להרבה דברים. גם לאנשים עם אידיאולוגיה חזקה וגם לאנשים מאוד צעירים. אני זוכר על עצמי איך האמנתי בגיל 17, 20, שאני יודע יותר טוב מכולם ושהדרך שלי היא הנכונה ושאף אחד לא יזיז אותי ממנה. אני ממש רואה את זה כשלב בחייו של אדם. של כל אדם".
מכאן גם נקודת החיבור שלך לדמות שאתה מגלם?
"לא תמיד בתפקידים אתה יכול באמת לחקור על אנשים אמיתיים, וזה תמיד נורא מסקרן ומושך אותי. זה נותן לך עוד נקודות אחיזה מעבר לדרמה בטקסט. כשרק התחלנו חזרות, עשינו סיור בחוות כנרת, ששם חיו האנשים האלה. זו הייתה חוות הכשרה לעולים שרצו לעסוק בחקלאות, אז המון קבוצות עברו שם ואחר כך התפזרו לכל מיני מקומות.
יש צילום מאוד ידוע של הקבוצה הזאת על אדמות אום ג'וני, והצריף הזה שהם מצטלמים עליו עדיין קיים, עד היום, כאתר מוזיאוני היסטורי, והיה מאוד מרגש לבקר שם ולהצטלם שם ולטייל במקומות ולעבור איפה שהיו האנשים האלה, למרות שהיום זה לא דומה לטופוגרפיה שהם נתקלו בה של אדמת בזלת. עכשיו הכל ירוק שם ונורא יפה, הרבה בזכות האנשים האלה.
"אז עברנו בהחלט תהליך עם זה, ואתה לא יכול שלא לשאול את עצמך כל מיני שאלות מהותיות על חייך כשאתה עובד על מחזה כזה. אני זוכר שלמשל כשהייתי בכיתה א' או ב', המורה דיברה איתנו על טרומפלדור, ועל המיתוס שעל ערש דווי הוא אמר, 'טוב למות בעד ארצנו', ואני זוכר את ההלם שלי בתור ילד שמישהו מוכן לעשות דבר כזה.
"היום כמובן זה מגוחך לחשוב על דבר כזה עם איך שהעולם נראה, אבל אלה האנשים האלה. כל אחד ואחד מהם היה מוכן בכל רגע נתון להקריב את חייו למען השפה, האדמה, החיים פה, וזה סוג של חיבור שלצערי אנחנו מתקשים לחוש היום. בכלל, לא רק פה, זה מגפה עולמית, שהכל נהיה באיזשהו מקום קצת חסר ערך ותכלית, ואנחנו הרבה יותר שואלים שאלות מאשר נותנים תשובות בעצמנו".
לו הייתה ניתנת לך מתנת מסע בזמן היית מעדיף להעביר את חייך לשם ולעזוב את ימי ההווה?
"אני מתאר לעצמי שכן. אבל אני לא חושב שהייתי שורד שם... תביני, גם לא הייתה שם טיפת פרטיות. מחומרים שקראנו, אם היה נרקם שם קשר, והרי אנשים מתאהבים, נמשכים, רגשות, יצרים, אז אם היה נוצר קשר בין גבר לאשה בקבוצה, מיד כשהיו מבינים את זה היו מכניסים לאוהל שלהם עוד אדם שיפריע להם ולא ייתן למשהו לעמוד בדרך להגשמת החלום, כי הם האמינו שזוגיות, משפחה, ילדים, אהבה, זה משהו שיכול נורא להפריע בדרך למטרה שלשמה הם שם. היה בזה משהו מאוד אכזרי, לא לשם אכזריות, אבל היום כשאנחנו חושבים על אדם שמנטרלים ממנו את הזכות לאהוב זה די נורא.
"היו שם קשרים, אבל ניסו לחבל ולפרק את הקשרים הללו. בסופו של דבר הקבוצה הזאת זה הבסיס למה שהכרנו שנים אחר כך כקיבוצים, וכל הנורמות החברתיות וההתנהגותיות שיש בקיבוצים, אם זה חדר ילדים למשל, זה החבר'ה האלה שהחליטו על הדבר הזה, שהילדים הם של כולם. אין רכוש פרטי. לאף אחד. הכל של כולם. אבל הם באמת האמינו בזה. אז ודאי שהיו מערכות יחסים, ואם אי אפשר היה להתיר קשרים מסוימים, האנשים האלה נאלצו לעזוב את הקבוצה ולחפש מקום אחר לחיות בו. אז התוצאה הייתה לפעמים מאוד אכזרית ולא אנושית. הם קצת שאפו להיות מין אדם על כזה שלא נכנע לרגשותיו ולמחשבותיו".
כנרת כנרת (צילום: יעל אילן)
"כנרת כנרת" תעלה ביום שני, 8 ביוני 2015 ב-21:00 וביום שלישי, 9 יוני ב-20:30 בתיאטרון החאן בירושלים, במסגרת פסטיבל ישראל.