איש התיאטרון הוותיק פרופ' עתי ציטרון מקפיד להוביל את תלמידיו בנתיבים פחות שגרתיים ובדרכים פחות צפויות מראש .
המופע החדש שיצר עם תלמידי החוג לתיאטרון של אוניברסיטת חיפה, "פוּת, פַאדִי, פוּת!" (הִכַּנֵּס, פַאדִי, הִכַּנֵּס!), מורכב מעשר יצירות קצרות הכוללות תיאטרון פיזי, חזותי, ליצנות, מונולוגים, וקטעים שמוגדרים כ"הפתעות", שיצרו וביימו הסטודנטים במהלך שנת הלימודים.
קרעים וטלאים בדרך ליצירה אישית
"כמו בחוגים אחרים באוניברסיטת חיפה, גם בחוג שלנו יש סטודנטים ממוצאים שונים", מספר ציטרון, "הרבה ערבים, ביניהם דרוזים, ערבים מוסלמים, נוצרים, מהעיר חיפה, מנצרת, בעיקר מהצפון, והחבר'ה האלה, יותר ויותר, תופסים מקום גדול בכיתה. כשנכנסתי הנה לפני עשר שנים הם היו מיעוט, והיום הם לפחות חצי כיתה כמעט בכל הכיתות שלי, ולכן השפה והתרבות שלהם נכנסים חזק לתוך השיעורים.
"מכיוון שבלימודי תיאטרון, כמרצה, אתה בדרך כלל בקשר אינטימי עם הסטודנטים, אתה יודע עליהם, מכיר אותם, עובד עם הגוף שלהם, נוסע איתם להצגות, אז כמו שהכרתי היטב את אחת הסטודנטיות, כך הכרתי היטב גם את הארוס שלה, שקוראים לו פאדי, שמדי פעם בא לקחת אותה מהאוניברסיטה.
"איזה יום, אני חושב שהיינו לקראת סוף השיעור, ישבתי עם הגב אל הדלת, והוא נכנס כנראה בחשאי כדי לא להפריע, ורק הכניס את הפנים שלו, אבל אני ראיתי את הפנים שלו בעיניים שלה, ואז, בלי להסתובב, עשיתי תנועה, ואמרתי 'פוּת, פַאדִי, פוּת', וברגע שהוא נכנס בשקט להיות איתנו, אמרתי, 'נראה לי שיש לנו שם להצגה', פשוט בגלל שהמוזיקליות של המשפט מצאה חן בעיניי. זה התנגן לנו.
"אחר כך, כשהתחלנו לעבוד, זה מדי פעם השתרבב לקטעים. אחד הקטעים בהתחלה כולל הפגנה של סטודנטים עם שלטים שעליהם כתוב 'פוּת, פַאדִי, פוּת!', וזה הפך לסיסמה כזאת, וזה ככה נכנס ועשה לנו מין גיבוש קטן כזה בתוך הקבוצה".
התחלתם את המופע עם שם, והוא זה שהוביל לתכנים, ולא להפך
"העבודה היא בעצם עבודה מסכמת של שנה, כשבמהלך הסמסטר הראשון הכותרת של הקורס הוא 'יצירה אישית', ואני ניסיתי לתת להם איזה תמונה של מה אני לא הייתי רוצה שתהיה יצירה אישית, ולאור זה, לאתגר אותם קצת בתרגילים ושאלות לגבי דברים שאולי יכולים להביא אותם ליצירה אישית.
"למשל, אחד התרגילים הראשונים שהם עשו זה לעשות מחקר על 'מה קרה ביום שבו נולדתי', בעולם, בארץ, ולהביא את התשובה לשאלה הזו בפרפורמנס. מסתבר שברוב המקרים התשובות לשאלה הזו היו מאוד איזוטריות לנו, כי אנחנו מתענייניםב מה קרה ביום שנולדה בו אחת הסטודנטיות בכיתה, ופתאום היא מביאה לנו קטע מאוד מוצלח ומצחיק של עשרים שנה למרתון הנשים בניו יורק, שאמנם לא נכלל בסוף בהצגה, שהתרחש ביום שבו היא נולדה.
"או מישהו אחר גילה ביוטיוב קטעים של סרטונים על חתונה שהתקיימה באוסטרליה ביום שבו הוא נולד, והתחיל לבלוש אחרי הזוג הנשוי הזה ברשת, והפנטזיה שלי הייתה שבזמן ההופעה הוא כל פעם ייצור איתם קשר בסקייפ. גם זה לא נכנס בסוף להצגה, אבל זה נותן את האופי של תחילת העבודה שלנו. כך שזה היה מאוד קרעים וטלאים עד לפני זמן קצר מאוד".
פות, פאדי, פות!, צילום: אורי רובינשטיין
לא רק הפלסטיני של הכיתה
ומהם הדברים שכן הפכו בסוף ל"פוּת, פַאדִי, פוּת!"?
"עלו דברים של זהות שאנחנו מטפלים בהם הרבה מאוד בכל מיני שיעורים, דווקא בגלל שיש מפגשים בין יהודים עם רקעים שונים, עולים מרוסיה, מאתיופיה, מברזיל, מקולומביה, ופלסטינים מכל מיני גוונים וסוגים. אני חושב שזה מין מקום שאין דומה לו בארץ מבחינת הסוג הזה של המפגש, ופה אתה פתאום במין כור היתוך יצירתי, לא במובן הישן של 'כולנו נהיה אחד' אלא להפך, אנשים פתאום לומדים על אנשים אחרים שיש להם לא רק שפה אחרת אלא תרבות ומנהגים אחרים, אז הרבה היה סביב העניין הזה של זהות, אבל רוב הדברים הם בצורה הומוריסטית. זהות במובן של 'האם אני יכול להגיד מי אני'.
"התחלתי בסבב של 'איזו מילה בעברית אתם ממש לא סובלים', ואני אמרתי קודם את המילה שלי..."
איזה?
"קסום".
למה?
"לא יודע. יש בזה איזו מתקתקות קיטשית. זה מילה שלא הייתה כשאני גדלתי והיא נכנסה עכשיו ללקסיקון בצורה של משהו כל כך כללי וכל כך מתקתק, שמאוד לא מדבר אליי. אנשים התחילו להגיד כל מיני דברים. אחד אמר 'קום'. כי מעירים אותו בבוקר לקטיף דובדבנים, הוא דרוזי מרמת הגולן, וזו המילה שהוא הכי לא יכול לסבול. ודרך מילה אחת שכל אחד אמר התחלנו לשמוע סיפורים, שחלק מהם עלו.
"במקביל התחלנו לרקוד, ופיתחנו כמה דברים שאני לא אפרט כדי שיהיו קצת הפתעה, אבל מדובר בריקודים לא קונבנציונליים, כשהדבר הדומיננטי הוא טנגו, אבל לא קונבנציונלי, ומתוך זה צמחו כמה מהעבודות שהלכו מהתרגול שלנו את הטנגו למקומות אחרים".
איך זה חוזר לשאלה של "האם אני יכול להגיד מי אני"?
"יש נגיד שאלות שקשורות לזהות, של 'האם יש לי חלקים', כשמדובר בדברים שרואים אותם כי אנחנו מדברים על תיאטרון פיזי, שיש בו חלקים מהגוף, אבל זה נבע במקור מהעניין שלי לשתף אותם בהאם אתה יכול להגיד על עצמך משהו , בכל קונטקסט. למשל, האם זה לא מעייף אותך להיות 'הפלסטיני של הכיתה', או שיש לך גם זהות אחרת. כשאתה בחברה פלסטינית, למשל, אתה אולי בן העשירים, או בת העשירים המפונקת, או ההומו, או החנון, או כל מיני דברים אחרים שבקונטקסט החברתי החדש העלמת או הדחקת כי אתה 'הפלסטיני'."
פות, פאדי, פות!, צילום: אורי רובינשטיין
יותר מדגדוג, יותר מוִיש בבלורית
החוג בחיפה אמור להתחרות בעצם בבתי הספר למשחק ולתיאטרון במרכז, או להציע משהו אחר?
"קודם כל, החוג לא מתחרה מכיוון שכמות השעות של משחק, פיתוח קול, תנועה, שנותנים בבתי הספר למשחק, היא יותר גדולה מאשר אצלנו. מלכתחילה אצלנו לפחות חצי מהלימודים הם אקדמיים, כדי לעמוד בדרישות התואר. אחד השינויים שיש בחוג שלנו זה שלפני שנים אחדות היו הרבה אנשים שבאו ללמוד גם משחק וגם בימוי, והיום המגמה החזקה ביותר היא המגמה לתיאטרון חברתי-טיפולי, כלומר אנשים שאחר כך יהיו במאים בתיאטרון הקהילתי, בין אם בקבוצות של חובבים בכל הארץ ובין אם בקבוצות של אנשים עם צרכים מיוחדים.
"בנוסף, מאז שפתחו אצלנו באוניברסיטת חיפה בית ספר לטיפול באמצעות אמנויות, שזה פסיכו-דרמה, דרמה-תרפיה, טיפול במוזיקה וטיפול בתנועה, הרבה מהסטודנטים מגיעים אלינו לעשות תואר ראשון במחשבה שאחריו הם ימשיכו לתואר שני ויקבלו הסמכה כמטפלים באחת האמנויות".
החיפוש הקבוע שלך בכל מה שאתה עושה אחרי האחר בתיאטרון, גם כמי שניהל אמנותית אירועים כמו פסטיבל עכו ופסטיבל בת ים לתיאטרון רחוב, מעניין אותי במיוחד, כמי שסובלת לא פעם בתיאטרון הרפרטוארי, למרות שנראה שמנויים רבים לתיאטראות לא חולקים איתי תחושות דומות
"נכון, אבל הרוב אף פעם לא קבע, לא בשבילי. הוא רק החליט. אני במיעוט בכל דבר, לצערי, גם בפוליטיקה, גם ברוב הדברים האחרים, למרות שאני לא חושב שאני איזה בנאדם חריג בחיי היום יום. כולנו בורגנים קטנים בסופו של דבר.
"אבל אני חושב שאצלי העניין בתיאטרון אחר נבע מזה שמגיל כל כך צעיר עשיתי תיאטרון, גדלתי כילד בחיפה, התחלתי לשחק כילד, ובגיל מאוד צעיר כבר הייתי שחקן מקצועי בתיאטרון חיפה, והייתי עוזר במאי צעיר, ואז – אני מדבר על שנות השישים ותחילת שנות השבעים, כשכבר התגייסתי – התיאטראות שלנו, שהייתה עליהם ביקורת חריפה, גם בגלל איכות הביצוע ואיכות הדיקציה ועוד אלף דברים אחרים, עשו גם דברים נועזים וניסיוניים.
"אני אתן לך דוגמה שקשורה בביוגרפיה שלי ומאוד אהובה עליי, וזה שזכיתי להיות עוזר במאי של מייקל אלפרדס שעשה את ההצגה השנייה שלו בתיאטרון חיפה, קומדיה רומית בשם 'חמורים' שכתב טיטוס מאקיוס פלאוטוס ועיבד יצחק גורמזאנו גורן, ועשה את זה רק עם גברים, גם בתפקידי הנשים, ושיחקו שם יוסי שילוח ואבי פניני ועוד רבים וטובים, יוסי מר חיים הצעיר עשה מוזיקה שרק השחקנים ניגנו בעצמם, הם כולם היו בגטקעס, וזו הייתה יצירה באמת מצחיקה מתחת לחגורה באופן נועז, ותיאטרון חיפה עשה את זה.
"הצד העצוב של הסיפור הוא שמועצת חיפה תמיד נודעה בנאורות שלה ודווקא עכשיו היא ביטלה את התמיכה שלה בתיאטרון אל מידאן, התיאטרון הערבי היחידי שאיכשהו שרד בעיר פחות או יותר – הורידה את ההצגה בהחלטת רוב בגלל שהיא הייתה יותר מדי פרובוקטיבית לטעמה.
"אז התיאטראות עשו אז דברים. היו פרויקטים גדולים ניסיוניים של נסים אלוני, היה חנוך לוין בצעירותו, עשו דברים שהייתה בהם איזו העזה, והיום, התיאטרון הרפרטוארי הוא בעצם תיאטרון מסחרי, שנוסף להיותו מסחרי מקבל תמיכה ממשלתית. אז אני לא סובל ממנו כי אני כמעט ולא הולך לראות אותו, אבל כשאני מדי פעם הולך עם סטודנטים לראות איזה דבר, אני מתרשם בעיקר מכמה שהקהל של התיאטרון הזה לא מרוכז בהצגה בכלל, בשום צורה. אין הרגשה שזה מעניין אותו.
"אז היה כבר במסורת של התיאטרון בעבר שקהל לא יהיה מרוכז, אנשים אכלו ושתו ודיברו, אבל זה היה עולם אחר שבו באת לכל היום לתיאטרון וזה היה מעניין אותך..."
אני זקוקה להסבר פה רגע...
"נגיד בתקופת שקספיר. רוב הקהל עמד תחת כיפת השמיים מול הבמה והיה עסוק בהרבה דברים נוספים להצגה. ועוד לפני שקספיר, בתיאטראות שהיו בירידים, שהקהל בא גם לסחור וכו', והיו שם תיאטרוני בובות או סלפסטיק, אז זה לא היה נורא שהקהל לא היה מרוכז, כי הוא היה חלק מהחיים.
"ברגע שהתיאטרון נעשה אמנות ב-א' רבתי, ואנחנו מכבים באולם את האור ואת הטלפונים הניידים כי כולם כועסים שזה מפריע, אז בקונטקסט הזה, לראות קהל ששקוע בסמסים, ויש כל הזמן הרגשה של חוסר אכפתיות, גם אצל המבוגרים, שהם הרוב, וגם צעירים, זה לא בכל ההצגות, אבל יש הרגשה שזה מין בילוי של לפני או אחרי ארוחת הערב. שזה לא משנה הרבה.
"לי, בתור איש שהתיאטרון הוא חלק מחייו מגיל שש זה עצוב. אני חושב שהתיאטרון צריך לעשות משהו חתרני, להעז, לטלטל קצת, כי אחרת הוא מין דגדוג, מין ויש בבלורית, למי שעוד יש לו, והמשכת הלאה. אז בשביל מה כל המאמץ? הרי כן יש אנשים מוכשרים, וכולם מתאמצים ועושים חזרות ומושקע בזה כסף.
"אז כשאני מחנך סטודנטים, מה שאנחנו מנסים לעודד זו יצירה עצמאית, ויש לנו סטודנטים שהצליחו ומצליחים בזה. רק בפסטיבל תיאטרונטו האחרון קטפה סטודנטית שלנו פרס שני על 'קשקושים', יצירה שהיא פיתחה פה אצלנו. אז יש איזו הבנה אצל הסטודנטים שהם צריכים, לפחות כשהם יוצאים מהאוניברסיטה, לנסות לעשות מה שהם רוצים לעשות, ולא לעשות אודישן ועוד אודישן ועוד אודישן".
פרופ' עתי ציטרון (צילום: יחסי ציבור)
תיאטרון זה לא רק מפעלי מנויים
אלא אם הם רוצים להשתלב בעולם הבידור, שזו בחירה לגיטימית לחלוטין
"נכון, ואני לא אומר לא לעשות את זה, אבל אני כן אומר שהסיכויים מאוד קטנים. אנחנו באים מחיפה, וההכשרה בבתי הספר המוכרים, לפחות בתקופה הגרי בילואית, הייתה מאוד יסודית, אז אין שום סיכוי שנתחרה בזה, ואני גם לא חושב שיש לנו עניין להתחרות בזה. אנחנו עושים משהו אחר, והדברים שאנחנו מלמדים אותם, גם כשהם יושבים על התחת ושומעים על תיאטרון או קוראים מאמרים ומדברים על תיאטרון ניסיוני בעולם, זה חלק מהאחריות שלי להכניס את הנושאים האלה.
"רוברט וילסון, מרינה אברמוביץ', חלק מהסטודנטים בשוק בהתחלה מול הדברים האלה, אמנות גוף, אנשים שמסתכנים ושמים את חייהם בידי הקהל. זה קצת שוק. אבל אחרי כמה שבועות פתאום הם רואים שהתחום שקוראים לו תיאטרון הוא הרבה יותר רחב מאשר מפעלי המנויים שאנחנו מכירים, ואני שמח שאנשים מתלהבים מזה ושזה מעורר אותם.
"אם אחרי זה הם רוצים ללכת לבידור ויש להם את היכולות והאפשרויות, שיבורכו, אבל הסיכוי שלהם לקבל את ההכשרה המתאימה מאיתנו לתחום הזה, לא גדולים. לנו יש משהו אחר שבשבילו אנשים באים. אנחנו מנסים לתת קונטקסט שאולי לבד הם לא היו מגלים ולנסות לפתח מפה שהיא קצת יותר מאשר המובן מאליו והמוכר, ולתת לזה איזשהו הקשר של ערך.
"אני משתדל לקחת אותם לראות דברים שעושה קבוצת התיאטרון של רות קנר, לראות הצגות בתמונע, בקליפה, יש הרבה עשייה אלטרנטיבית בארץ. כמו שהתיאטרון הרפרטוארי לא כולו רע או טוב, גם האלטרנטיבי לא כולו טוב, אבל אנחנו מנסים לגלות את העולם הזה, לא רק בתל אביב. אנחנו עושים סיורים לימודיים כל שנה. היינו בתיאטרון ברהט הבדואית ומאוד התרשמנו, ובמעבדת התיאטרון של מפעל הפיס בדימונה, וכל דבר כזה מדליק את הסטודנטים מכיוון שהוא נותן להם תחושה שאם הם הקימו דבר כזה, אז גם הם יכולים לעשות את זה".
פות, פאדי, פות!, צילום: אורי רובינשטיין
פסטיבל השהידים ופעולת הדיבור
אתה מאמין ביכולת של אמנות ויצירה להפוך לדו שיח משמעותי בין האנשים שחיים פה בתרבויות שונות?
"זה לא שינוי של 'אנחנו נשנה את עם ישראל'. הרי אנחנו יודעים מה הוא הצביע בבחירות... גם כשניהלתי את פסטיבל עכו בזמן האינתיפאדה השנייה ובדרך לפסטיבל התפוצצו אנשים לחתיכות, ובידיעות אחרונות קראו לפסטיבל בשנה השנייה 'פסטיבל השהידים', כי עשינו הצגה שנקראת 'אוטובוס' של איימן אגבאריה, על אוטובוס שנוסע וכולם חושדים באחד האנשים שהוא הולך לפוצץ אותם ולהתפוצץ.
"גם אז לא השליתי את עצמי שהפסטיבל ישנה את ישראל אלא יציע אלטרנטיבה, ובאמת אנשים שבאו לראות מחוץ לארץ לא האמינו, ואמרו, יש ישראל, ויש גם אי של שפיות שבו אנשים מעזים ומדברים על דברים מאוד קשים.
"אחד השיעורים שאני מלמד נקרא 'פעולת הדיבור', זה מה שפעם נקרא שיעורי דיקציה, וזה שיעור שאפשר לקחת אותו שלוש שנים, כדי לעבוד באמת על הגייה ברורה אבל גם על אינטרפרטציה לחומרים, ויצא שהאנשים שלמדו איתי שלוש שנים זה קבוצה של שבעה שהתמידו, חמישה מהם פלסטינים ושניים יהודים.
"אמרתי, אם יש לי קבוצה כזו, בוא ניקח שירה פלסטינית ופרוזה בעברית, ולקחנו באמת טקסטים של טהא מוחמד עלי, שהוא בעיניי משורר ענק, תושב ספוריה שהפכה לציפורי שגורש משם ועבר לנצרת, בתרגום לעברית, של נידאא ח'ורי, משוררת גלילית, בתרגום לעברית עם קטעים גם בערבית, מחמוד דרוויש כמובן, ועוד משוררים, ביניהם גם תאמר מסאלחה.
"השיר של תאמר מסאלחה פתח את הערב, מכיוון שהוא אומר שבעצם מרגיש שהשליטה שלו בעברית יותר טובה מאשר בערבית, כאילו העברית שדדה לו את הערבית והוא מחפש איך לנקום, אז הוא מספר בשיר איך הוא יעשה שירים עוד יותר יפים בעברית וכך ינקום, אלה יהיו שירי מחאה.
עשינו ערב שנקרא 'ולנו גשם אחד' שהצגנו בהתחלה בפני קהל בחיפה, ואחר כך קבוצת תיאטרון רות קנר הזמינה אותנו לעשות את זה בחלל שלהם בתל אביב, ועכשיו קיבלנו הזמנה לתיאטרון עכו, וזה ערב שגם בתוך הקבוצה יש הרגשה שהוא יפה ומרגש, וגם בקהל אנשים התרגשו עד דמעות ואמרו שצריך להפיץ את זה בכל בתי הספר.
"אנחנו יודעים שזה לא יקרה, אבל אם את שואלת אם זה מכשיר לדו שיח, להיכרות הדדית, לקבלה, להבנה, אז בוודאי. איפה סטודנטים היו שומעים את המילים האלה שבהן מישהו אומר, לקחתם לי את הארץ, תראו מה עשיתם. לפחות נדע שזה קרה. לפחות נדע שיש כמה אנשים בארץ שמרגישים שזה המצב שלהם. הרי אצלנו אסור להגיד 'נכבה'. אז זה לא ערב רק של כאב אלא גם של הומור, זה סוגים שונים של דברים, אבל זה מאוד עבד ומאוד ריגש ואני מקווה שזה יגיע לקהל רחב יותר בעתיד".
ההצגות יתקיימו בימים שני-חמישי 11-8 ביוני ובימים ראשון-שלישי 16-14 ביוני 2015 בשעה 19:00. הכניסה חופשית, מספר המקומות מצומצם. להזמנת מקומות: 04-8288676.