בזירה הרוויה במחול עכשווי הצירוף ״בלט נס ציונה״ נשמע כמו אוקסימורון, דבר והיפוכו, או מעשה חלוצי ניסי כמעט. העיר שנוסדה כמושבה יהודית במסגרת העלייה הראשונה לא חלמה עד לפני כשנה שתיוולד בה להקת בלט מקצועית.
 
אבל הנה התממש לו הפסוק מספר ירמיהו ד, ו "שאו-נס ציונה העיזו אל-תעמדו", שהוא מקור השם נס ציונה, לאחר שבחודש ספטמבר 2014 הוזמן לישראל מארה"ב הכוריאוגרף והרקדן, אלי לזר,  על ידי ראש עיריית נס ציונה  יוסי שבו ומנכ"ל קריית התרבות נס ציונה צחי ברוורמן, להקים ולנהל להקת מחול מקצועית, שתפעל בקריית התרבות בעיר.
 
והנה מסתבר שהעיר נס ציונה היא מעצמת לימוד מחול ובקריית התרבות שלה פועל בית ספר למחול ובו כ-2,000 תלמידים ובוגרים. 10 רקדנים נבחרו לסגל הלהקה, חמישה גברים וחמש נשים, כולם בעלי רקע של לימודי מחול מקצועי בלהקות בארץ ובחו"ל.

"הרגשתי שחסרה דוגמה למצוינות ולהשראה"
 
לזר, המנהל האמנותי, נענה לאתגר וחזר ארצה אחרי שלושה עשורים בארצות הברית. במהלך הקריירה שלו הוא הספיק לייצג את ישראל כרקדן ראשי בתחרות בינלאומית למחול ב-1986 במיסיסיפי, ולאחריה נשאר בניו-יורק ורקד כסולן ביצירות של ג'ורג' בלנשין, בשנות ה-2000 יסד וניהל את להקת הצעירים Joffrey Ensemble Dancer להקתו העצמאית  וב-2011 הוזמן לנהל אמנותית את להקת הבלט של מונטגומרי, בירת אלבמה והקים את מגמת המחול לתואר ראשון באוניברסיטת טרוי באלבמה.
 
ללזר יש רק דברים טובים להגיד על ההרפתקה החדשה שלו בנס ציונה הוא מספר שבנו להם בית להקות וחדרי סטודיו לעבודה, שום דבר שרגילים לו כאן בארץ, שלא לדבר על הרצון וההתלהבות של כל הסובבים את הרעיון.
 
אז למה חזרת?
 
"אף פעם לא התנתקתי מכאן לגמרי. כשהגעתי כרקדן לניו יורק הרגשתי שהעולם שלי מתחיל לקרות, מרקדן שלא הסתכלו עליו כאן פתאום הציעו לי להיות סולן, ראו אותי. בהזדמנות הראשונה שהיתה לי ניסיתי לשלב רקדנים ישראלים בקורסי קיץ בארה״ב. יצרתי קשרים עם מנהלים פה בארץ כמו דוד דביר שמנהל היום את מגמת המחול בתלמה ילין והוא הקפיד להזמין אותי ללמד אצלו בקורסי קיץ.
 
"כל ישראלי שיש לו קריירה בחו״ל תורם לארץ בסופו של דבר. הרעיון הזה של ׳היית בגולה תקופה מסוימת ועכשיו תורך להחזיר׳ נמצא שם. רעיונות והצעות לחזור לכאן בהחלט עלו אבל הם מעולם לא נחתמו או הפכו לדבר שלם עד ההצעה שהגיעה מנס-ציונה.
 
"הבקשה הראשונית היתה שאעשה משהו עם התלמידים של בית הספר אבל הרגשתי שמה שחסר הוא דווקא משהו מקצועי, דוגמה למצוינות וסוג של השראה, דבר שילדים יכולים לשאת אליו עיניים.

"ילדים הם דבר כל כך מלא באפשרויות והפוטנציאל שלהם מתממש על פי מה שתציב לנגד עיניהם. כשהם חווים את עולם המחול באופן מקצועי הם מתלהבים ומבינים את הדברים לעומק, זה מדרבן אותם. ואם אין את זה, זה נשאר במסגרת של ׳כייף׳, של חוג. אני מאמין שאנשים צריכים להיות מגורים על ידי הסביבה שלהם.
 
"בקריית התרבות בנס ציונה יש הכל. יש תיאטרון וחדרי חזרות וקהל אבל היה חסר אותו כרטיס ביקור מקצועי, ולמה לא בעצם? כאן זה לא בהכרח קהל של שוחרי מחול אלא קהל שעשוי לאמץ את המחול שנמצא בסביבתו הקרובה מתוך גאווה מקומית".



חופש (צילום: אווה קרסוצקה)


קהל היעד: אביגדור קהלני

לזר אומר שאת הדרך לגדל קהל הוא מכיר מקרוב, משהותו במונטגומרי בירת אלבמה. ״זו עיר דרומית ומאוד קונסרבטיבית ואחרי חמש שנים של צפייה בלהקה אנשים פשוט הפסיקו לנסוע לראות מחול באטלנטה או בניו-יורק. ברגע שיש מסגרת קל מאוד להביא אנשים ליצור וזה יכול להפוך את האמנות לדבר נגיש גם לכאלה שלא יכולים לנסוע".
 
עד כמה האופי של העיר יכול להשפיע על מה שאתה יוצר בעיקר אם זו עיר קונסרבטיבית כמו שאתה מתאר?
 
"כל דבר משפיע. הבלט הראשון שהחלטתי להעלות היה 'כרמן' ואחרי שאנשים הרימו בהתחלה גבה כי הערכים של כרמן לא בדיוק התאימו להשקפת העולם שלהם הם הבינו שזה בעצם מחול שמדבר על החלטות שאנשים לוקחים שמביאות לתוצאות מסוימות שמטות את חייהם. הכל זה עניין של זווית ראייה ואם זה סיפור שאחרי כל כך הרבה שנים שמר על איזה עומק רגשי יש בו משהו שכדאי לפענח אותו".
 
זה חשוב לך לחנך את הקהל?
 
"זה דבר שאני חושב עליו כשאני יוצר רפרטואר כמנהל אמנותי. יש במעשה הזה שני כיוונים: באחד אני מחליט על מה מעניין אותי והקהל צריך לבוא ולצפות בזה. הכיוון השני  הוא לתכנן את הביסים, את הטעמים ולפתות את הקהל לנגוס. יכול להיות שהזווית הצרה של המנהל האמנותי היא עולם ומלואו אבל כשאתה מנהל אמנותי של להקה לתפיסתי אתה חושב על חוויה מתמשכת- סגנונות שונים, מוזיקה מתקופות שונות וכו׳".
 
לכן בחרת לעבודת הבכורה ״חופש״ את המוזיקה של יהודה פוליקר?
 
"את הדיסק של יהודה פוליקר קניתי ב-2008 בנתב״ג בדרך לארה״ב והיה לי ברור שפעם אני ארצה ליצור יצירה שזו תהיה המוזיקה שלה. מין שילוב של מוזיקה עם מוטיבים איריים ויווניים ביחד עם השפה של הבלט שנחשבת אירופאית ומיושנת".
 
אז מי מבחינתך קהל היעד שלך?
 
"קהל היעד שלי הוא אביגדור קהלני שהוא לוחם ויליד נס ציונה והוא מרגיש כבוד לעיר שלו דרך הצפייה בלהקת בלט שרוקדת לצלילי מוזיקאי ישראלי. אני לא רואה בעצמי מישהו ששובר מוסכמות אני רק רוצה לאפשר לאנשים לחוות את אמנות המחול ומתוך החוויה לתת להם להחליט אם זה מתאים להם או לא. ולתפיסתי יש ערך מוסף בזה שלהקה היא גם גאווה של מקום.
 
"יהודה פוליקר שנתן את ברכתו לפרויקט הגיע לפרמיירה והופתע, מבחינתו המחול הצליח לדבר את המוזיקה שלו באופן שהוא לא הכיר. בעיני הכל קשור למוטיבציה. ככוריאוגרף אתה צריך להחליט אם המוטיבציה שלך היא לתת לעולם להשמיע את קולו או שתפקידך בעולם הוא להשמיע את קולך. כשהגעתי לעולם המחול בגיל 17 מרחובות, העולם נתן לי להשמיע את קולי את הזהות שלי ואני אסיר תודה על זה. עכשיו התפקיד שלי הוא להיות שגריר לקולו של העולם.
 
"אני אספר לך סיפור קצר שקשור לייעוד.  כשהייתי ב'ניו-ג'רזי בלט' היה לי תפקיד קבוע לרקוד את הריקוד הרוסי ב'מפצח האגוזים'. ואחרי שלוש, שמונה, תשע שנים שרקדתי את זה נמאס לי. הגוף כבר ידע לרקוד את זה מתוך שינה. ואף פעם לא הבנתי למה אני לא מקבל תפקיד אחר, איך אני יכול להתפתח אם אני לא חווה או רוקד תפקידים אחרים. בסוף מה שהסתבר לי שאנשים היו מתקשרים ושואלים אם אני רוקד את התפקיד הזה מה שגרם למנהלת האמנותית שרצתה למכור כרטיסים להשאיר אותי באותה משבצת כל הזמן.
 
"לימים, כשמעמדי בלהקה היה כזה שיכולתי לדרוש, ביקשתי לרקוד תפקיד אחר. בערב ההופעה הרקדן שהחליף אותי קרע את גיד אכילס הוא יצא צולע מהבמה ואני נאלצתי לשוב ולרקוד את הריקוד הרוסי. אז אולי יש בייעוד משהו מיסטי".
 
איפה המיסטיקה כאן מבחינתך או מה הלקח?
 
"זה רגע שהבנתי שאולי אני עושה משהו טוב שמשמח אנשים וגורם להם הנאה וצריך לתת לזה את הכבוד. לפעמים הרצון האישי למצות את הפוטנציאל שלך נמצא במקום הלא נכון. אנחנו צריכים להיות מסופקים ממה שמוביל אותנו, זה לא תלוי רק בלאכול את הדבר היותר גדול כדי להוכיח משהו. להיות טוב במשהו אחד  נותן לנו אפשרות להעניק את אותו דבר שאנחנו טובים בו למישהו אחר ואין לזלזל בזה".



אלי לזר (צילום: שניר גולן)

מקומיות כגורם מפעיל

לזר הוא אידיאליסט. המעשה של הקמת להקת בלט בנס ציונה מרגיש לו טבעי. ״כשג׳ון קרנקו הגיע לבלט שטוטגרט אף אחד לא שיער שהלהקה הזו תהפוך לשם דבר בעולם וזה בכל זאת קרה. וזה לא שאני משווה את עצמי אליו. אני קיבלתי תשתית והמקום והקירות הם דבר חשוב אבל התפקיד שלי הוא ליצור מקום שאנשים ימצאו בו את ייעודם.
 
"היה לי ברור מהתחלה שאני אקרא לזה ״בלט נס ציונה״ כי בשבילי בלט זה מקום שמאפשר לרקדנים וורסטיליות. הם יכולים לרקוד הכל: 'מפצח האגוזים' ובלנשיין וקיליאן ומץ אק. קודם כל זה סטנדרט ומתוך זה אפשר הכל" .

לזר מאמין שלאמנות יש את היכולת ליצור זהות בכל מקום על גבי הגלובוס, מקום גדול או קטן ככל שיהיה. בכלל מקומיות זה דבר שמפעיל אותו ובתכנית של הלהקה הוא מבטיח ליצור עבודת מחול שהבסיס שלה הוא סיפורים ישראליים. כבר יצא לו להעלות באיווה עבודה לסיפור "תהילה" של ש״י עגנון.
 
אני קצת נבוכה מהפטריוטיות שלך. המקומיות אצלך, אולי בגלל שכל כך הרבה שנים לא היית כאן, היא כל כך מהותית. וכשאני מקשיבה לך, אני מרגישה שכל מה שעשית היה כדי לקבל פרספקטיבה רומנטית על המקום הזה. אתה אמיתי?
 
"המקומיות הזו היא לא תוצאה של אותו גלגל שחוזר אלא היא באה לשרת את מה שאני מאמין בו באופן פשוט ולא מתוחכם. אחד הדברים היפים במחול העכשווי, ואולי בגללו הוא מצליח, זו הנאמנות של היוצרים למקום שממנו הם באים. אנשים בארץ חיים בסערת רגשות תמידית והצורך שלנו להביע את עצמנו באופן הזה הוא חלק מהצבע של המקום".
 
מה הכי משמח אותך בהקמה של הלהקה?
 
"אחד הדברים שאני גאה בהם הוא היכולת של הלהקה לתת מקומות עבודה לרקדנים שרואים במחול את היעוד שלהם". 




חופש (צילום: אווה קרסוצקה)

"לא צריך לתת לכל אחד את היכולת לשבור את רוחך"
 
עד כמה חשוב לך שאנשים יאהבו את מה שאתה עושה ?
 
"לאהוב את היצירות שלי או לא לאהוב אותן זה עניין לגמרי אישי וזכיתי במהלך הקריירה שלי גם לתגובות כאלה וגם לתגובות כאלה. זה משהו שיוצרים צריכים להשלים איתו"".
 
מתי השלמת עם זה?
 
"לפני כמה שנים קראתי מאמר של ידידה שלי שבו היא דיברה על כללים של לתת ולקבל ביקורת. אחד הדברים הראשונים שהיא דיברה עליהם היה לפתוח את הביקורת בשאלה: ׳האם אני יכול להגיד לך מה שאני חושב?׳ לתפיסתה ברגע שאתה אומר כן אתה בעצם השלמת עם הרעיון של ביקורת. זה גרם לי לחזור ולחשוב על הקריירה שלי כרקדן.
 
"אני נמוך, שזה לא אידאלי לרקדן קלאסי, וכשהייתי בארץ כל מה ששמעתי היה למה אני לא יכול להיות רקדן. כשהגעתי לארה״ב ראה אותי רוקד פיטר אונאסיס והציע לי לבוא ולהיות רקדן ראשי. הגובה שלי התאים לו לרקדנית הראשית, הוא הצליח לראות בי את המוזיקליות שלי ואת כל הדברים החיוביים שבי. הוא ידע להשתמש במה שיש לי. זה היה רגע שהבנתי שנקודת המבט שלנו מושפעת ולעיתים אף מגיעה מקולות הרקע שאנחנו שומעים. 

"אנחנו חווים ביקורת מהרגע הראשון שאנחנו בעולם. יש אנשים שגורמים לנו להתנייה של התגוננות כי ברור לנו מה הם יגידו. אנחנו לעולם לא מגיעים לציפיות של כל אלה שסובבים אותנו. התפקיד שלנו כאמנים הוא לא לספק את כולם אלא להיות נאמנים לעצמנו. לא צריך לתת לכל אחד את היכולת לשבור את רוחך".
 
אלו אתגרים עומדים בפניך בבלט נס ציונה?
 
"האתגר הגדול הוא לרתום את האנשים מסביב לתהליך כולל את הקהל. הרבה פעמים אנשים לא מודעים למשך הזמן שלוקח להפיק משהו וצריך הרבה סבלנות לאותו מסע חיפוש תנועתי.
 
"למרות שכבר הוכחתי את עצמי בארה״ב  אני עכשיו צריך לתת לקהל שמגיע לנס ציונה כל פעם מחדש מחול מקצועי מבחינה טכנית הפקתית. וחשוב לי שהלהקה תהיה מגובשת כדי שתהיה להם את היכולת להכיל כוריאוגרף מבחוץ שיבוא לעבוד איתם".
 
מה חשוב לך ברקדן?
 
"חשוב לי שהוא יהיה אמן שמתמסר לתהליך, שמשרת את הייעוד של הלהקה. להיות מקצועי במכלול העבודות שנבחרו ללהקה. הרקדנים מבחינתי מחויבים ללהקה גם במפגש מקרי עם קהל שפונה אליהם ברחוב אחרי שהוא צפה בהם ערב קודם. הייעוד שלך כרקדן, התדמית שלך, היא דבר תמידי. זה לא פוקע כשאתה יורד מהבמה".

"קיבלתי מחדש את האנונימיות"
 
לזר מרגיש יותר ממוכן לעמוד בציפיות.  את מופע הבכורה של הלהקה, ״חופש״, שהוא "מסע של התפתחות חיינו מצעירות למעגל החיים המביא לקבלת המציאות" הוא יעלה שוב ב-22 באוקטובר 2015 אבל יש לו כבר תכנית מוכנה לעונת מחול שלמה: "היפהפייה הנרדמת", "מפצח האגוזים", עבודה לגיטרות ותופים, "כרמן" - הוא מדקלם את כל התאריכים בעל פה. לזר רוצה שאנשים ידעו מה מחכה להם ויבחרו את מה שהם רוצים לראות. הוא בטוח שהמקומיים גם מרחובות, ראשון, מזכרת בתיה "יקפצו" לראות מחול מבלי לחשוב פעמיים מברכים על הזמינות והאפשרות להישאר בפריפריה.
 
ועדיין ״חופש״, שהיא העבודה הראשונה שהוא יצר כאן, מרגשת אותו במיוחד. זו גם פעם ראשונה שהוא יצר עם רקדנים שהוא לא הכיר במהלך תקופה ממושכת, שהוא לא ידע מה הוא יכול לקבל מהם מבחינה רגשית. ״זה היה כמו קנבס ריק. זו היתה פעם ראשונה שהגעתי לסטודיו בלי רעיון אלא רק עם המוזיקה. והחופש הזה של לא להיות מחויב מהרגע הראשון לרעיון, לצעדים, המוכנות לא לדעת. בכלל, 'חופש' זו מילה מאוד מיוחדת".
 
לזר מספר שהוא בכלל מרגיש כאן בחופש, לא הרבה אנשים מכירים אותו, הטלפון בינתיים לא מצלצל בתדירות שהוא רגיל אליה והוא מרגיש בתוך איזה ענן שמאפשר לו להיות עצמו. "קיבלתי מחדש את האנונימיות. אפילו התלמידים לא יודעים עדיין מי אני ויש בזה משהו מאוד מבורך. הרגשתי את זה בתהליך העבודה עם הרקדנים. אני רוצה שיעריכו אותי לא בגלל שהצלחתי אלא בגלל שבתהליך העבודה איתי הצלחתי לתת לרקדנים ערך מוסף ליכולות שלה".



חופש (צילום: אווה קרסוצקה)

"מקום בו רקדנים יכולים לממש את הייעוד שלהם"
 
בהקשר אחר הוא אומר: "תהליכי העבודה והיצירה שלי כרקדן וככוריאוגרף, תמיד היו עונתיים. מעולם לא החלקתי מתפקיד אחד לשני. תמיד משהו הסתיים ואחרי כמה זמן דבר חדש נפתח והתחיל".
 
אז באיזו עונה אתה כרגע?
 
"אני כבר מזמן, אולי מאמצע הקיץ, נמצא באיזה סתיו".
 
דבר קצת על תהליך העבודה שלך עם רקדן כמורה לעומת תהליך העבודה שלך עם רקדן ככוריאוגרף
 
"להיות מורה זה לקחת אחריות על הכישרון של התלמיד הרקדן, לחשוב על השילוב בין היכולות המנטליות לפיזיות שלו באותו רגע. אני לא יכול ללמד מהר יותר ממה שהתלמיד יכול להכיל. בכוריאוגרפיה המוטיבציה היא אחרת. אני רוצה להגיע עם הרקדן למשמעות וחיות שישמרו בו לאורך זמן".
 
איפה תהיה להקת ״בלט נס ציונה״ בעוד חמש או עשר שנים?
 
"אני רואה בה להקה רפרטוארית שביססה את מעמדה בעולם המחול בישראל. להקה שיכולה גם להיות שגרירה של המחול מכאן בחו״ל אבל גם יכולה לשרת את הקהל שנמצא סביבה. להקה שמשתפת פעולה עם תיאטרון, יוצרים פלסטיים, משוררים, כותבים, כל מה שירחיב את גבולות הביטוי שלה".
 
ומה אתה מאחל לעצמך?
 
"שאצליח להוסיף משהו לקהילת המחול בארץ ולא רק להיות חלק ממנה. אני גם מקווה לשתף את הרקדנים בידע שלי ושהם יראו את 'בלט נס ציונה' כמקום בו הם יכולים לממש את הייעוד שלהם".
 
 
 
"חופש" תעלה בימים חמישי ושישי, 23,22 באוקטובר 2015 בשעה 21:00, קריית התרבות נס ציונה. מחיר כרטיס: 150-75 ש"ח. להזמנת כרטיסים 08-9304020-4.